אשתי סובלת מדיכאון קליני, מטופלת בנוגדי דיכאון וכבר שנים שהיא מאוזנת. יש הבלגות פה ושם כמו לכל אחד, אבל בגדול ממש יודעת לשמור על עצמה. אחד הדברים שעוזרים לה מאד לשמור על האיזון הוא השגרה, המסגרת. וכשהיא השגרה הזאת נעלמת היא מרגישה שהכל מתפרק, שאין לה שליטה ואין לה במה להאחז. ועכשיו עם כל ההסגר הזה, וכל החרדה סביב הדבקות והמצב הכלכלי וכמה זמן זה יימשך... היא ממש מתחילה ליפול לחור השחור הזה.
ממש קשה לה לקום מהמיטה בבוקר. אנחנו בחלוקת זמן עם הילדים כדי ששנינו נוכל להמשיך לעבוד. אבל היא עובדת מהבית - אני לפחות קצת יוצא. אז גם כשהיא עובדת, זה בחדר בבית בזמן שאני והילדים משחקים בסלון. ובסוף כל יום, אין לה כח לצאת לסיבוב לבד ברחוב, והיא כמובן לא יכולה ללכת לחברה.
היא מוציאה את התסכול שלה על הילדים ועלי... כאילו כועסת עלי כל הזמן. אני חושב שהיא פשוט כועסת על היקום ואני הבן אדם היחיד שהיא יכולה לזרוק את הכעס עליו. ואני מבין אותה. אני ממש רוצה לעזור לה להרגיש יותר טוב, לחזור קצת לעצמה. אני יודע שזה מצב ממש לא פשוט - יש לנו 3 ילדים קטנים, הם מצריכים הרבה אנרגיה, עם אחד מהם אנחנו תקועים כבר שנה בגמילה...
וכל פעם שהיא כועסת עליהם או עלי, היא אח"כ מלקה את עצמה על זה ורק מרגישה עוד יותר נורא. אני ממש מודאג ולא בטוח מה לעשות ואיך אני יכול לעזור לה.
בגלל שהיא מאוזנת, היא הרבה שנים לא בטיפול. כבר שנה שאנחנו מנסים למצוא כסף בתקציב שלנו כדי שתוכל להתחיל שוב טיפול פסיכולוגי. אבל עכשיו עם המצב... גם היא לא יכולה לצאת לטיפול, ובינתיים הטיפול אונליין מרגיש לה קר, במיוחד אם זאת רק ההתחלה, וגם בגלל שאנחנו לא יכולים לעבוד מספיק שעות היא מאד פוחדת על המשכורות שלנו ולא מוכנה לשקול אפילו להתחיל טיפול...