לא מסוגלת כבר. פשוט לא מסוגלת עם הדבר הזה שנקרא ׳טיפול׳ הייתי קוראת לו התאכזרות בחסרי ישע חרדי נטישה. הרי כל הטיפול הוא חתיכת נטישה, כל ההמצאות בו זה להגיע ערומה כדי שיכאיבו לך ותצאי נטושה וכואבת.
למי יש כח לסבול יותר?
נמאס לי להעניש אותה בלי שזה מזיז לה כמובן, כי את מי מעניין שמישהו איתך ׳ברוגז׳ כשלא תמיד בכלל יכול להיות מודע לזה. נשמע דפוק, יודעת. אבל אני מרגישה צורך חזק כביכול להכאיב כי מגיע לה, וכשאין לי דרך אני פשוט מכאיבה לעצמי ואומרת שמענישה אותה... שמישהו יחפש את ההגיון שם...
ופשוט קשה לי קשה לי קשה לי והיא יודעת אבל מה זה עוזר מתי שקשה???? מה גם שזה לפעמים קורה ברמה שאני עוד מתגברת (יש לי כבוד, אני לא ממש עושה כל מה שהייתי רוצה) או בין הפגישות ואז בפגישה עד קצת לפני הסיום הרבה פעמים אני שוכחת מכל הרע, אז היא לא תמיד יודעת, וגם אם כן אין לה מה לעשות, כמה שמנסה להקל בזה שאני אפרד ולא היא וכזה. אבל הקושי תמיד שם. ואם אי פעם אצליח לרפא טיפה גם את המקום הזה, זה יהיה עוד מלאאאא זמן!!! ובינתיים הסבל לא אפשרי!!!! אני לא מוכנה לסבול ניתוח של שעות בלי הרדמה גם אם זה בשביל להוציא גידול סרטני, לא! איך אני יכולה פשוט להצליח לעבור את כל זה?? את הדרך?? איזה ׳חומר הרדמה׳ עד שהכל יעבור.
אני יודעת הרי ש׳הניתוח׳ הוא הכרחי, אבל אני חייבת למצוא רעיון לדרך לעשות אותו בלי הקריעה הזו. חייבת עזרה