בפגישות עם המטפלת. לפעמים אני מרגישה חסרת אונים , מבוכה או סוג של אונס - כלואה בנושא שהמטפלת הכניסה אותי לתוכו ולא גומרת לשאול.. התגובה הקשה שלי לתחושת המחנק והחוסר אונים היא דווקא בחיוכים מאוזן לאוזן אבל באמת מבפנים אני הכי לא מחייכת והכי מרגישה במצוקה . ומה שמפריע לי מאוד זה לראות את המטפלת מולי מחייכת איתי יחד זה כל כך מתסכל אותי כי אני מרגישה שהיא מבינה את ההפך ממה שאני חווה ותגובות הפנים שלה גורמות לי לעוד יותר מחנק ותחושות קשות אבל הבעיה שלי שכשאני בתוך זה אני לא מקורקעת אני ממש כלואה ואני אפילו לא קולטת את זה, אני מסובבת ממש מבולבלת ממש אני סוג של מנותקת בלי שליטה על עצמי לא אוחזת מה קורה לי בשביל לעצור את זה רק אחר כך אני קולטת את המצוקה ורוצה לבכות . מה אני יכולה לעשות שזה לא יקרה? (אגב עכשיו שאני כותבת אני מבינה שזה חוויה שאני נתקלת בה הרבה במהלך החיים ואולי זה גם גורם לי הרבה להתרחק משיחות עם אנשים מהחשש שאגיע למקום הבלי שליטה בלי לדעת לצאת ממנו.)