הי,
אני אחרי טיפול ארוך (7 שנים!) עם מטפלת מדהימה שהלכה איתי לאורך כל הדרך, מדיכאון ואובדנות להחלמה, להשלמה, להתבוננות. (אחרי אובדן...)הייתה זמינה, אכפתית ומכילה.
דווקא בפגישות האחרונות הייתה לי תחושה שאני לא מובנת. אני רציתי לשמוע כמה התגברתי, כמה צמחתי, רציתי לקבל חיזוק לכך שאכן עברתי תקופה קשה (אובייקטיבית) בלי תמיכה ואפילו ההיפך... שאכן צמחתי ממקום כואב.
רציתי לשמוע שהתגובה הדיכאונית/ אובדנית שלי הייתה מעוצמת הכאב, מחוסר התמיכה והבדידות. והיא לא התחילה סתם כך, אחרי האובדן עצמו, אלא כתוצאה של תהליך ארוך שבו הוחלשתי ע"י ביקורת קיצונית, חדירה לפרטיות ואובדן העצמי שלי... (מצד בעלי, נכנסתי לנישואי חזקה מתמודדת, ואני משקמת אותם ואת עצמי) המטפלת שלי ניסתה לקחת את הסיום למקום שמתבונן על הדברים ומנסה לראות באנשים שנפגעתי מהם גם מקומות טובים, לראות בדברים שעשו גם כוונות אחרות לא הסתכלות של שחור לבן. אני מבינה את רצונה, לתת מבט חיובי, אבל יצאתי פגועה, כי הרגשתי שהיא בעצם יוצרת מציאות שבה אני התפרקתי ממציאות שכולם עוברים... מכוונות טובות של אנשים, מחוסר הבנה של מורכבות הדברים.. מהסתכלות חותכת מידי של שחור לבן,
דיברתי איתה על כך, אחרי פגישת הסיום. קבענו פגישה נוספת.
ועדיין הרגשתי שאני לא שומעת ממנה את מה שאני רוצה לשמוע. את המקום שמכיר בעוצמה של הכאב...שמבין שמצב כזה גורם להתפרקות ולנזק. היא טענה שהיא לא ככה ראתה את הדברים, ככאלה עוצמתיים. היא אמרה לי שדווקא הסוף כנראה הציף את זה אצלי... ואני כואבת את העובדה הזאת, כי לי זה היה כל כך ברור שזה ברור לה, אחרי שדיברתי על זה כ"כ הרבה... אחרי שהיא התנצלה שהדרך לא הייתה יעילה, היא ניתחה את זה רציונלית. "כמה טוב שאני יכולה לכעוס עליה, והיא יכולה להגיב כמו שהייתי רוצה שיגיבו על חוסר הכרה.. וכנראה זה כעס בגלל הפרידה..." ומעבר להכל, והכואב ביותר מיד כשסיימנו היא קמה להיפגש עם חברה,שחיכתה לה מעבר לדלת... צוחקת ומאושרת. לא יודעת, אולי הציפיה שלי לא הגיונית, אבל חשבתי שהיא תרגיש לפחות, קצת, את הצורך לחשוב על הפגישה, להכיל את הדברים הקשים שאמרתי ולא לקפוץ החוצה בהקלה ובשחרור... (מולי...) אחרי הכל היו אלה שנים של טיפול, היא לא הרגישה טיפונת של כאב על סיום הטיפול? כאילו הקשר ביננו היה רק הצגה? הלוואי שאני טועה.. אני מחפשת לראות את הדברים אחרת, להבין אותם, ולדעת אם יש טעם לדבר שוב. גם על זה..
שלום מלי, שאלתך חשובה ומורכבת מאוד ואנסה להתיחס לכל ההיבטים. קודם כל, נשמע שהיית בטיפול משמעותי וארוך, בו נוצר קשר קרוב עם המטפלת ועברת בו תהליכים ושינויים רבים. איני יודעת מה הביא להחלטה על הסיום, אך בכל אופן, סיום של טיפול יכול להיות מטלטל ומעורר רגשות רבים, בפרט למי שחווה אובדן בעברו. בסיום יכולים לחוש כעס, אכזבה, עצב, החמצה ולעיתים גם הקלה, שחרור, סיפוק ועוד ועוד. לכן רצוי שהפרידה תעשה בתהליך וכך ניתן לעבד אותה לאורך זמן. עם זאת, אני מניחה שכטבעם של סופים ופרידות, תמיד נשאר משהו שלא נאמר, שלא נסגר עד הסוף, שלא הושלם, ועל כך יש כאב וקושי. התמודדות עם פרידות- זו בעצם משימת חיים עבורנו. בחזרה לטיפול, טבעי מאוד בפגישות אחרונות לצאת עם תחושת ריחוק. את מתארת תחושה שלא הובנת עד הסוף, שלא קיבלת את התגובה שרצית לקבל. אין ספק שאחד הקשיים בפרידה הוא התמודדות עם הכאב על מה שלא יהיה ועל מה שלא היה מושלם או לא היה מדויק עבורנו. חשוב לזכור, כפי שאת עושה, את כל מה שהיה בטיפול, לצד מה שפוספס ולא הובן. הדבר קשה במיוחד בסיום, שכן פתאום נשארים עם הדברים לבד, ללא המשך של פגישות לעבד את המחשבות והתחושות. במובן זה, טוב שביקשת פגישה נוספת ויכולת להעלות בפני המטפלת את הדברים. ניתן לשקול אפשרות של פגישה נוספת, לצד חשיבה על כך שכנראה גם קשה מאוד להיפרד. כמו כן, לקראת הסיום טבעי שמתעוררות שאלות לגבי הקשר- האם זה היה משמעותי עבור המטפלת? האם היא עצובה? וכו'. ובכן איני יכולה לדבר בשמה של מטפלת, אך ממה שכתבת יש לי תחושה כי הקשר ביניכן היה קרוב, מקצועי ואמיתי ובוודאי שלא הצגה. אני יכולה לשער למשל שהיא תחשוב על הדברים שהיו ביניכן, גם אם תעשה זאת לאחר מכן ולא בדיוק באותו רגע, או שאולי לצד כאב על הסיום, היא גם חשה גאווה עבורך ושמחה בהישגיך. ולכן הדברים הם מורכבים. הייתי מציעה לך לקחת קצת זמן, לעבד את הפרידה שממשיכה לפעמים להדהד לאורך זמן ואם תרגישי צורך, תפני למטפלת לתאום פגישה נוספת. הטיפול הרבה פעמים אינו מסתיים בפגישה האחרונה, והוא ממשיך ללוות, לחזק, מהווה מקור מחשבה ודיון פנימי בינינו לבין עצמנו גם זמן רב לאחר הסיום. שיהיה בהצלחה בהמשך, סיון
.jpg)
