תודה ליטל, אני מבינה שצריך לגשת לטיפול מתוך הרפיה רגשית, ומה שכתבת אכן מאוד מדבר אלי באופן כללי.
אבל בנושא זה משום מה אני לא מצליחה.
יש לי פחד שאני מפנטזת דברים שלא היו (על אף שחלקם וודאי היו)
יש לי פחד שאני סתם "עושה עניין" מדברים שגם אם היו, לא הותירו בי רושם טראומתי (בכל מקרה, לא רושם מודע)
יש לי פחד לעורר שדים רדומים מרבצם, לפתוח תיבת פנדורה שאולי רובה לא מוצדקת, אולי חלקה דמיונית, אולי מה שאני מוצפת סתם מוגזם.
אני מבולבלת ומותשת מהעיסוק הפנימי שלי בזה, אין לי כוחות יותר לנסות להיזכר, להרגיש מוצפת ולא להצליח לשים את האצבע על הנקודה, להרגיש רצון עז לקבוע פגישה עם איזה מהפנט שיגלה לי באופן סופי מה באמת היה, לטוב או למוטב.
איך אפשר לדעת אם ההצפה האת נובעת מתוכן נפשי שדורש עיבוד?
אולי זה דווקא נובע מרצון שלי לא מודע לברוח מהתמודדות עם תכנים קשים אחרים?
או מתוך רצון לא מודע להיכנס לנושאים "אטרקטיביים" (ולא שיש לי איזו משיכה לדבר על נושאים אלו עם המטפלת, דווקא כשניסיתי הרגשתי רצון חזק להימנע)
אולי מה שמציף אותי נובע מתכנים לא פתורים אחרים דווקא?
מצד אחד אני פוחדת מאוד להיכנס לזה כאילו בלי סיבה
מד שני מציף אותי משהו בנושא ואני לא יודעת מה...
אולי ירגיע אותי אם תוכלי לומר לי האם הרגשות שלי מותאמים למה שאמורים להרגיש אלו שעברו פגיעה?
או שיש לך אולי דרך אחרת אמירה או כיוון שיכול לתת לי איזה רוגע?