היי,
אני בחורה בת30, בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה, התנתקתי מחברים זה היה בתהליך ולא בפתאומיות....
מצד אחד, אני יודעת שזה הכרחי וזה משמעותי קשרים חברתיים,
מצד שני, אני כאילו לא מעוניינת, אין לי כוח לזה ואני מרגישה שאני מתקשה לשמר קשר קבוע ומחוייבות, ואין לי חרדה חברתית.
אני מאד חביבה וחברותית ואני עובדת ומתפקדת טוב מאד בעבודה, עובדת.גם עם אנשים ואין לי בעיה. אב בעיקר עם בני גילי לרוב אני מרגישה שונה, כאילו לא נוח לי בחברתם. חברות ילדות כולן בשלב אחר בחיים, זוגיות וילדים ואני לא שם.
לפעמים זה פוגש אותי ומעציב ורק מדגיש כמה משהו דפוק בי....
שלכאורה, לא רואים את זה מבחוץ.
איך אפשר לשנות? הרי שאני גם עצלנית. ומוותרת על זה.
זה לא נראה לי בעייתי.
ברור לי שאין תשובה חד משמעית אבל
אשמח למחשבה שלך...
תודה רבה.
שלום רות.
אם אני מבינה נכון, נשמע מדברייך שהקושי המרכזי שמטריד אותך בתחום הבין אישי הוא השאלה כיצד לשמור על תחושת חיבור ועניין בקשרים למרות הכאב ואי הנוחות הנוצרים סביב הפערים בסטטוס הזוגי. איני יודעת אם גם היעדרו של קשר זוגי מסב לך צער או שזו החלטה מבחירה אך בכל מקרה, מאחר ונשמע שמצב זה מלווה בקשיים נוספים שביטויים בין היתר בתחום החברתי- אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעבד יותר לעומק את תחושותייך. במקרים רבים, מה שנראה כויתור או "עצלנות" הוא למעשה קושי רגשי אשר עיבוד רגשי שלו מצליח להביא גם להקלה משמעותית וגם לשינוי ושיפור.
כמו כן, התבוננות מעמיקה יותר בנושא עשויה לסייע גם בתחום הזוגי, אם תהיי מעוניינת בכך.
ליטל
