אני בת 37 נשואה באושר וסובלת מחרדתיות מתמדת, דאגנות יתר, חששות ופחדים מתמשכים ומחשבות שליליות בלתי פוסקות. בעקבות כך, איכות החיים ירודה ומלאת לחצים. אלה דברים שמלווים אותי יום יום אפילו בסיטואציות פשוטות כמו נסיעה קצרה באוטו (המחשבה לוקחת אותי לתאונה קשה, אמבולנס, בית חולים וכו'), מחלות ילדים (הרעה במצב, אשפוז, גילוי מחלות קשות ואפילו מוות). כשאני יוצאת מהבית אני בתחושה שאולי לא אחזור, וכשאני חוזרת, אני מודה לה' שחזרנו בשלום.
כל הדאגה שמלווה אותי בכל רגע ביום יום, גורמת לי למתח רב ומתישה אותי. השינה לא ממלאת אותי גם אם אשן 8 שעות, אני עדיין ארגיש עייפות כבדה.
בנוסף, יש מדי פעם גם התקפי חרדה לא נעימים ומפחידים מאוד.
במהלך החיים ניסיתי למצוא פתרונות, ופניתי בעיקר לתחום הטבעי/רוחני, בתקופות לחוצות לוקחת רסקיו, לאחרונה התחלתי לקחת אשווגנדה הידועה כמרגיעה. אבל כל זה לא גורם לשינוי החשיבה השלילית.
לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי. בסוף כל פגישה אני מרגישה ממש טוב, יוצאת אופטימית ובתחושה שממש בקרוב אני אהיה בסדר ואני מסוגלת להשתנות.
כמובן שתוך יומיים האופטימיות נעלמת…
אבל בשיחות האחרונות אני מרגישה שאולי מיציתי, וזה לא עובד. מה גם שהפסיכולוג המליץ שאקח כדורים מרגיעים כדוגמת ציפרלקס הגורמים לשינוי החשיבה ומכניסים יותר אופטימיות.
מאז אני חוששת שאולי הוא הרים ידיים לגבי הטיפול בי. אולי אני מקרה כל כך קשה ששיחות בלבד לא יעזרו לי. אני פוחדת להשתגע ולהיות פסיכיאטרית. אני לא מעוניינת להיות תלויה בכדורי הרגעה, אלא ללמד את עצמי להתמודד ולשנות את קו החשיבה לחיובי יותר.
האם יש שיטת טיפול שיכולה להתאים לי? האם במצבי עדיין אפשרי לטפל במצב ללא התערבות כימית?