תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: הכל תירוצים

הרהורים מחדר הטיפולים: הכל תירוצים

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

תירוצים אף פעם לא היו הצד החזק שלי.
לא משנה אם מדובר בשאלה למה לא הכנתי שיעורי בית (ובהזדמנות זו תודה לכל המורות שהעלימו עין), בתהייה איך קרה שלא כתבתי טור כל כך הרבה זמן ואו בהסבר לאיחור שלי לפגישות הטיפול שלושה מפגשים ברצף; תמיד אני מגמגמת בסופו של דבר מיקס מגובב של אמת ושקר שמסתכם בטענה שהתחבורה הישראלית היא פשוט א-יו-מה, ולכי תגיעי בזמן או תפני זמן להכין שיעורי בית/לכתוב טור עם כאלה פקקים, וזה עוד לפני החתול ששפך קפה על הדפים.

במהלך שנות הטיפול הלא מעטות שלנו יחד הפסיכולוגית שלי, להלן הליידי, הוסיפה לחוסר הכישרון המולד הזה טענות נחרצות לטובת התנהגות אותנטית וחיבור לרגשות. תקראו לזה התפתחות אינטרוספקציה (בעברית: חפירות), תקראו לזה התפתחות מוסרית (בעברית: התנהגות שאינה הולמת את המנהיגות הישראלית) או תקראו לזה בכל שם אחר: בסופו של דבר התוצאה העגומה היא שהיום אני נאלצת לשאול את עצמי לא פעם "אבל למה אני מתנהגת ככה?" במקום לתת לחתול הבית המפונק להביא תועלת במשהו ולקחת על עצמו את האשמה, במקום להתעמק בשאלה האם יותר חמים ונעים מתחת לפוך או מול התנור.

לכן, כאשר הליידי העירה את עיני לעובדה שבשבועות האחרונים אני עצבנית בצורה יוצאת דופן, לקח לי רק עשרים דקות, שלושה תירוצים (PMS, אמצע דצמבר ועדיין חם, הטיפשות של ההנהלה במקום העבודה שלי) ושתי אמירות נבזיות לשאול את עצמי למה באמת אני כל כך עצבנית. אמנם באותה פגישה בעיקר התרגזתי על הליידי שפירשה את העצבנות באופן מרגיז במיוחד, אבל כמה שבועות לאחר מכן, אחרי שסיימתי למנות באוזני הליידי את כל טענותיי ומענותי כלפי מקום העבודה, כלפיה וכלפי היקום באופן כללי, נראה שקצה חוט התחיל לבצבץ.

"אבל מה לא הגיוני בעובדה שאני מתעצבנת על מקום עבודה שלא מספק תנאי עבודה בסיסיים?", תהיתי בפעם המיליון והליידי, מאחר והיא אוהבת להיות בעלת המילה האחרונה, השיבה בפעם המיליון ואחת "אולי, אבל זה לא העניין. תראי כמה שאת שוב עצבנית!"
"את לא מקשיבה לי"
"דווקא כן. אני פשוט חושבת שזה לא העניין, העניין הוא למה את כל כך עצבנית בשבועות האחרונים".
"אמרתי לך, האטימות והאדישות בעבודה פשוט משגעות אותי. בלי שאני אחבר את זה לטראומות ילדות קורעות לב זה לא ייחשב?"
"את צינית"
"את חו-ש-בת? ב-א-מת?"
"וגם עצבנית"
"כי את לא מקשיבה לי. יש לך אג'נדה מוכנה מראש, את כבר יודעת למה אני עצבנית, ואת לא באמת שואלת או בודקת איתי"
"מה האג'נדה שלי?"
"נו, מה שאמרת לי לפני כמה שבועות. שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיות בלהיות טובה ואוהבת בזוגיות, שכל העצבים וחוסר שביעות הרצון יוצאים במקום אחר. ואם תרשי לי להציע תוספת לפירוש שלך- במקום אחר שהוא באופן ספציפי ומעיק ביותר הקליניקה שלך".
"אני אמרתי את זה?"
"כן!"
"לא זכרתי. אבל את יודעת, זה דווקא נשמע דווקא רעיון מעניין. מה את אומרת על האפשרות הזאת?"
"אני לא עונה על זה. אני לא מאמינה שהפללתי את עצמי ככה!"
לשם ההגינות אני נאלצת לעצור כאן ולהודות שבשלב הזה הליידי היתה כל כך משועשעת שגם אני לא יכולתי שלא לצחוק. אבל מאחר וגם הומור הרגיש כמו וריאציה של תירוץ, ומאחר והליידי לא נראתה כמתכוונת לוותר לי, נאלצתי לבדוק את הרעיון קצת יותר לעומק.
יצאתי מהפגישה הביתה (לפולניות ולסתם מתעניינים- כן, אנחנו כבר גרים ביחד) נחושה בדעתי לאתר את כל פגמיו של האביר ואת כל המקומות בהם אני כועסת ולא מרוצה ממנו מבלי לדעת זאת. בדיקה יסודית של שבוע העלתה שהאביר שוטף כלים ומפעיל מכונת כביסה הרבה יותר ממני, מתנהג בסלחנות למאבק הטריטוריאלי-אדיפלי של החתול מולו ושהחטא היחיד בו הוא נמצא אשם הוא היותו הגורם להפסד מטריד של שעות שינה.

הליידי, שלדעתי יש לה גנים פולניים מתחת למעטה הפרוידיאני-וינאי, נראתה מרוצה למדי מקבלת אישור נוסף לכך שטרם חירבתי את הזוגיות שלי, אבל לא חזרה בה. "גם אם אין משהו שאת כועסת עליו", היא טענה והוסיפה כמה הוכחות מהשטח, "רמת החרדה שלך ממצב בו לא תהיי בסדר ותהרסי לעצמך את הזוגיות היא עצומה, ואת משקיעה המון אנרגיות בשמירה עליה. וכל הלחץ הזה מוצא את ביטוי מול כל מיני מקומות ו-אהממ- אנשים שלא ממש קשורים לעניין". לשאלה שלי למה שאהיה כל כך חרדה אם הכל הולך כל כך טוב עם האביר הליידי הגיבה בהנהון אמפתי. "זאת באמת שאלה טובה", היא סיכמה את הפגישה, "אבל מה שוודאי למדי הוא שאת עושה מולי מה שאת לא מעיזה לעשות בזוגיות שלך- להביא גם את הצדדים היותר חרדים וכועסים שלך".

אני לא יודעת אם לליידי יש תירוץ טוב לזה שאת השאלה המעניינת הזאת היא העלתה רק בסוף הטיפול או לנימה המרירה משהו ששמעתי בקולה. מה שמרגיע הוא שנדמה לי שהפקקים בדרך אליה הולכים ופוחתים.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך