נגמר.כואב לי. אני חוזרת לטיפול אצל הפסיכולוגית שלי,ואמשיך במעקב פסיכיאטרי וגם טיפול קבוצתי dbt.זה לא שאני יוצאת לואקום ובכל זאת כואב ככ חזק.אני במיטה והכל מכאיב לי : הקולות של הבית, המגע של הילדים שלי בגוף שלי, ובתוך הלב כאילו יש לי שק של חול.שעושה לי בחילה. האמת היא שהכי הייתי רוצה למות להיעלם.אלה חיים בלתי נסבלים ולא ראויים.כי אני לא מצליחה להיות לבד.זה כאילו שכשאני לבד אין סביב הגוף שלי מסגרת והכל נשפך החוצה. אני חוזרת לפה כל פעם אולי כבר נמאס לך להגיב להודעות שלי אבל אני רוצה להיות פה
שלום לך. קודם כל, דלתי פתוחה ואת מוזמנת לכתוב. אני מרגישה שאת פונה לכאן ברגעי בדידות וחרדה בהם את באמת צריכה עוד מקום עבורך. נשארתי עם המילים "כאילו כשאני לבד אין סביב הגוף שלי מסגרת". נדמה לי שאת מתארת באופן מדויק וכואב את האובדן הכואב של העטיפה שהחזיקה ותמכה בך. נכון, את לא לבד ויש לך מטפלים שנמצאים איתך, אבל נדמה לי שאת מרגישה שאיבדת את חווית העיטוף המלא בטרם עת ושאת מתאבלת על כך בכל ליבך, כואבת, מפחדת ולא בטוחה שתוכלי לשרוד. זו אמנם חוויה נוראית, אבל היא גם חוויה שאני מניחה שהיא חלק מהותי מעולמך הפנימי ובמובן זה מהווה חלק מהעבודה והטיפול. זה אולי לא מנחם ברגעי הקושי והסבל, אבל אלו אבני הבניין לשינוי. לאט לאט. ליטל
.jpg)
