שלום ימית.
נשמע שאת מזהה במדויק כיצד הנטיה להתכנסות פנימה, אל תוכך, באה על חשבון קשרים קרובים ואינטימיים עם האנשים ש"בחוץ". בדרך כלל, אנשים שנוהגים כך הם אנשים שניסיון העבר לימד אותם, באופן לא מודע, שההתכנסות פנימה עדיפה על פני קשר עם אחרים: לפעמים זו חוויה פנימית לפיה אין אפשרות לתקשורת רגשית של ממש, לפעמים חשש שחשיפה תביא לפגיעה וכן הלאה. באופן טבעי, תחושה זו מביא לנטייה של האדם להסתמך רק על עצמו (למשל לא להיעזר באחרים במצבים של כאב פיסי או נפשי) ולהימנע מקשרים ומצבים בהם יש "הזמנה" לאינטימיות, כמו דייטים וזוגיות. יש שתי דרכים מרכזיות להביא לשינוי. אחת היא לנסות לאתגר את עצמך ולתקשר יותר עם הסביבה. לפעמים שינוי מסוג זה מייצר חוויות חיוביות אשר בונות לאט לאט את האמון בסביבה ולכן גם מגבירות את היכולת לקשר. הבעיה, כמובן, היא שמאוד לא קל לערוך שינוי כל כך משמעותי כאשר התחושה הפנימית עדיין נוטה פנימה, להסתגרות. לכן, אפשרות התמודדות נוספת היא פנייה לטיפול פסיכולוגי. טיפול יכול לסייע במצב שאת מתארת הן דרך התבוננות פנימית והרחבת ההבנה של הגורמים להתכנסות, והן ביצירת קשר משמעותי בו אינטימיות וקרבה מתורגלות. השילוב בין שני אלמנטים אלו מביא במרבית המקרים לכך שיש יותר אמון באפשרות ליצירת קשר עם אנשים, כך שמתאפשרת היפתחות גם לסביבה (משפחה, דייטים וכד').
גם פנייה לטיפול יכולה להיות מאתגרת עבור מי שמתקשה בחשיפה, אבל למטפל/ת יש כלים לסייע ולהקל על החרדה והקושי הכרוכים ביצירת הקשר.

ליטל