תמיד הייתי ילדה של אמא.למרות זה מגיל ההתבגרות חיפשתי,וגם מצאתי, דמויות אימהיות מתחלפות,בעיקר כאלה שהיו בהן תכונות שלאמא שלי לא היו.
זה הקצין כשהיא מתה..
התמתן כשהפכתי לאמא בעצמי,ולאורך השנים זה מלווה אותי.
מול הפסיכולוגית שלי זה חזר בעוצמה.
היו כמה "סבבים" של זה בטיפול.

אין לי שום טענה אליה.היא נהדרת,הכי טובה שיכולתי לבקש.כולה טוב ומסירות כלפיי.

היום, הכל "על השולחן".הכמיהה,המגבלות,המציאות,
התסכול הקנאה.קשה לי להכיל את זה.
בניתי סביב הקשר איתה עולם שלם בראש שלי שהוא מעבר למציאות, ועכשיו אני צריכה לוותר על זה ו"להסתפק" במציאות.
אני זקוקה לאמונה הזו שהמצאתי שזה קשר שמעבר לקשר הטיפולי, משהו גדול יותר משמעותי יותר.

אני לא יודעת איך לעשות את זה ולהישאר בטיפול.
אני מרגישה שאני צריכה להתרחק כדי להתקרב.
יש לנו עוד פגישה השבוע והייתי רוצה לא להגיע, רק כדי להרגיש שיש לי שליטה ושאני יכולה בלעדיה.אבל אני יודעת שזה יגרום לי סבל לא להגיע..
אני לא יודעת מה לעשות.
איך להתקדם מכאן.

הויתור שאני צריכה לעשות, על המציאות שבניתי לעצמי, מכאיב באופן בלתי נסבל.
ממרגיש כמו חור גדול שבולע אותי.ושאי אפשר לחיות לידו.