אז אני מבינה שכמו שכהורים יש ילד שיותר מתחברים אליו, מבינים אותו, באים לקראתו ומתנהגים איתו ברכות ויש ילד שמשום מה (ובצער רב) לא מצליחים בקלות לנהוג איתו ביד הרכה אלא היד הקשה היא זו ש"קופצת" ראשונה בהתייחסות כלפיו.
כך גם בטיפול?
יש מטופל שיעורר במטפל הבנה והכלה ורוך בטיפול בו, ויש מטופל שההיפך, המטפל לא יצליח להגיע למקום המבין והמתקף ויתנהג איתו בקור וקשיחות?
ואם זה אכן כך, האם הסיכון לא רב על הסיכוי?
שלום לך.
אופי הקשר הטיפולי מושפע במידה רבה מאישיותו ומיומנותו המקצועית של המטפל, אך לא פחות מכך מהדינמיקה הייחודית הנוצרת בצמד הטיפולי הספציפי על בסיס הקשר הייחודי המתהווה והתכנים אשר המטופל מביא עמו. כאשר קשיים, כשלים ותקיעויות בקשר הטיפולי מתעוררים על רקע הדינמיקה הייחודית הנוצרת בין המטפל למטופל, הם עשויים להפוך או למקור צמיחה, התקדמות ושינוי נפשי, במקרים בהם מתאפשר שיח משמעותי על היבטים אלו, או למקור לתקיעות וסבל רב. במובן זה, אכן מדובר ביחסי סיכוי-סיכון שלמרבה הצער, רק בדיעבד אפשר לומר בד"כ כוחו של מי גדול יותר. לאור זאת, אני חוזרת ומציעה להעלות את הנושא שוב ושוב בטיפול ולבדוק האם השיח שנוצר מצליח להיבנות כמשמעותי ומקדם.
ליטל
