יש כזה דבר שמרגישים עוצמות אבל לא מצליחים לבטא לא בדיבור ולא בבכי? ואם כן איך אני יכולה לעזור לפסיכולוגית שלי לכוון אלי יותר? איך אני יכולה להביא את העולם הרגשי שלי בצורה יותר טובה לטיפול?
הכל מודחק אצלי פנימה אפילו בבית במיטה אני לא בדיוק מצליחה לשחרר חוויות כואבות שעברתי ואני כל כך רוצה אנחנו מדברות על ההדחקה הזאת בטיפול אבל עדיין לא קורה מספיק מבחינתי. מה אני אמורה לעשות כדי לשחרר?
רק מציינת שאני בטיפול כבר 5 שנים אצל אותה מטפלת שאני מאד אוהבת אבל ברובן לא סיפרתי כמעט כלום רק בחודשים האחרונים רגע לפני שהחלטתי לסיים משהו נפתח בי ונהיה לי מן רצון פנימי להתחיל לספר באמת מה קורה לי אבל עדיין רב מה שאני מספרת יוצא בצורה מרוחקת. כאילו אני מספרת סיפור של מישהי אחרת ורק לפעמים משהו ברגש מתחבר לי ל2 שניות ואז שוב מתנתק. אני מתוסכלת ומאוכזבת
שלום הדס.
אני מבינה את התסכול, ומעריכה את ההתמדה והנחישות שמאפשרות לך להמשיך בטיפול למרות הקושי העצום. קשה לי לומר "מה לעשות" כדי לדבר באופן משוחרר יותר מאחר וזו סוגיה מורכבת אשר עשויה לגעת במגוון רחב של גורמים: לפעמים הנפש אינה בשלה לגעת בתקופות חיים מסוימות בנושאים מסוימים. במקרים אחרים משהו בדינמיקה הטיפולית, אוהבת ככל שתהיה, אינו מאפשר חשיפה והעמקה נוספת. לפעמים עוצמת הנתק מהחוויות המכאיבות כ"כ גדולה עד שהדרך לדיבור חי וקרוב ארוכה מאוד. במילים אחרות, אני חוששת שמתוך הפורום קשה לי מאוד לכוון באופן מדויק בסוגיה שאת מעלה, ואני יכולה רק להציע להעלות את הנושא באופן אינטנסיבי מול המטפלת, כולל בדיקה של האפשרות שמשהו בדינמיקה או סוג העבודה אינו מאפשר התקדמות. יתכן והמטפלת שלך תציע פרספקטיבה אחרת על הנושא (למשל, לפעמים המטפל יכול להצביע על שינויים ותזוזות אשר המטופל לא ער להן), וכדאי יהיה לבדוק האם ואיך להתקדם סביבו.
ליטל
