תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: חפירות ושידוכים

הרהורים מחדר הטיפולים: חפירות ושידוכים

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

עם כניסתו של האביר על הסוס הלבן לחיי ולדירתי, נכנסו לשגרת היום יום שלי עוד כמה אלמנטים בלתי מוכרים. לצד היבטים של מה בכך כאהבה עמידה, חיוך יפיפה ומנה גדושה של נדיבות רגשית, הוא הפגיש אותי לראשונה גם עם חוויות מעצבות חיים שביניהן דקסטר, בן&ג'ריס ותשבצי היגיון. אני לא נשארתי חייבת והכנסתי לחייו בסערה את ריצות האמוק של חתול הבית בארבע לפנות בוקר, את הקונספט של מקרר שיש בו יותר מחומוס ובירות ואני מקווה שגם כמה רעיונות בסיס הנוגעים למידה בה הוא אהוב, מעניין ומוערך.

בדירתנו התל אביבית הלא-מי-יודע-מה מרווחת נמצא איכשהו המקום לכל אלו, ונדמה שאחד הדברים היחידים שטרם עוצב עבורם ארון האיקאה האידיאלי הוא מה שנקרא בשפת העם חפירות. "שוב פעם חפירות?", אני רואה את עיניו של האביר נפקחות בבעתה כשהדחפור הרגשי שלי מתקדם לעברו, "אבל דיברנו על זה אתמול!". "אבל גם היום יש לך רגשות", אני מעבירה להילוך שלישי, "ודע לך שיש סיכוי סביר שגם מחר יהיו לך עוד כמה כאלה".

עם הזמן שמתי לב שהאביר נוטה לקבל עליו את הדין יותר ויותר בקלות, אבל כשהוא שיתף אותי במחשבה לגבי פנייה לטיפול פסיכולוגי גם כן, אני מודה שהופתעתי. גם עכשיו, למעשה, אני לא בטוחה מה בדיוק הניע את הרצון לפנות לטיפול: צורך אמיתי להבין כמה מהבאגים הרגשיים שהוא נושא איתו, רצון זכרי אלפאי להחזיק בדחפור יותר גדול משלי או מסקנה לוגית לפיה שעת חפירות בקליניקה תפטור אותו משעות של חפירה בבית.

אני, שהגנים הפולניים שלי מצווים עלי לרצות שגם אחרים יסבלו אם גם אני כבר סובלת, הבעתי כמובן את תמיכתי המלאה ברעיון והתגייסתי למלאכת החיפוש אחר הפסיכולוגית המתאימה. משימה שבדיעבד התגלתה כלא פשוטה בכלל.

באופן כללי, אני משתדלת להימנע מלהחזיק סביבי חברות שעוסקות בפסיכותרפיה. המהומה הרגשית שהפסיכולוגית שלי מצליחה לחולל בחמישים דקות שבועיות נראית לי כמו סיבה מספיק טובה שלא להחזיק עוד מסוגה קרוב אלי. כן, ברור, אני יודעת שפסיכולוגיות לא מציעות לילד שלהן אינטרפרטציות במקום מוצץ ובמרבית המקרים גם לא רואות משמעות עמוקה בכמות הכסף שחברתן הטובה מוציאה על נעליים ביום שופינג אבל- Better safe than sorry, אני מתארת לעצמי.

בכל מקרה, העובדה שאין סביבי מספיק אנשים קרובים שעוסקים בתחום ויכולים להמליץ על מטפלת ראויה לאביר הפכה את העניין למסובך למדי. פסיכולוגית מסוימת שהרשימה אותי בהרצאה שנתנה בכנס נפסלה עקב רגליה החטובות מדי, אחת שמחה לקבל את האביר אבל רק בימי ד' ב-13:20 מה שלא בדיוק התאים לבוס שלו ואחרת נדחתה על הסף מאחר ו- Google חשף את עיסוקה ביוגה, ולכן גם את העובדה שבאחת הפעמים בהן האביר יחלץ מהמצב המדיטטיבי הוא עלול להיתקל בה, נניח, שרועה על המזרון הסמוך בתנוחת הלוטוס הנעול. למשל.
גם אלו מהחברים שלי שכן נמצאים בטיפול גילו-איך לומר- נטייה מסוימת שלא לחלוק את הפסיכולוגיות שלהן. "את באמת רוצה להמליץ עליה- או על מה שנשאר ממנה- אחרי מה שעשיתי לה בשנים האחרונות?" שאלה בסרקזם הפראית מביניהן. "אפשר..." משך אחר את ההברות, "אבל אני מזהיר אותך שהוא די בקטע של להסתכל לעומק על הבחירות הזוגיות אז...". אגב, אני חייבת לציין שמצד אחד אני יכולה להבין את הנטייה הזאת, כפי שכבר כתבתי פעם, ומצד שני מי שהיה שומע את הטיעונים של חלק מהחברות שלי ללמה לא להפנות את האביר למטפלים שלהן, היה מתקשה מאוד להאמין שמדובר במטופלות עם ותק של עשור פלוס בטיפול.


בקיצור, בסופו של דבר, כשהרגשתי שאני מתמודדת עם משימה שגדולה עלי עשיתי מה שעושים מרבית התל אביבים כשהם מרגישים במבוי סתום: נושמים עמוק, מבינים שעוד ג'ויינט לא יביא לשינוי ופונים לפסיכולוגית.


"איך נפלו גיבורים, מה?", רטנתי אחרי שביקשתי מהפסיכולוגית שלי המלצה עבור האביר. "מציניקנית שמתקשה להאמין שמשהו יצא מכל הדיבורים והרגשות האלו, הפכתי לשדכנית. ולא, אל תראי כל כך מרוצה מעצמך, את יודעת שזה נגמר ברע כשאני גורמת לך להרגיש טוב מדי". הליידי ניסתה לעמעם את האור בעיניה. "אבל תגידי, יכול להיות שאת אומרת לי עוד משהו כשאת מבקשת דווקא ממני המלצה?". מהיכרותי רבת השנים עם הליידי, היה לי ברור שעובדות מציאותיות כמו החיפוש האינסופי שערכתי לפני שפניתי אליה לא ממש ירגשו אותה.


"מה, משהו כמו: אני סומכת עלייך ומפקידה בידייך דבר שחשוב לי כמו הטיפול של בן הזוג שלי?"
"אם לא היית נשמעת כל כך סרקסטית, זה יכל להיות מרגש"
"נו-"
הליידי, שמגיבה לרעד בקול שלי כמו שכריש מגיב לדם במים, מיהרה להתעשת. "נדמה לי שאת אומרת היום משהו על זה שהטיפול נכנס לתוכך, שהוא כבר קיים כחלק ממך. אם אני חושבת על הבקשה שלך להמלצה ועל מה שאת מספרת בשבועות האחרונים על החלק ה'חופר' שלך, נדמה לי שאת בעצם אומרת משהו על זה שמשהו ממה שקורה פה, מהאפשרות להיות עם רגשות, נכנס אלייך והפך לחלק ממך. שאולי היום את כבר מרגישה שלא רק אני חותרת למגע עם הרגשות שלך, אלא גם את חותרת למגע עם הרגשות שלך, ושל בן הזוג שלך, ואולי גם מאחלת לו להיות במגע עם הרגשות שלו כמו שלך התאפשר להיות במגע עם הרגשות שלך דרך הטיפול".
אני מודה שהליידי הפתיעה אותי. התגובה הראשונית שלי היתה לתהות מה בדיוק עבר עליה שגרם לה לפרץ של אופטימיות בלתי מוסברת, אבל כשחשבתי על זה קצת יותר חשבתי שאולי יש משהו בדברים שהיא אומרת.
"את בעצם אומרת שאני לא כזאת חסרת תקנה"
"אני לא עסוקה במושגים האלה. אני עסוקה בזה שנדמה לי שאת מספרת שהיום את מוכנה להרגיש יותר סקרנות לגבי הרגשות שלך, ולא רק רצון להתחמק ולהימנע מהם".
"אמממ"

*
בערב, עוד לפני שהספקתי לתת לו את הטלפון של המיועדת, האביר עדכן שהוא קיבל המלצה חמה על מישהי וקבע איתה פגישה. "היא נשמעת מאוד נחמדה, יש לי הרגשה טובה לגביה", הוא שיתף בשמחת תם. "הקליניקה שלה רבע שעה הליכה מפה ובדיוק התפנתה לה שעה באחד הערבים. נחמד שסוף סוף זה הולך בקלות, בלי להסתבך יותר מדי".
לא אמרתי כלום. מי אני שאמנע ממנו חיבור לרגשות הנאיביות. שימשיך להיות במגע איתם כל עוד הוא יכול.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך