אחרי טיפול פוגעני ומחריב.
אני מרגישה כמו אחרי תאונה.
כמו אחרי פגיעה פיזית אנושה.
שבהתחלה עוד לא מרגישים את תוצאותיה.
לאט לאט האדם מבין ומרגיש כמה הוא פצוע.
זה באמת יכול להיות שבמשך קרוב לשנתיים היא עשתה הכל בתום לב, במטרה טהורה, ולא הרגישה בכלל שהיא מחריבה במקום לבנות?
עד כדי כך פסיכולוג עיוור למציאות הטיפולית?
ובבקשה אל תעני לי שזה מגיע מאזורים נפשיים כואבים שלי, ברור שיש לי אזורים נפשיים כואבים, בגללם ובשבילם אני באתי לטיפול.
אבל הטיפול אמור לעזור לי איתם, לרפא, לא לתקוע סכין בפצעים מדממים, נכון?
המטפלת לא אמורה להרגיש בשלב כל שהוא שהיא רק הורסת? פוצעת? שוברת?
שלום לך,
אני מאוד מצטערת לשמוע שזו היתה החוויה שחווית בטיפול. את צודקת שטיפול אמור לעזור, לתמוך ולרפא ולא לתקוע סכין בפצעים מדממים כדבריך למרות שכמובן שהתהליך יכול להיות מורכב מאוד ולהעלות גם כאב וקושי. איני יודעת מה היה בפועל בטיפול שלך, אך באופן כללי כמובן שזו לא מטרת הטיפול והמטפלת אמורה להרגיש אם הטיפול אינו מיטיב. איני יודעת לתת מענה על שאלותיך לגבי הידיעה של המטפלת, כי הן מאוד אישיות ותלויות בתהליך שעברת עם המטפלת הספציפית. אני מאוד מקווה שהחוויה שחווית לא תגרום לייאוש ולחוסר אמון ושתוכלי לפנות להמשך עזרה שתתאים לך יותר ושתעזור לך לעבד את החוויה שחווית בטיפול הקודם.
בהצלחה,
יעל
.jpg)
