מרגיש שאין לי זכות קיום, או זכות לרצות , לחלום ולדרוש .
זה לא היה ככה רוב חיי רק בשנתיים האחרונות. התחלתי לדכא כעס או אסרטיביות כי חשבתי שזו חולשה והתחלתי יותר לגלות איפוק עד כדי כך שקשה לי לבטא כעס למרות שמבפנים אני כועס. התחלתי גם "לתקוף" את עצמי בביקורת עצמית כמעט בלתי פוסקת ואני מוצף ברגשות אשם רוב הזמן.
אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר 3 חודשים ולמרות שאני מתקשה לתת אמון אני מדבר בפתיחות עם המטפלת על רוב הדברים.
אבל התחושה שאין לי זכות קיום עדיין קיימת ועדיין לא הספקתי לדבר איתה על זה... למה אני מרגיש ככה?
פעם הייתי ההפך הגמור, עומד על שלי, אסרטיבי, מביע את הצרכים שלי וחושב שמגיע לי ואני ראוי.
שלום אייל.
השאלה שלך היא עמוקה וכואבת, ואני שמחה לשמוע שאתה נמצא בטיפול. איני יודעת מה השתנה ומדוע אתה מרגיש כך, אך במרבית המקרים שינוי חשיבתי-התנהגותי אינו מופיע סתם כך אלא מבטא חוויה או תוכן נפשי שאינם מודעים ועדיין אין מספיק מילים לתאר ולבטא אותם. לאור זאת, אני חושבת שכדאי מאוד לשתף את המטפל בתחושות ולאט לאט, ובאופן אישי ומדויק, לתת להן מילים. אני מאמינה שעיבוד של התחושה יביא עם הזמן לשינוי.
ליטל
