הגעתי לטיפול בשבוע שהתחיל המלחמה, מועד שנקבע מלפני.. זה היה ביום שהוא לא היום הקבוע שלנו אבל בגלל שינויים קבענו לשעה הזאת ביום הזה. וזה דובר כמה פעמים.
הגעתי, דפקתי בדלת והפסיכולוג שלי היה עם מטופלת אחרת, הוא שכח, שכח שקבע איתי, שכח שאני קיימת.
נפגעתי הרבה פעמים ממנו אבל הפגיעה הזאת היא מכה כל כך קשה וכואבת.. אמרתי לו כשהוא יצא לראות מי דופק בדלת שזה בסדר הוא עשה מבט של הלם ונכנס חזרה לטפל בה.. ואני הלכתי הביתה.
אחרי זה התנצל בלי סוף אבל אני לא מסוגלת לחזור.. איך אני יכולה לבטוח בו אני באמת לא מצליחה להבין.. מרגישה אוויר לא יכולה להסתכל לו בעיניים.
ומקנאה במטופלת הזאת שזכרו אותה, שחיכו לה ואותי שלחו חזרה הביתה
לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שהתמודדות הזאת גדולה עליי בטח גם עכשיו עם כל מה שקורה במדינה, מרגישה שאיבדתי אמון בכולם ואין לי כוחות. אמרתי לו שאני לא חוזרת כרגע לטיפול
האם יכול להיות שאני באמת אוויר בשביל המטפל, לא מישהי שהוא זוכר בכלל שהיא קיימת?
שלום שני.
צר לי על התחושות הקשות שאת חווה, ובפרט בתקופה רגישה זו. לצד זאת, אני חושבת שכדאי לשים לב לפער שבין האירוע (טעות של המטפל לגבי שינוי השעה, שלוותה בהתנצלות וצער) לבין החוויה והפירוש שלך את הסיטואציה- תחושה שאת לא קיימת, אוויר עבורו. זהו פער משמעותי אשר יש סיכוי טוב שמשקף חוויות רגשיות ונפשיות שלך עצמך, אשר חורגות מהקשר עם המטפל. לכן, אני חושבת שחשוב לקחת את הסיטואציה הכואבת הזאת, עם כל האכזבה והצער שנלוות לה, ולהשתמש בה דווקא כמנוף להעמקת השיח הטיפולי, כבסיס להתבוננות ועיבוד של עוצמת התחושות שאת חווה. הדחף לברוח מהתחושות הקשות מובן, אבל זה גם המקום לעבד, לשקם ולרפא, ויש סיכוי טוב שאם תסכימי לתהליך זה, תיהני מפירות של התקדמות וצמיחה בטיפול.
ליטל
.jpg)
