היי אני לא יודעת אם זה טעות שאני משתפת פה ואם כן אז תמחקו את זה אבל אני חושבת שאמא שלי אולי בדיכאון..
אחת הסיבות לכך זה שהיא מאוד לא אוהבת את מקום המגורים שלנו.. היא כבר תקופה ארוכה אומרת שהיא לא רוצה לגור בבית הזה ולעבור(הגיוני שזה היה כבר שנים ורק עכשיו היא מוציאה את זה).
היא עם רוב התסמינים של דיכאון, חוסר אנרגיה, בעיות פיזיות שנובעות מלחץ, אכילה ריגשית, עצבים, הסתגרות עם עצמה, חוסר התייחסות למשפחה הגרעינית אבל לעומת אחים שלה שאליהם היא מעריפה אהבה, אנרגיה פתאומית ואז ירידה קיצונית באנרגיה.. התסמינים קיימים והיא כבר לא מסתירה אותם אבל היא לא מכירה בהם בכלל.
היא הייתה בכל מיני טיפולים וזה לא עזר כי היא אף פעם לא סיימה אותם עד הסוף..
היא כל יומיים בערך נוסעת לסבתא שלי(אציין שסבתא שלי גרושה ושהגירושים השפיעו על אמא שלי למרות שהיא כבר הייתה נשואה וגדולה יחסית)
והיא רק עם דודה שלי ובעלה ומתייחסת רק אליהם ומשתפת רק את דודה וסבתא שלי במה שהיא מרגישה- היא הפסיקה לשתף את אבא שלי ורק מאשימה אותו או כועסת עליו וא חסרת סבלנות ומזלזלת..
עכשיו אני יודעת שאולי אני רק בת 19 והיא רואה בי רק ילדה אבל זה משפיע בצורה לא טובה בכלל על הבית ועל המצב המשפחתי.. היא כמעט כבר לא מתקשרת איתנו כמו שצריך או שפתאום היא יכולה לצחוק ולהתייחס ו10 דקות אחרי להתעצבן ולעלות לחדר ולהיסגר עם עצמה..
זה דיכאון לכל דבר אין לי ספק ואני לא מתביישת בה או חלילה מתייחסת לזה כאל משהו לא בסדר אבל היא לא בסדר, היא עוברת משהו והיא לא מוכנה לנסות בשבילנו או בשביל עצמה ללכת לטיפול..
אני אובדת עצות, ואני אעשה הכל בשבילה אבל אני לא יודעת מה לעשות.
מה שאני מנסה לשאול בתור הבת שלה ובכללי כמשפחה איך אני מנסה לדבר על ליבה שהיא תנסה ללכת לטיפול ולסיים אותו עד הסוף?
וגם מאוד חשוב לי לדעת ולקבל תשובה על זה - אם זה שנעבור דירה והיא לא תלך לטיפול זה באמת יעזור לה? זה מרגיש לי שזה יהיה כמו לשים פלסטר על פצע פתוח..
בבקשה אננ יודעת שזה לא תחליף לייעוץ אבל אני נואשת .. אשמח להתייחסות ..
תודה
שלום לך.
אני שומעת את הדאגה והכאב, ואת המודעות שלך לכך שמצבה של אמך משפיע לא רק עליה, אלא גם עלייך ועל שאר בני הבית. במרבית המקרים שינויים חיצוניים שאינם מגובים בטיפול נפשי אכן אינם מביאים לשינוי מספק, ולכן טוב שאינך מכוונת ק למעב הדירה, אלא למתן טיפול מקיף יותר. ישנן מספר אפשרויות לסייע לאמך על אף הקשי שלה להתמיד בטיפול.
אפשרות אחת היא להציע לאמך לבחון, מול פסיכיאטר או רופא משפחה, את האפשרות של טיפול תרופתי זמני. לפעמים ההקלה שטיפול תרופתי מביא היא מהירה יותר, ומגבירה את שיתף הפעולה עם הטיפול הפסיכולוגי. אפשרות נוספת היא לבקש ממנה לבוא עם כולכם לטיפול משפחתי. יתכן ושיתוף הפעולה שלה יגבר כאשר תרגיש שהמוקד הוא לא רק היא, אלא הקשר המשפחתי. לבסוף, במידה אמך אינה נענית לאף כיוון טיפולי, אני מציעה לך עצמך/לך ולבני משפחתך לשקול פנייה לטיפול אישי/משפחתי בלי אמך, כדי לסייע לכל אחד מכם לעבד את השפעות המצב, ולדאוג לעצמו באופן המיטבי לנוכח הקשיים.
ליטל
.jpg)
