ב-1932 נחרד זיגמונד פרויד לגלות כי בן טיפוחיו, הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי, מנשק לשלום את מטופלותיו בתחילת הפגישה הטיפולית ובסופה. הוא כותב לפרנצי מכתב ציני שבו הוא מזהיר אותו מפני "המדרון החלקלק" של המגע עם מטופלות: "למה להסתפק בנשיקה? אפשר להשיג יותר גם אם 'שולחים ידיים', הרי מזה לא נולדים ילדים...". מכתב זה, אחד משרשרת ארוכה של חלופת מכתבים עשירה ומרתקת בין פרויד לפרנצי לאורך 25 שנות היכרותם, מדגים את המחלוקות התיאורטיות והאישיותיות בין שניהם, ואת קריאת התיגר המתמשכת של פרנצי על הטכניקה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד. חלק מרעיונותיו של פרנצי לגבי טיפול פסיכולוגי, שנראו בתקופתו הזויים, ילדותיים ובלתי ראויים, נמצאים היום בשימוש נרחב בקרב מטפלים רבים, כולל פסיכואנליטיקאים.
רקע
שנדור פרנצי (1873-1933) נולד בהונגריה כבן שמיני למשפחה יהודית בת 12 ילדים. הוריו היו בעלי חנות ספרים ובית דפוס, ושנדור, שהיה הבן האהוב על אביו, הצטיין בלימודיו, למד רפואה בוינה והוסמך כרופא כשהוא בן 21 בלבד. התעניינותו בתחום בריאות הנפש החלה כבר בראשית דרכו כרופא. הוא כתב סדרה של מאמרים בנושאים שונים ובשנת 1908 ביקש להיפגש עם זיגמונד פרויד, לאחר שהתרשם מכתביו. מאותה הפגישה הפכו השניים לידידים קרובים. יחסיהם לאורך השנים ראו עליות ומורדות: פרנצי ראה בפרויד דמות אב, הילל והעריץ אותו, אף שבהמשך הדרך הוא לא חסך ממנו ביקורת והציע שינויים מרחיקי לכת בטכניקה האנליטית הקלאסית. כמו כן, לאורך השנים עבר פרנצי מספר אנליזות קצרות אצל פרויד.
ב-1913 התמנה פרנצי לנשיאה הראשון של החברה הפסיכואנליטית ההונגרית וכעבור שנה הוא מתחיל לטפל במלאני קליין, רופאה צעירה שעתידה לייסד את אסכולת יחסי האובייקט. ב-1918 הוא נבחר לנשיא החברה הבינלאומית לפסיכואנליזה. שש שנים לאחר מכן מפרסם פרנצי ביחד עם הפסיכואנליטיקאי האוסטרי אוטו ראנק ספר שנקרא "פרספקטיבות של הפסיכואנליזה", בו מציעים השניים חידושים לטכניקה האנליטית אשר מעוררים חוסר נוחות בקרב פרויד ותלמידיו. בשנותיו האחרונות הוא עוסק רבות בהליכי ההכשרה של פסיכואנליטיקאים ונוטל חלק פעיל במאבקם של האנליטיקאים שאינם רופאים להתקבל כחברים שווי ערך בחברה הפסיכואנליטית. ב-1932 מפרסם פרנצי את אחד מחיבוריו המפורסמים ביותר, "בלבול שפות בין המבוגרים לילד", אשר מעורר את זעמו של פרויד, שמבקש מפרנצי לחדול מכל פרסום עד שיחזור בו מעמדותיו. שנה לאחר מכן מת פרנצי מסיבוכים של מחלת האנמיה.
גישה תיאורטית
ב-25 השנים שפעל בזירה הפסיכואנליטית כתב פרנצי עשרות מאמרים בנושאים מגוונים, חלקם פורצי דרך לזמנם. הוא עסק רבות בנושאים הקשורים לטראומות מיניות שחוו ילדים והשפעתם על היווצרותם והשתמרותם של הסימפטומים הנוירוטיים. כמו כן, הוא כתב על הומוסקסואליות נשית וגברית, על ניתוח חלומות ועל השלב הגניטלי של ההתפתחות (תסביך אדיפוס, בפי פרויד). בין השנים 1918-1933 העלה פרנצי חידושים רבים לטכניקה האנליטית הקלאסית ואף התנסה בחלק מהם עם מטופליו, בהצלחה כזו או אחרת.
הטראומה הילדית
פרנצי טען כי ישנו פער מובנה בין "שפת הרוך" של התינוק והילד לבין "שפת התשוקה" שבה משתמשים המבוגרים. התינוק מבקש את קרבתם של הוריו בשפה היחידה שהוא מכיר (מגע חם ואוהב אך לא מיני), ואילו ההורה הלא-מותאם והחולה מפרש זאת כבקשה לאינטימיות מינית מצד הילד ומתייחס אליו כאילו היה פרטנר מיני עבורו. פרנצי האמין שחוסר המותאמות הזו מצד חלק מההורים גורם לילד "להבשיל מוקדם", טרם זמנו, להלביש על עצמו שפה שהוא איננו מכיר ואף להפוך ל"פסיכיאטר" של הוריו ושל משפחתו. את התינוק המבשיל טרם זמנו כינה פרנצי התינוק החכם, וטען כי האילוץ הזה להתבגרות מוקדמת הוא סכנת חיים אשר עשויה להוביל להתמוטטות נפשית. התוצאה היא מבוגר הסובל מאישיות מפוצלת ומפורקת, עם חלקים המנותקים זה מזה: מצד אחד תפקוד אינטלקטואלי תקין ואף ברמה גבוהה מהממוצע, ומצד שני חלקים מודחקים אשר מובילים לסימפטומים נוירוטיים והיסטריים. חלק מהטענות הללו של פרנצי חזרו במידה מסויימת על התיאוריה הפרוידיאנית של הפיתוי הילדי, ועל כן עוררו את זעמו של פרויד, שזנח את התיאוריה הזו כמה עשרות שנים קודם לכן.
חידושים בתחום הטיפול הפסיכואנליטי
כאמור, פרנצי נתן משקל רב להשפעה של טראומות ילדות על סימפטומים נוירוטיים אצל מטופלים, ולא רק בהקשר של טראומות מיניות, אלא גם כאשר ההורים אינם אמפטיים מספיק, או כאשר הם מזניחים את הילד מבחינה פיזית ו/או רגשית. לפיכך, הוא טען שהאנליטיקאי צריך לאהוב את מטופליו במטרה לפצות אותם על האהבה שהם לא זכו לה בילדותם.
בנוסף, פרנצי לא האמין בגישה הקרה והמרוחקת שהומלצה בידי פרויד וטען כי נוקשות או קרירות מצד האנליטיקאי עלולות לגרום לחוויה של שחזור הטראומה אצל המטופל. תחת זאת, הוא הציע למטפלים להיות אמפטיים ככל האפשר ולהביא את עצמם לתוך הטיפול, על חוויותיהם הרגשיות, כלפי המטופל ובכלל. בניגוד לפרויד, שראה בקשר הטיפולי אמצעי שדרכו ניתן להגיע לריפוי האמיתי (דרך הפרשנויות של המטפל המובילות לתובנה מצד המטופל), האמין פרנצי שהקשר עצמו והרגשות הנחווים בו יכולים להוות בפני עצמם כלי לריפוי.
לבסוף, פרנצי ביסס טכניקה פעילה בפסיכואנליזה, אף על פי שחזר בו מטכניקה זו מחשש שהמטפל ישוב להיתפס בה כסמכות העליונה. הוא האמין שבמצבים שבהם הטיפול "נתקע", המטפל יכול ואף צריך להתערב באופן פעיל, להדריך את המטופל ולייעץ לו, להיות מעורב בחייו וכן הלאה. כמו כן, הוא לא פסל שימוש במידה מסויימת של חשיפה עצמית מצד המטפל כדי לקדם את התהליך האנליטי.
בשנותיו האחרונות פרנצי אף ערך ניסוי באנליזה הדדית, שבה מוותר המטפל לחלוטין על סמכותו ומתחלף עם המטופל בתפקידים לסירוגין: בפגישה אחת האנליטיקאי הוא המטפל, ובפגישה שלאחריה הוא המטופל. כעבור זמן מה הכיר פרנצי בקשיים הבלתי פתירים של הטכניקה הזו וויתר עליה לחלוטין. עם זאת, חידושים אלו של פרנצי תרמו רבות לעלייתה של הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, כ-50 שנה לאחר מותו.
מכתביו המפורסמים של שנדור פרנצי
בלבול השפות בין המבוגרים לילד (אסופת מאמרים) / עם עובד 2003.
First Contributions to Psycho-analysis \ Maresfield Reprints, 1980.
Further Contributions to the theory and technique of psycho-analysis \ Hogarth Press 1950.
Final Contributions to the Problems and Methods of Psycho-analysis \ Basic Books 1955.
The Clinical Diary of Sandor Ferenczi \ Harvard University Press 1988
ביבליוגרפיה
בוקנובסקי, ט. (1999). שנדור פרנצי. תל-אביב: תולעת ספרים.
פרנצי, ש. (2003) בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל-אביב: עם עובד.
Kaplan H.I, Sadock B.J, & Grebb J.A. (2003). Synopsis of Psychiatry, Behavioral Sciences, Clinical Psychiatry (ninth edition). Philadelphia: Lippincott Williams & Willkins.
