זה כמה שנים שאני סובלת מדיכאון קל(לא אובחנתי אבל לא קשה לפספס זאת) שמתבטא בכך שאני לא מוצאת הנאה מכמעט כל דבר שאני עושה ומעבירה ימים ושעות מבלי לעשות כלום חוץ מלהיות בבית רוב הימים אני מצליחה מצליחה לקום וללכת לעשות אפילו איזה סידור קטן בחוץ אבל אני נתקלת בימים שאני מרגישה שאני צריכה להילחם עם עצמי כי מצד אחד אני חייבת לקום ולעשות את המטלה ומצד שני אני פשוט לא מסוגלת.
זה נע בין פרקים שאני לא מרגישה כלום.. מין ריקנות וקהות חושים לבין פרץ של כאב פנימי כזה שמתבטא בבכי קצר שאחריו אני חוזרת לתחושת הריקנות. העניין הכי קשה הוא שאני מודעת לכל המצב ויש ימים שאני רוצה לקבל עזרה אבל זה לא לגמרי שם כי אני באופן מעוות גם לא רוצה לצאת מזה.. אני מרגישה כאילו זה חלק ממני כאילו מגיע לי להעביר את חיי כך..למה אני מרגישה ככה ממה זה נובע?
שלום לך.
נשמע מדברייך שעשית צעד חשוב ואמיץ כאשר זיהית כי הדיכאון לא רק "נפל עלייך" אלא שיש בך גם חלק שמשמר אותו ולא מוותר עליו. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות אך במרבית המקרים הן נובעות מהיבטים כמו אשמה לא מודעת, זעם שקשה להפנות החוצה ולכן עושה "סיבוב פרסה" וחוזר פנימה, הזדהות עם אנשים משמעותיים המתמודדים עם סבל נפשי ועוד. בהתאם למורכבותם של גורמים אלו, לא קל להניע שינוי באופן עצמאי ולכן אני חושבת שכדאי לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי למרות הקושי וההתנגדות שאפשרות זו מעוררת. הטיפול לא ימהר לקחת ממך את הדיכאון כל עוד את זקוקה לו, אלא יסייע לך להתבונן, לעבד ולהרחיב את חופש הפעולה שלך ולכן אני חושבת שזו יכולה להיות אפשרות טובה מאוד.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים מומחים ומתמחים להתייעצות ובחינת טיפול
.jpg)
