ליטל תודה רבה על העצות ועל האכפתיות!
אני חושבת שאני אספר לו.. כי אני באמת צריכה עזרה. אני מבינה את מה שכתבת.. הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להשתנות אבל השבוע האחרון מוזר. אני בשגרה חדשה וגרה עם אנשים וקצת יותר קל לי לעשות דברים, לא מפחדת לצאת מהבית ומרגישה באופן כללי פחות מוגבלת. אבל המועקה והריקנות עוד שם וזה מגיע כשאני לבד אבל לפעמים גם ככה פתאום כשאני עם אנשים או כשאני בשיעור כשאני לא מוכנה. השינוי הזה נותן לי קצת תקווה אבל כשאני חושבת על זה שאני לא אתאבד ויהיה לי עתיד אני לא רוצה לחיות עם המועקה הזאת לתמיד ועצם המחשבה מעייפת אותי ומחזירה אותי למחשבות על מוות. מצד אחד אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב רוב הזמן אבל מצד שני כשאני לא אני לא יודעת להתמודד עם זה.
תוכלי לתת לי עצה לגבי איך לומר למישהו כזה דבר? ככה שהוא יקבל את זה ולא ילחץ. אני לא יודעת איך מתחילים.. זה בסדר שזה יהיה בהודעות ולא פנים אל פנים? אני יודעת שזה מפחיד לשמוע כזה דבר ושבשיחה פנים אל פנים זה בטח פחות מפחיד כי אני שם ואפשר לראות שאני לא אפגע בעצמי. אבל אני לא יודעת איך לומר את זה פנים אל פנים זה נראה לי בלתי אפשרי
תודה לך
שלום ים.
ראשית, אני שמחה לשמוע על השינוי לטובה, ובו זמנית על הבנתך שהדברים אינם משתנים כבמטה קסם ושעדיין דרושים עזרה ומענה. שמחה גם לשמוע שאת מוכנה לשתף, אני חושבת שזו החלטה נכונה וחשובה מאוד.
מסכימה איתך שפנים אל פנים היא הדרך הטובה, או לפחות במייל בו תוכלי להרחיב ולא להסתפק ב"כותרת". חלק ממה שמקל ועוזר הוא השיתוף ומתן המילים לתחושות הכואבות ולא כדאי לאבד את האלמנט הזה. אני לא בטוחה שיש "מתכון" ברור לאיך משתפים אדם אחר בתכנים אישיים ומכאיבים. נדמה לי מ"הכרותנו" הקצרה במייל שיש לך יכולת ניסוח ורגישות גבוהות, ושמצאי את המילים ברגע שעוצמת הפחד מהחשיפה תפתחת מעט. אולי מה שיכול להקל קצת הוא פתיחת הנושא לא עם המחשבות האובדניות אותן את חווה כמאיימות ומלחיצות מאוד, אלא בתחושת המצוקה והנושאים שמלווים אותך. משם, כאשר תרגישי שיש אוזן קשבת ומענה, אולי יהיה קל ובטוח יותר לשתף גם במחשבות על המוות. מה דעתך?
אם תרצי, אשמח לשמוע האם הכיוון נראה לך או איך היה השיתוף אם תהיי כבר אחרי השיחה.
ליטל
.jpg)
.jpg)
