בת 36 בטיפולי פוריות מאובחנת בעבר עם ocd בדרגה קלה נשואה ללא ילדים. אני מיואשת. לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל... כל מה שאני שומעת סביבי זה "תשחררי" ואף אחד לא מבין שאני לא מצליחה. לא מצליחה לשחרר את הרעשים בראש והמחשבות הבלתי פוסקות. עסוקה כל הזמן בשרשרת הטעויות הבלתי פוסקת שאני עושה.... מטופלת אצל פסיכותרפיסטית פעם בשבוע כבר שנה. לא מצליחה לשחרר. ניסיתי הכול אלטרנטיבי וטבעי וגם קונבונציונאלי. ניסיתי מיינדפולנס ומדיטציה ומוזיקה ודיקור ורפלקסולוגיה ושיחות. כלום לא עוזר. לא מצליחה "לשחרר". נתפסת על משהו ולא משחררת. עד שנהרס לי היום ואז אני עסוקה כל הלילה באיך לתקן ומתעוררת ליום של התנצלויות ואשמה וביקורת עצמית בלתי פוסקת וחוזר חלילה. מרגישה שאני תקועה בלופ בלתי פוסק של סרטים שלא מפסיקים לרוץ לי בראש. בהתחלה האשימו את ההורמונים ואז האשימו את הרגישות יתר שבי ועכשיו זו הנטייה לדרמטיות ועוד כותרות נוספות שנהנים להצמיד לי. מרגישה שאני זקוקה לטיפול תרופתי אבל לא יכולה לקחת כלום בגלל הטיפולי פוריות. אבודה....
שלום לך.
את מתארת בדברייך את המאבק הממושך והנחוש שלך לשנות את המציאות הפנימית הכואבת שלך, ואת ה"סימפטומים" דרכם היא באה לידי ביטוי. אני יכולה לדמיין כמה זה מתיש ומתסכל. אני לא בטוחה שאני יכולה להציע לך מה עוד אפשר לעשות. נשמע מדברייך שלא רק שניסית שפע דרכים, אלא שאת גם מרגישה שעוד טכניקה טיפולית אינה הדרך לשינוי, ושהעניין הוא יותר חיפוש אחר התמקמות אחרת לנוכח הקשיים.
מתוך כך, אני יכולה רק לשתף בשתי שאלות שהתעוררו בי כשקראתי את דברייך. ראשית, מדוע אינך משהה את טיפולי הפוריות כדי לטפל בעצמך? זו אינה שאלה של הבעת דעה או הכוונה אלא שאלה שאני חושבת שכדאי לשאול את עצמך בתוך הטיפול, כחומר להתבוננות- למשל, האם יש בך משהו שמתנגד לשינוי, כאשר את מוותרת על אמצעי הטיפול שכגע את חווה כיחיד שיכול לסייע? כיוון חשיבה נוסף הוא שאולי צריך להשלים, לפחות לעת עתה, עם זה שאת כרגע סובלת מציאות פנימית מכאיבה שאי אפשר לזוז ממנה. נשמע שאת נלחמת תקופה ארוכה מאוד ואולי הגיע הזמן להרפות, במקום להילחם ב"סימפטום" דווקא להתמסר אליו ברגוע (עד כמה שאפשר...) ולהקשיב לו מבלי לנסות לשנותו.
ברור לי שזה לא קל כי הוא גורם לך סבל, אבל נשמע שהמאמצים להפסיק אותו מייסרים לא פחות, ואולי זה הזמן לגישה של "אם אינך יכולה להילחם בם, הצטרפי אליהם".
ליטל
