אני חושבת שהבנתי.
יש בטיפול שני חלקים (עבורי):
1. המציאות - יש ביננו קשר חזק ואמיתי.היא אוהבת אותי ואני חשובה לה.רווחתי חשובה לה.אני יכולה לסמוך עליה.היא לעולם לא תעשה משהו שייפגע בי.אני אוהבת אותה ואוהבת לדבר איתה.היא משמעותית לי, אולי יתר על המידה...והיא יכולה לעזור לי לחיות טוב יותר.
2.האשלייה - היא רוצה ויכולה להיות זמינה בשבילי כל הזמן.כשאני כותבת לה אנחנו יותר קרובות.היא יכולה לאהוב אותי ושיהיה ביננו קשר כמו של אמא ובת.אם היא תדע מה עובר עליי בכל רגע נתון בזמן אמת היא תוכל לעזור לי.אם היא תהיה כמו אמא בשבילי אני לא אהיה עצובה יותר.היא יכולה לעשות שכל הדברים המכאיבים ייעלמו.
אם אני אוכל להיות איתה כל הזמן לא אהיה מבוגרת ולא אמות לבד.אהיה ילדה שלה.תמיד.
הייתה לנו פגישה.היה לי עצוב.
אחכ הבנתי כל מה שכתוב כאן למעלה..
הבנתי גם שכדי שהמציאות תימשך אני צריכה לוותר על האשלייה.
למרבה הצער להחזיק בה או לוותר עליה, מכאיב באותה מידה.
יש פער בין מה שאני יודעת לבין מה שאני מרגישה..ומה שאני מסוגלת.
שלום לך.
מרגש לקרא את הדברים שאת כותבת, את היכולת לראות, לצד הכאב, את ההכרה בחלקים הטובים, היפים והחשובים כל כך של הקשר ביניכן. אני חושבת שהפער שאת מתארת הוא פער מכאיב שכל אדם באשר הוא צריך להתמודד איתו. פער בין הפנטזיה על אם מושלמת וזמינה תמיד לבין האם המציאותית, האוהבת אך הלא תמיד מושלמת, לא תמיד זמינה ומותאמת. נדמה לי שזה תהליך שכל אדם נאלץ להתמודד איתו בזמן זה או אחר, אך את פוגשת אותו עכשיו באופן מפוכח, אשר אני מתארת לעצמי שתוכלי להבין יותר בטיפול שלך מדוע הוא גם מכאיב כל כך.
לצד זאת, נדמה לי שה"רווח" של כאב ההכרה הזאת הוא האפשרות להכיר גם בטוב וליהנות מהמציאות וממה שיש בקשר ובמובן זה, אני מאמינה שככל שהדברים יעובדו בטיפול, כך הם גם יהיו פחות מייסרים ומטלטלים בנפשך.
אני שומעת אותך מהצד מתקדמת, מרגישה, מרחיבה את יכולותייך, ומתרשמת שוב ושוב מהעבודה המשמעותית והעמוקה שאת עושה. מאמינה בכל ליבי שפירותיה יבואו ויתפסו יותר ויותר מקום בחייך.
ליטל
.jpg)
