שלום,
הלוואי ומישהו כאן יוכל לתת לי בהירות.
אני בת 23, דתיה. גדלתי בבית מורכב, בגיל 8 הוציאו אותי ואת אחי מהבית לפנימיה, ההורים התגרשו עוד כשהייתי בבטן של אמא. אמא שלי עם פיגור סביבתי (אחרי שנים של התכחשות אני מוכנה לכתוב את זה), אבא עם בעיות דיכאון . גדלתי עם אמא עד גיל 8, עברתי לפנימיה מדהימה שנתנה לי את הסיכוי לפגוש מציאות נורמלית, לקבל טיפול פיזי ורגשי.
בגיל 13 עברתי לאולפנא לא טיפולית, וגם האולפנא פתחה את אופקיי והקפיצה את שלל ההזדמנויות והדרכים שיכלתי לבחור בהם. גיליתי עולמות טובים, שמלאים באהבה ואור וחיבור. במשך שנים הייתי מנותקת מהסיפור המשפחתי שלי, ברחתי ממנו, והגדרתי את עצמי כתלושה ומנותקת מהעבר. (בעיקר בשכל, במציאות קרו דברים אחרים שהזכירו לי שיש כאן שד ששכחתי להתייחס אליו). עם פרוץ גיל ההתבגרות התחלתי לחטוף משברים בעיקר סביב קשרים עם אנשים משמעותיים (בעיקר נשים), דמויות טיפוליות, חברות ספציפיות באולפנא. המשברים היו סביב תלות יתר או היבלעות בקשר, מכה אחר מכה הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי לטיפול כי משהו קורה שם והמנגנוני הגנה שלי כבר לא עובדים למזלי.
בגיל 21 נפגשתי במטפלת מדהימה, עברתי איתה תהליך מטורף, נפתחתי, רגשות שהיו טאבו קיבלו מקום, דברים נפתחו, הרגשתי ועדיין מרגישה כמה הקשר הטיפולי משנה אותי ומרחיב את עולמי, ומביא לחיי הקלה ותקווה לשינוי.
אני דתיה, זה פרט חשוב. כמעט ולא היו לי מערכות יחסים עם גברים, וגם אם היו, זה לא היה משמעותי.
עד ש, בעקבות ההיפתחות שעברתי בטיפול, פגשתי בחור מדהים, הקשר התקדם מהר מאוד, הכל נראה נכון ומתאים.(שמרנו נגיעה, כן כן, יש אנשים שאשכרה לא נוגעים עד החתונה, אני אישית לא אהבתי את זה, אבל כיבדתי את הצדיק שלי).
עד ש. התחלתי להרגיש חרדות עמוקות לגביו, דייטים שלנו היו מסתיימים בהרגשה הכי טובה שיש, הייתי נפרדת ממנו לשלום, חוזרת לחדר שלי, קמה בבוקר וחוטפת גל חרדה וכאב לא ברורים. ניתוק מטורף. כאב פיזי בכל איזור הבטן והחזה, כאבים נפשיים, בכי, ובעיקר חרדות ורצון להרחיק מעליי את הבחור. המטפלת שלי ידעה הכל, ליוותה אותי בתקופה ההיא.
אחרי שלושה חודשים של מאבק ותקופה שבה התפרקתי כמו שלא התפרקתי בחיים שלי, הפסקתי לעבוד, כמעט ולא הצלחתי לקום מהמיטה וגם אם כן זה היה בעיקר לפגישה עם המטפלת או לפגישה עם הבחור, עברתי תקופות קשות, כזאת עוד אף פעם לא הייתה לי. עוצמת הסבל שחוויתי הייתה בלתי נסבלת. וזה מה שהכריע. ביקשתי ממנו שניפרד. הוא אהב אותי, היה לו קשה אבל הוא עזר לי להיפרד ממנו כי רצה שאפסיק לסבול.
אחרי הפרידה הייתה לי עוד תקופה של חרדות, נוראיות גם כן, אבל מאז שהתחלתי שוב עבודה מסודרת, מצבי הולך ומשתפר ואני ממש חוזרת לעצמי.
שמעתי המון פרשנויות, פוסטראומה, (עברתי פגיעות מיניות בילדות, לא אונס, אבל פגיעה). שמעתי המון פרשנויות.
ועדיין. חודשיים וחצי אחרי הפרידה, אני מתקשה לוותר עליו בליבי, אני מתקשה לשחרר, אני רוצה לחזור אליו אבל מפחדת לפגוע בו שוב ובעיקר אני מפחדת להיכנס שוב לבור השחור שאין לי כלים להכיל.
מרגישה כלואה, מצד אחד יודעת שמה שקרה קשור לעבר, לקשר הלא בריא עם אמא שלי, לחיים הלא בריאים שהיו בילדות עד שעברתי לפנימיה, להזנחה שחוויתי במשך שנים, לאמא התלותית שניסתה ועדיין מנסה להטביע אותי בדיכאון שלה, אני יודעת שזה קשור.
ועדיין, זה לא עוזר לי להתגבר. זה לא עוזר לי להתחבר. או לעבור את זה. או לשאת את זה כחלק ממני ולא כניתוק.
הסבל שאני חווה בתוך קשר הוא בלתי נסבל. כאב מטורף. פחד להיבלע. מחשבות על ניצול ופגיעה. כיווץ, תהום שחורה.

מה אני רוצה ממכם אם כבר יש לי את כל הפרשנויות?
אני רוצה ממכם כיוון חשיבה אחר, או כיוון טיפולי אחר..אם אפשר.
פרשנויות, הסברים, רעיונות. כל כיוון יהיה טוב.. בעיקר הייתי שמחה למצוא דרך להתגבר על זה. אני רוצה לחזור אליו.
תודה רבה.