תמיד נראה לי שאני מנותקת באיזושהי צורה. שהקשר של אנשים אחד עם השני שונה מהקשר שלי איתם ולחברות הטובות שלי יש חברות טובות יותר אחרות. אני לא מצליחה לגשר על הפער הזה ואני לא חושבת שאני אי פעם אצליח. כבר אין לי כוח לאף אחד ולשום דבר. אני לא בטוחה למה אני עושה דברים, הכל נראה חסר טעם. כשאני לבד משעמם לי ואני מרגישה מועקה וכשאני עם אנשים אין לי כוח להעמיד פנים לידם ואני רק רוצה להיות לבד. כבר היו תקופות, ארוכות אפילו, שרציתי למות בהן. וכשהתחלתי להרגיש ככה שוב זכרתי שלא מזמן חשבתי שהכל עבר. וחשבתי שאני לא חייבת להמשיך לחיות ככה. והרגשתי שאני גם לא יכולה, שאו שאני אתאבד או שאני אעשה משהו. אז הלכתי לטיפול. הייתי בטיפול כמה חודשים וזה היה נראה שהיא לא מבינה אותי ושלא ממש אכפת לה ושהיא מפחדת כשאני מדברת על מוות. אני יודעת שזה מפחיד אבל אני מניחה שציפיתי שלמרות זאת היא תדע להתמודד.. אז החלטתי להפסיק וזה עזר, אולי כי זאת הייתה החלטה שקיבלתי בעצמי וידעתי למה. אבל עכשיו הכל גרוע יותר. אני חושבת שזה ימשיך ככה תמיד ואני רוצה להפסיק אבל אני מפחדת להתאבד. אני לא רוצה לפגוע באמא שלי ואני מפחדת שאני לא אצליח ואז כולם ידעו. וגם משהו משאיר אותי פה, זה כמו דחף שעולה כשאני חושבת על להתאבד.
הלוואי שמישהו היה אומר לי מה לעשות. או שהייתי מתה בלילה פשוט. אני יודעת שאין לזה תשובה ככה.. אבל אולי הכוונה?
תודה..
שלום לך.
התקווה שלך למטפלת שתבין ותהיה מוכנה לגעת איתך במקומות הכואבים וה"אפלים" ביותר היא בריאה ונכונה. נשמע שזה לא התאפשר בטיפול הקודם, מסיבות כאלו ואחרות, ואני יכולה לדמיין מדוע נשארת מיואשת ומאוכזבת. עם זאת, ועם כל הקושי הכרוך בכך, אני חושבת שלא כדאי לפסול את האפשרות להיעזר בטיפול. לאנשים רבים לוקח זמן ומספר ניסיונות למצא את המטפל הנכון עבורם, וזו עשויה להיות דרך קשה ומתסכלת, אך כאשר נמצא הטיפול הנכון, השפעתו יכולה להיות מיטיבה ומשקמת בצורה שאני מתארת לעצמי שאת לא יכולה לדמיין כרגע, מתוך הכאב והיאוש. לאור זאת, אני חושבת שחשוב לאסוף כוחות ולנסות שוב. בינתיים, ברגעי מצוקה עוצמתיים או סביב מחשבות על מוות אני מציעה לפנות לקו החירום של ער"ן אשר אמנם לא מציע פתרון אבל מציע תמיכה ראשונית והקלה מתחושת הבדידות שלא פעם מתעוררת ברגעי יאוש שכאלה.
מה דעתך?
ליטל
.jpg)
