כל פעם אחרי הפגישה, במשך יומיים בערך, אני עוד שבויה בקסם של הטיפול, לטוב ולרע, מתגעגעת מאד למטפלת, מרגישה אפילו קצת אבודה בעולם הקריר הזה אחרי ה-50 דק' החמימות הללו, ומתגעגעת נורא כבר לפגישה הבאה ותוהה איך אשרוד את השבוע הזה בציפייה למפגש הבא. כשבפועל המפגש לא חייב להיות מסעיר או מרגש, להפך אפילו, קשה יותר אחרי מפגשים "סתמיים" כביכול, שבהם אני לא מרגישה ש"לקחתי" משהו ספציפי מהפגישה. ובכל אופן, רק היומיים הראשונים קשים ואז זה נשכח. לפני בערך חודשיים ירדתי מפעמיים לפעם בשבוע בשל הקושי הרגשי הזה בין הפגישות והתלות הזאת וההרגשה שהטיפול שובה אותי למשך יומיים אחרי הטיפול, שרק הוכפלה כמובן... הרגשתי שזה כן עשה טוב אבל בעיקר הכביד עלי וגרם לי להיות שקועה בטיפול כל הזמן (ועם מצבי הרוח של הטיפול בהתאם) ועכשיו, עדיין מתגעגעת אבל לא בטוחה שכדאי לחזור אחורה בגלל הקושי הזה, למרות שאני מרגישה שאולי לעתים אני פחות פתוחה והעבודה שעושים פחות עמוקה אולי? או יותר איטית? נראה לי שאני בעיקר מתגעגעת למטפלת אבל גם פוחדת מהחשיפה והעומק והתלות ועוד דברים שיביאו עימן 2 פגישות
שלום לך.
כפי שאת עצמך מתארת, המעבר למפגשים חד שבועיים אינו צעד טכני אלא נוגע באופן עמוק בסוגיות של קשר, תלות, הזדקקות. כל אלו מגורים במעברים בין ה"קור" של העולם לבין החמימות אשר אכן לא נובעת מתוכן אלא מחוויה, ממה שקורה ביחסים הטיפוליים יותר מאשר ממה שמדובר בהם. בהתאם, אני חושבת שלא כדאי לגשת לסוגייה שאת מעלה מזווית של עומק העבודה ויעילותה, אלא להשתמש בדילמה שלך, בתוך הטיפול, לעיבוד חווית התלות אשר נשמע שהאפשרות שגלומה בה (לצמיחה נפשית, להעמקת הקשר והתהליך) מושכת אותך אבל גם מאיימת עלייך. את המשיכה והאיום האלו אני חושבת שחשוב מאוד להבין לא מבחוץ אלא מתוך הטיפול ולכן מציעה לחזור ולדון בה בתוך הטיפול. אני מאמינה שמתוך שיח כזה תמצא לך ההתמקמות הנכונה עבורך.
ליטל
.jpg)
