שלום חנה.

נשמע מדברייך שהחופשות, ובוודאי חופשה כפויה, פתאומית ומטלטלת כמו "חופשת" הקורונה, מפגישות אותך עם הפערים, הגבולות והמגבלות של הקשר הטיפולי, אשר נחווים עבורך לא רק כקיומה של נפרדות בין אנשים, אלא כקרע מכאיב שיש בו נטישה, פגיעה והתנתקות ממך. אני יכולה לדמיין כמה זה כואב, ויכולה לשער שלתחושות האלו יש בסיס משמעותי בעולמך הפנימי: יכולת להרגיש שהמטפלת גם היא חושבת עלייך, זוכרת אותך ושומרת אותה בליבך בחופשות, אך נפשך מספרת סיפור אחר, של נטישה ואובדן. לכן, עם כל הכאב הכרורך בכך, אני חושבת שאפשר רק לחזור ולעבוד בטיפול, לחזור ולדבר שוב ושוב את האזורים הכואבים האלו עד שהם יעובדו ואפשר יהיה לזוז מהם. בינתיים, חשוב להזכיר לעצמך שהעובדה שאת מרגישה נטושה וכואבת בחופשות אין משמעה שאת באמת נטושה ולא חשובה- זו חוויה פנימית שהיא חומר לעבודה טיפולי, לא עובדה מציאותית.

ליטל