לאחרונה התחלתי להבין שאנשים פשוט פוחדים ממני.
שאני מדברת כנראה בתוקפנות.
שאני חדה וחותכת עוצמתית ומפחידה.
שאני אסרטיבית מידי, יותר מידי.
ואני- לא מרגישה כך!
אני בתוכי מרגישה רכה וטובה, כנועה ומרצה, ילדה טובה שעובדת קשה כדי שהכל יהיה בסדר ואעשה את תפקידיי על הצד הטוב ביותר לשביעות רצון כולם.
אני לא דואגת לעצמי בכלל, לא קונה לעצמי כלום אם אין שום ברירה (גם בגדים, גם אם יש חור בנעל, אקנה רק במצב שכבר לא ראוי ללבישה), לא כי אני מסתגפת, אלא כי אין לי זמן מרוב שאני צריכה לעבוד (כדי לפרנס), להכין לעבודה (כדי שיהיו מרוצים), לתחזק את הבית, להכין שיעורי בית עם הילדים וכו',
אני לא דואגת לעצמי גם פיזית, לא אלך לרופא גם אם ארגיש גרוע, רק אם אין שום ברירה.
לא מתפנקת, לא הולכת לטיולים, לא יוצאת מהבית לכלום חוץ מעבודה, לא מעניין אותי לשבת ערב וליהנות, מרגיש לי בזבוז זמן.
מקווה שהבנתם.
אז איך זה שלאחרונה אני מבינה יותר ויותר שאנשים (כולל בעלי) מקבלים את דברי כהתקפה והאשמה? כבוטות וחיצים משוננים?
וגם- יש כאלה שבטוחים שאני סנובית, הדבר המוזר ביותר שאפשר לומר על מה שאני באמת.
אני מתארת לעצמי שאבחון בטח לא תוכלו לעשות בפורום.
אבל מאוד מבקשת אם תוכלו לתת לי איזה כיוון האם יש סיכוי שמדובר בפיצול אישיות? (DID)? יש דבר כזה בכלל? ומי יכול לאבחן דבר כזה?
אני בפנים משהו אחד ובחוץ משהו אחר.