אני מתקשה להיות לבד ודווקא בימים אלה הפסיכולוגית שלי נסעה לשבוע.לאור הנסיבות אמרה שאני יכולה לכתוב לה כשאצטרך אבל אני מפחדת להעיק ואף לייאש אותה.
אני נעה בין רגעים של עצב וחרדה מהלבד עם עוררות בלתי נסבלת, לבין רגעים של עצב ממית כזה.שמרגישים כאילו אין כוח אפילו לנשום..
ויש רגעים מוזרים שבהם אני מרגישה שאני מחוץ להכל והעולם על "השתק" ואז יש לי מחשבות מוזרות ומפחידות בעיקר על מוות.
לא הצלחתי לחזור לעבודה מאז השחרור..ואני מפחדת שלעולם לא אצליח לעבוד כמו שצריך.
כשכתבת לי שמצבי דומה לפצוע שיצא מכלל סכנה ועכשיו לפניו השיקום זה מאד עזר לי ואני מזכירה לעצמי את זה כל הזמן.
מפחידה אותי תחושת הריקנות.אני יודעת היום שהיא חלק ממני כמו עוד איבר ואני לא יודעת אם אפשר להתגבר עליה.ואם אפשר לחיות לצידה.
גם לא מבינה למה אני לא מסוגלת להיות לבד עם מה שאני מרגישה..לא מצליחה לשאת את הדברים לבד
הסתכלתי היום על הקרסול המחורר מסיגריות וחשבתי לעצמי שאם מישהו שאני אוהבת היה עושה לעצמו דבר כזה זה היה ככ מעציב אותי
חורים של חוסר יכולת לשאת.
את חושבת שבקושי לחזור לשיגרה אומר שכל מה שהשגתי באשפוז נשמט ממני? או שזה עדיין אצלי ? וכשאסתגל מחדש הכל עוד יהיה בתוכי?
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על העיתוי הגרוע של החופשה. זה באמת לא פשוט, אבל במקומך לא הייתי נמנעת מלהשתמש בהצעתה של הפסיכולוגית לכתב לה. אני יכולה לומר לפחות מחוויתי האישית שאם אני מזמינה מטופל לכתב לי בחופשה, אני מתכוונת לכך בכל ליבי ולא חווה את הפנייה אלי כמעיקה.
הלבד, הריקנות והגוף המחורר הם בעיני- לפחות כך נדמה לי מהאופן בו אני חווה אותך דרך הכתיבה- חלק מאותו דבר. מהתחושה שאין עטיפה טובה, רשת ביטחון שמהווים בסיס ממנו את יוצאת אל העולם. זו הרגשה קשה, ואני יכולה להבין למה היא גואה ומציפה במיוחד כאשר את מסיימת אשפוז או סביב חופשה של מטפלת. ולצד זאת, בחזרה לשאלתך, אני חושבת שדבר לא נשמט ונהרס. הכל נרשם בנפש, לטוב ולרע, והדברים שקיבלת בקשר עם המטפלת ובאשפוז נמצאים בתוכך גם עם עכשיו חוויות אחרות, פחות טובות, נמצאות בקדמת הבמה.
אם הזמן, עם ה"שיקום" ועם המשך הטיפול סדר הדברים יוכל גם להשתנות כך שהטוב, העוטף והנוכח יהיו דומיננטיים יותר.
אל תתייאשי. יש עוד דרך אבל הדברים הטובים מצטברים לאיטם.
ליטל
.jpg)
