שבוע שעבר כתבתי כאן על רצון בלתי מוסבר
לסיים טיפול שחבק בתוכו תהליך של שיתוף חושף ומעמיק לפחות מזוית הראיה שלי

בפגישה של אז...ציינתי ששתפתי ברצון להעלם מהעולם .

לא שתפתי אותה ברצון כי לא היה צורך ,במקביל לטיפול איישי התחלנו לעבור אצלה (עד כה היה טיפול זוגי בנפרד)טיפול זוגי ביחד. היא קבעה את הפגישה הזוגית במועד הפגישה שלי איתה ולא בררה או ציינה מה עם הפגישה לאן נזיז...

זה מאוד פגע בי , ביחוד שנתתי הרבה לתהליך הזה וסמכתי ולמרות הקושי לשתף ,הייתי שם . גם בפגישתנו האחרונה שתפתי אותה ברצון...אז מינימליות של אכפתיות זה לנסות לברר על מועד אחר. אבל כנראה לא אכפת לה ומצד המחשבה לא אמור להיות אכפת לה .... מאוד לא נוח לי בפגישה הזוגית בגלל זה...אבל עדין שם כי זה עוזר ולא היא העניין .

מצד אחד אני לא רוצה שיהיה אכפת לה כי אני לא רוצה להתמודד... חשבתי אולי לקבוע איתה
אבל עצם הרעיון כשאני מסתכלת מבחוץ לא בתור מטופלת ,עצם הרעיון שמישהי באה שופכת את הלב,עוברת תהליך תוך כדי אבל...מעידה שקשה לה לחיות שהיא רוצה לסיים...את בתור מטפלת קובעת טיפול בזמן שלה לא תתענייני לגבי יום אחר?לא יהיה אכפת לך מהמטופלת שלך?
מגיעה למסקנה שאם זו ההתנהלות שלה אז כנראה זה לא אמור להיות .
ואז עולה לי המחשבה שזו בחירה שלי ושמצידה אם ארצה אז אקבע ...שזו אחריות שלי

מה דעתך?סורי שאני חופרת . ..מה היית עושה במקומה...