כל שבוע המטפלת חושבת שהמשכנו משבוע שעבר, אני אמרתי לה הרבה פעמים בדרכים שונות שהיא מתחילה את הטיפול מהר מידי כאילו אני חבר שלה ושאצלי כל שבוע מבחינתי התחלנו מחדש את הטיפול, כמעט כאילו טיפול ראשון.

אני אחרי שנה של טיפול, היא אמורה לדעת את זה לדעתי, בפגישנ היום אמרתי משהו בסיגנון "הרגיש לי כאילו את משווה את הקושי שלי עם קושי של אחרים בלי להבין שאצלי הכל יותר קשה (וזה נכון), הרגשתי שאת לא מבינה כמה קשה כמו שתמיד קורה לי מחוץ לטיפול"
והיא ענתה "אבל אתה יודע שאני מבינה את הקשיים שאתה עובר שייחודיים לך כבר"

היא אמורה לדעת כמה קשה לי עם משפטים כאלו, אמרתי לה אינספור פעמים כמה זה בעייתי כשכל החיים שלי אנשים מצפים שהקשר שלי איתם ימשיך כרגיל כאילו אנחנו עדיין חברים, וכמה אנשים נקמניים שאני מתייחס אליהם כאילו רק הכרנו, כי ככה זה באמת בשבילי ואני לא מבין מה הם רוצים ממני לא מבין מאיפה הציפיות האלו באות, אז גם קשה לי לענות לפסיכולוגית תשובה אמיתית במקרה כזה, ההגנה האוטומטית עונה במקרים כאלה כדי שהאדם שמולי לא יעלב, אני לא מצליח לכבות את ההגנה, אבל אני מרגיש שאני לא אמור, והיא לא אמורה לצפות ממני כל שבוע מחדש שכאילו אני אמשיך את הפגישות כרגיל כאילו אני מכיר אותי, וכל שבוע אני צריך להזכיר לה מחדש שזה לא עובד ככה, והשאלה שלי היא האם אני אמור להזכיר לה כל שבוע מחדש למרות שזה כל כך קשה לי?
במקרה של היום אני הגעתי למצב שאני יצאתי מהטיפול ונפלתי על הריצפה כבר לא היה לי כוח אליה, היא יצאה לדבר איתי ואמרתי לה לעזוב אותי, זה פשוט מייאש שאני אומר דברים והם מתנדפים באוויר כל שבוע מחדש, פסיכולוג אמור לדעת את זה כבר על אדם עם הפרעת אישיות סכיזואידית לא? מה את חושבת על כל זה?