היי קוראים לי ליאור אני בת 21.
אני נמצאת כרגע במצב שאני מרגישה מועקה נפשית, ואני לא מרגישה שיש לי את מי לשתף במה שעובר עלי ואת הכלים כיצד להתגבר על הרגשות האלו.

השתחררתי מהצבא בתקופה האחרונה ואני מרגישה שכמה שחיכיתי שהתקופה הזאת תגיע והייתי בטוחה שהיא תהיה תקופה מאושרת מבחינתי,אדרבא,ואני מרגישה עצובה.
אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, לא יודעת כיצד למלא את החלל הריק במהלך היום ואני מחפשת רוב היום לצאת מהבית,לפגוש חברים, אך כל חבריי עסוקים בענייניהם ובחיים שלהם.
חייבת לציין שאני האחרונה שהשתחררה, חברים שלי בזמן הזה טיילו,עבדו וחלקם מתחילים אפילו ללמוד באוקטובר הקרוב. ואני נותרתי עם ההרגשה שאני נשארת מאחור.

בנוסף לכך המצב המשפחתי שלי לא כלכך טוב.
אני גרה בבית עם ההורים, ילדת זקונים שנשארה אחרונה בבית, שני האחים שלי כבר נשואים עם ילדים ואחד לומד.
אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר בבית על מצבי.
אבי עובד רוב שעות היום והוא אדם אדיש שמתעסק בענייניו ופחות יודע כיצד להגיב לסיטואציות, כך שאני בוחרת גם פחות לשתף אותו.
אימי אדם מאוד עצבני, היא אוהבת להיות בשליטה וההרגשה שלי ממנה הרבה פעמים הוא שהיא לא יודעת להיות נטרלית והיא מנסה לכוון לדעה שלה ולאינטרסים האישיים שלה.
אני מרגישה שמשפחתי לא חמה ומגובשת ומצב זה מעציב אותי. קשה לי מאוד להיות בחברתם ולבצע איתם דברים ביחד כי תמיד יווצרו ריבים וצעקות אחד על השני.(אבא ואמא שלי חיים בזוגיות לא אוהבת,רבים מאז שאני זוכרת את עצמי והם עדיין גרים אחד עם השני)

מקווה שתוכלי לתת לי כמה טיפים איך אפשר להפסיק לחשוב על המצב הזה ולצאת מהעצב שאני שרויה בו.
אני מרגישה שאני נמצאת לגמרי לבד וזה אחד הפחדים הגדולים שלי.
תודה על ההקשבה:)