בוקר טוב,
אני נמצא בטיפול כבר חצי שנה ואני מרגיש שמשהו לא נכון בקשר עם המטפלת.
קודם כל, אני לא מצליח להיפתח בפניה, אני מתנגד ועקשן.
מצד שני, אני לא חושב שזה ייפתר עם מטפל\ת אחר\ת כי זה אני, זה האופי שלי, לא מסוגל לשתף בקלות.
במקביל, אני מרגיש שהקשר הופך להרסני, אני הופך לאדם קשה, תוקפני מילולית כלפי המטפלת ורומס אותה בכל אחת מהפגישות.
אין התקדמות או תכנית פעולה, אנחנו מגיעים תמיד לאותה נקודה שמעלים את הבעיה מהפגישה הקודמת אבל אין משהו שאני מרגיש שאני עושה עם עצמי, אני חושב שכמות הכסף ששפכתי עד היום לא מוצדקת ואני לא מרגיש שגם יהיה שיפור בעתיד.
למרות הניסיונות האינסופיים שלי להפסיק את הטיפול, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למטפלת וחושש מהתלות הלא הגיונית שנוצרה.
אין כאן באמת בסיס לקשר, אין פה משהו שמקדם אותי ובכל זאת אני נתפס למקום הזה וממשיך להשפיל את המטפלת אבל גם כבר תקוע מעל שנה באותה נקודה בחיים ורק חושש שלעולם לא אצא מהמצב בו אני נמצא.
מה עושים במצב כזה?
לא עוזר לדבר איתה כי זה פשוט נמרח לעוד ועוד פגישה ויש מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו.
שלום איתי.
אני יכולה להבין את הבלבול העצום שאתה מרגיש: לפעמים מאוד קשה לדעת מתי מדובר בטיפול שאכן אינו מתאים ומתי ביחסים טיפוליים בהם באים לידי ביטוי החלקים ה"קשים", המנגדים לטיפול והבלתי תקשורתיים של המטופל. אני חושבת שהדרך היחידה להבחין בין שני מצבים היא האם בתוך השיחות על הקושי והתקיעות אתה מצליח ללמוד משהו על עצמך. האם אתה יודע היום יותר על החלקים התוקפניים, המיואשים, ההרסניים שלך? האם מצליח להיבנות סביב חלקים אלו דיאלוג שמרגיש משמעותי? במידה ומצליח להיווצר דיאלוג משמעותי בו אתה לומד על עצמך, מסתקרן, מבין יותר את התקיעות שלך וכן הלאה, כנראה שהקושי אכן מבטא חלקים נפשיים שאתה מביא איתך לטיפול. אם אתה מרגיש שלאורך זמן לא מצליחה להיווצר שום חוויה של משמעות (שים לב- לאו דווקא שינוי, אלא חוויה של משמעות, של נגיעה בחוויה הרגשית שלך)- יתכן וכדאי לדבר עם המטפלת על סיום ולשקול פנייה לטיפול אחר, מאחר ואתה כנראה זקוק כך אם אתה ממשיך לחזור שוב ושוב.
ליטל
