אני מטופלת כבר קרוב לארבע שנים באחת ממרפאות בריאות הנפש של הכללית בעקבות טראומה ממקום עבודה, אחרי ניסיון התאבדות... טיפלו בי פסיכולוג ופסיכיאטר במשך 3 שנים, אבל לפני כשנה הם החליטו שזמן הטיפול הפסיכולוגי בי הסתיים, אחרי כמה הארכות שקיבלתי לאחר שבעלי התערב. מחוסר ברירה, נשארתי מטופלת רק אצל הפסיכיאטר. לזה אין תוקף מסתבר... בחודש האחרון המצב שלי החמיר שוב, אני בלי טיפול פסיכולוגי, ועם הפסיכיאטר אני ממש לא מרגישה שיש נכונות מצידו לטפל בי בכלל. הוא נראה תמיד משועמם ולא קשוב בכלל. רושם תרופות באדישות מופגנת והשיא הגיע אחרי שבפגישה האחרונה הוא הודיע לי שבכוונתו דווקא עכשיו להפחית את מינון התרופות הקבועות!!! אני מרגישה שלא רק שאין לי שם אוזן קשבת, אלא שמנסים לחסוך בכסף על חשבוני! מה אני עושה? אני כבר בלופ של עצבנות, חוסר שינה וייאוש, לא מצליחה לתפקד ורע לי מאוד. אין לי עם מי לשתף במצב. יש לי ילדים לחיות בשבילם, אחרת מזמן לא הייתי כאן בכלל!... מה אני אעשה? בעלי כבר לא רוצה בכלל להקשיב (וזה לא שהוא קשוב מטבעו, הוא אחת הסיבות למצב שהגעתי אליו...)אחרי שכמעט פיטרו אותו בגלל הישגים נמוכים שקשורים למצב שלי. רע לי, אני בלופ של עצבנות, חוסר שינה והכי גרוע שהייאוש בכלל מטורף! הצילו!!!
שלום לך.
נשמע מדברייך שיש פער באופן בו את עצמך רואה את עצמך לבין האופן בו הצוות המטפל רואה אותך: את חווה בעיקר את הקושי, הסבל והכאב והם רואים לא רק את אלו אלא גם כוחות, שיפור ויכולות. מתוך פער זה, לא קל להסכים על תכנית טיפולית- את חותרת להשגת טיפול אינטנסיבי יותר בעוד שהצוות המטפל מכוון דווקא לצמצום התמיכה הטיפולית. אני חושבת שזה פער שכדאי להעלות מול הרופא המטפל/ ראש הצוות הטיפולי, ולחשוב עליו יחד. יתכן שהגעה לשיחה זו מעמדה חיובית ועם נכונות לשמוע איך הם רואים אותך תאפשר לכם לבנות תכנית טיפולית שתרגיש לך מתאימה יותר.
במידה ולא תצליחו להגיע להסדר, אפשר לבדוק את האפשרות לקבלת טיפול גם במסגרת אחרת. כאשר מגיעים למבוי סתום, לפעמים טיפול במסגרת אחרת (תחנה לבריאות הנפש, פרטי, קליניקה אוניברסיטאית)יכול לפתוח כיוונים והבנות חדשות.
ליטל
