חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- זה שאין לנקוב שמו

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- זה שאין לנקוב שמו

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

בחסות האנונימיות האינטרנטית אני מוכנה להודות: כן, גם אני ממעריצי הארי פוטר.

גם אני קראתי את כל הספרים, ראיתי את כל הסרטים וספרתי את הימים עד להקרנת הסרט האחרון; גם אני מבטאת ביראת כבוד את שמם של דמבלדור ושל המכשף הנורא שאין לנקוב בשמו; גם אני, אם להיות כנה עד הסוף, מחיתי דמעה לא פעם במהלך הסדרה.

בניגוד לחלק מהחברים שלי שמוכנים לעקוף זקנות וילדים נכים בתור לקניית הכרטיסים אבל לא להודות שהם אוהבים את הארי פוטר, לי אין ילדים ואפילו אחיינים שאני יכולה לתלות בהם את האשמה למעקב ההדוק אחרי התפתחות העלילה.

לא. אני באמת אוהבת את הסדרה הזאת.

אני אוהבת את האקשן ואת הדמויות שקל כל כך להתחבר אליהן (נראה אתכם, ציניקנים וגיבורים גדולים, עובדים בטיפול במשך שנים על 'להיות מחוברת רגשית' ואז מתכחשים לילד יתום ולאהבות הראשונות של טין-אייג'רים).

אני אוהבת את הרצינות שבה רולינג מתייחסת לחוקים של היקום המקביל שבראה.

אבל יותר מהכל אני אוהבת את העובדה שבמטה קסם נוצרת עבורי האפשרות לקחת חופש מהמציאות האמיתית, על כל טרדותיה וכאביה, ולשקוע במה שאפשר לקרא לו אסקפיזם טהור, אבל גם מרחב של מנוחה.

ולמרות שכל הטיעונים לטובתי, עדיין יש סביבי כמה חברות שטרם גילו את הנאת החיים ששמה הארי פוטר. למשל, אותה חברה שלדעתי טרם התאוששה מהתקף הצחוק שהיה לה אחרי שסיפרתי לה שחלמתי על המכשף הצעיר.

"את רוצה להגיד לי", התנשפה החברה היקרה והתומכת שלצערי יודעת עד כמה אני אוהבת להביא לטיפול חלומות, "שאת הולכת לספר לה על זה? אתן הולכות להעלות אסוציאציות חופשיות לדרקונים, לנתח את החיבה שלך למוגלגים ולחשוב יחד מאיזה חומר היה עשוי מטה הקסמים שלך אילו היית מכשפה?".

החלטתי להעלים עין מהבקיאות בחומר שהיא מגלה והודעתי בחגיגיות שגם אם פתרון התסביך האדיפאלי שלי היה תלוי בכך, לעולם לא הייתי מודה בפני הפסיכולוגית שלי בכך שאני ממעריצי הארי פוטר. לפחות זה הפסיק את התקף הצחוק. החברה שלי, שגם היא חיית-טיפולים לא קטנה, תהתה אם אני באמת לא מתכוונת להביא את החלום לטיפול, ומכאן התפתח דווקא דיון מעניין.

החברה שלי, מסתבר, מרגישה די בנוח להביא לטיפול שלה מגוון חומרים שאני לא הייתי חושפת גם תחת קללת עינויים קשה מידיה של המכשפה בלטריקס לסטריינג' או אם תרצו הלנה בונהם קרטר המופלאה. אחד האוצרות השמורים עד מוות בחדר הסודות, למשל, הוא שמות החיבה המשפחתיים שלנו.

"איך אפשר לגלות שמות חיבה מביכים כל כך?" טענתי בלהט, "לא מספיק שאני חשופה בפני האישה הזאת מא' ועד, נניח, נ' בעוד שאני מאושרת כשספר שאני מכירה מונח על השולחן שלה, כי זה חושף איזו פיסת אישיות שלה? אני אמורה גם לוותר בפניה על שארית הפאסון שלי"?

החברה שלי נחרה בבוז. "את רוצה להגיש לךי שאת מעדיפה לוותר על חומר טיפולי רק כדי לשמור על ה'פאסון' שלך"?

"לגמרי. בדיוק כמו שאני לא מוכנה ללכת לשירותים בקליניקה שלה, לבכות אם אני מאופרת, להתגלגל מצחוק במקום להסתפק בהתחייכות מנומסת וכמובן, לבוא בטרנינג".

"את צוחקת!"

"הלוואי".

המחשבה על כך שחלקים כל כך חיים ותוססים באישיות שלי, כמו הומור, נהנתנות בריאה והנאה מאותה סדרת פנטזיה שאין לנקוב בשמה בטיפול- יער שלם, אסור, של חלקים ממני- לא מוצאים את מקומם בטיפול היתה מטרידה במידה מסוימת. אבל מה שהיה מטריד עוד יותר הוא התחושה שלי שמה שקורה בטיפול, בהקשר הזה, משקף דפוס רחב יותר בחיים שלי. אני לא מתכוונת רק לבוסים או לקוחות שחשיפה שלהם למכלול האישיות שלי בוודאי היתה הופכת אותי למובטלת כרונית, אלא גם לאנשים שאין שום סיבה ריאלית לכך שלא יכירו אותי באופן מקיף יותר. שום סיבה, מלבד איזו מבוכה, איזה אי שקט, שעולים בכל פעם שמישהו מאיים להתקרב עוד קצת לאותם חלקים פחות סטריליים, מעודנים ומהוגנים שבי.

ניסיתי לחשוב על זה עוד קצת אבל אז חשבתי שאולי עדיף שאני כבר אעלה את זה בטיפול כדי לברר לעומק איזה חוויות או אירעי עבר הותירו בי את הצלקת המזוגזגת של אי הנוחות החברתית.

בכל זאת, לא כל יום יש אפשרות להביא לקליניקה את ההשפעות של הארי פוטר על חיי.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך