חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • טיפול בטראומה מינית: כלים לעבודה קלינית רגישה ואחראית - סקירת יום עיון

טיפול בטראומה מינית: כלים לעבודה קלינית רגישה ואחראית - סקירת יום עיון

פורסם על ידי מור בר וספיר קינן

ביום רביעי, ה-24.1.2018, התקיימה הכשרה קלינית ממוקדת בנושא טיפול בטראומה מינית, מטעם המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. יום העיון ביקש להקנות ידע אודות מאפייניה החברתיים והחוקיים של הפגיעה המינית, לדון באתגרים המקצועיים והאישיים הכרוכים בעבודה עם נפגעים ונפגעות, וכן להציע כלים לעבודה טיפולית רגישה ואחראית.

מה בין מיניות נורמטיבית לפגיעה מינית? – אתיה ברנהרט מגן

בפתח הרצאתה, הסבירה ברנהרט-מגן שהרעיון ליום העיון הגיע כחלק מתנועה הולכת וגוברת של סטודנטים למקצועות טיפוליים בתארים מתקדמים, אשר חשים כי חסרה בהכשרתם התייחסות ועיסוק בנושא של מיניות פוגענית, ואולי אף מיניות באופן כללי. עבור רבים מהמטפלים הצעירים, אך גם אלה הוותיקים יותר, לימוד מעמיק בתחום זה מתאפשר רק בהכשרות המשך, סדנאות או קורסים ייעודיים בנושא, ואינו נוכח בהכשרה הקלאסית באופן מספק – דבר שאינו מתיישב עם העובדה כי מדובר בנושא כה מהותי בחיים האנושיים. גם כאשר אין הנושא קשור לסיבת הפנייה, מטופלים רבים עשויים להעלות חוויות מיניות שאינן נהירות לנו, באופן שעשוי לעורר בנו ובהם בלבול, חוסר נוחות ומבוכה. לפעמים אף נמצא עצמנו תוהים האם המקרה עליו שמענו כרגע הינו פגיעה מינית. לעיתים, טענה ברנהרט-מגן, נוטים מטפלים לדחוק מחשבות מסוג זה, ולמהר לפסוק כי הן שכיחות מספיק ולכן וודאי שלא מהוות פגיעה מינית. עלינו כמטפלים, היא הסבירה, מוטל להרחיב את השיח בתחום זה עם מטופלינו, ולהיטיב להכיר את החוק ומגבלותיו בנושא. בפרט, עלינו להיות ערים לאי נוחות המתעוררת בנו בחדר אל מול אופי מסוים של חוויה מינית, ולאפשר מרחב בטוח בו ניתן לבצע חקירה משותפת אודותיה. מרחב זה מביא עמו, אמנם, גם דילמות טיפוליות רבות, ביניהן השאלה האם עלינו להמשיג עבור המטופל/ת מצב שזיהינו אותו כפוגעני, ואם כן, באיזה אופן? כמו-כן, נושא זה פוגש גם את הגבולות האישיים שלנו, ומעלה שאלות בנוגע לאופן השיפוט והתגובה אל מול סיפורים שונים שעולים בחדר.

על מנת שנוכל לעסוק בנושא המורכב של פגיעה מינית, הסבירה ברנהרט-מגן, יש להגדיר באופן בסיסי יותר מהי מיניות. מנקודת המבט הקלאסית, תיאר פרויד את המיניות כדחף שמתעורר מבפנים, אשר הוא ביטוי לתשוקה כלפי חוץ לחיות, חיוניות ואהבה. הגדרה מודרנית יותר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) מתייחסת למיניות כאנרגיה פנימית שדוחפת את האדם למצוא אהבה, מגע, חום ואינטימיות. כחלק מהגדרה זו, הזכות לממש את המיניות מוגדרת כחלק מהזכות הבסיסית של הפרט לחיים בריאים ושלמים. עם זאת, אל מול ההגדרות השונות שמתייחסות אל מיניות כיסוד טבעי בחיים של כולנו, ולמרות שהעולם בו אנו חיים כולל הרבה דימויים וייצוגים מיניים, חשוב לזכור כי אנו חיים בעולם בו עדיין יש איסור מרומז וגלוי לדבר ולעסוק במיניות. עלינו להיות מודעים לאופן בו איסור זה משפיע על היכולת שלנו כאנשים בכלל, וכמטפלים בפרט, לדבר על מיניות, וזאת על אף עקרונות הפתיחות והכנות עליהם מושתת המקצוע שלנו.

איך מזהים מיניות בריאה?

בניסיון להגדיר מהי מיניות בריאה, התייחסה ברנהרט-מגן ל-4 מרכיבי בסיס, אשר בהיעדרם הפוטנציאל לפגיעה באחד הצדדים הוא מאוד גבוה.

  1. תקשורת בין שני הצדדים, מילולית ובלתי מילולית.

  2. אמון המכונן תחושה שאף אחד מהצדדים לא יעשה דבר שיחצה את הגבולות של הצד השני. האמון מייצר מסגרת אשר בתוכה יש לאדם ביטחון בכך שלא ייפגע.

  3. הדדיות – עד כמה שני הצדדים לוקחים חלק במה שמתרחש ביניהם.

  4. הסכמה חופשית – עקרון בסיס המגולם גם בנוסח החקיקה בתחום הפגיעה המינית, המתאר הסכמה לסיטואציה המינית הנובעת מרצון הדדי, שניתנת באופן מפורש. הסכמה חופשית חלה רק במצבים בהם לא מופעל לחץ על אף אחד מהפרטנרים, ובו ניתן להסכים אך גם לסרב, מבלי חשש או סנקציות. נושא זה יידון בהרחבה בהמשך. 

הדיאלקטיקה של הטראומה המינית

בחלק הבא של הרצאתה, ביקשה ברנהרט-מגן להתייחס לעיסוק בטראומה מינית בסוגי שיח שונים. היא גרסה כי העיסוק בתכנים טראומטיים בכלל, וטראומה מינית בפרט, מאופיין לרוב בתנועה דיאלקטית בין הצפה וזעזוע, מחד, לבין רצון להכחיש ולהקטין את ממדי האירוע. כך למשל, כבר בראשית דרכו, קישר לראשונה פרויד ב'תיאוריית הפיתוי' בין סימפטומים נוירוטיים בבגרות לטראומה מינית מתמשכת בילדות ובלבול מובנה בתוך היחסים עם האב. עם זאת, הוא נסוג במהרה מתיאוריה זו והמיר אותה במה שכינה 'תיאורית המיניות הילדית', המכחישה את חשיפתם הממשית של ילדים צעירים למיניות לא מותאמת בטרם עת, וגורסת כי מדובר בכמיהה המתרחשת בפנטזיה של הילד בלבד. מאה שנים אחרי, נסיגתו של פרויד מתקיימת גם בשיח העכשווי, ומתרחשת אצל כולנו בבואנו לדבר על פגיעה מינית. יתרה מכך, ניתן אף לומר כי הטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית התפתח בצל הדיאלקטיקה הזו, כך שהשדה הטיפולי כולל גם הוא, לעיתים, מהלכים אשר עשויים להכחיש חלק ממימדי הפגיעה של הטראומה. בספרה 'טראומה והחלמה', מתארת ג'ודית לואיס הרמן כיצד גם בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית מתקיימת דיאלקטיקה של מצבים נפשיים מנוגדים, הבאה לידי ביטוי בסימפטומים פוסט-טראומטיים. כך למשל, הנפגעות מוצפות גם בסימפטומים פולשניים (כגון חזרה על הטראומה והצפה רגשית), אך גם בסימפטומים מקהים (צמצום המתבטא בדיכאון ואפקט שטוח). אלה מונעים את האינטגרציה של האירוע הטראומטי ולהשיב את המצב הנפשי לאיזון.

הדיאלקטיקה של הפגיעה המינית מעוררת דילמות טיפוליות רבות גם בתוך החדר. אלה נובעות פעמים רבות מהתנגשות בין שפות שונות – שפת הטיפול, שפת החברה ושפת החוק. בעוד ששפת הטיפול תרצה קודם כל לתת תוקף ומקום לחוויה הרגשית, עמדות חברתיות שונות – הן שלנו ושל המטופל/ת – עשויות להקשות על כך. זאת ועוד, גם שפת החוק תהיה בעלת השפעה משמעותית. לכן, בחלק זה של ההרצאה, ביארה ברהנרט-מגן את רזי ההגדרה החוקית של פגיעה מינית על פי חוק העונשין. התייחסותה ביקשה לעמוד על ההבדלים בין סוגים שונים של פגיעה מינית, בין השאר בגלל הנטייה הרווחת בציבור הכללי (ובתוכו, אנו המטפלים) להמשיג פגיעות חמורות יותר על ידי שימוש מוטעה במונח "הטרדה מינית" (שם כללי לעברות בתחום המיני שאינן כוללות מגע, כגון הצעות חוזרות בעלות אופן מיני). במסגרת סקירה זו לא יובאו ההגדרות השונות, אך נמליץ מאוד לעיין במסמך הרשמי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית (www.1202.org.il). מעבר לכך, עבור מטפלים קיימות התייחסויות נוספות בנושא זה בקוד האתי, אשר מחובתנו להכיר לבוריין. הבנה של החוק וגבולותיו עשויה לאפשר לנו להחזיק עבור מטופלינו את המורכבות של הפגיעה המינית, הכוללת תנועה מתמדת בין המציאות הפנים נפשית למציאות חברתית-חוקית. והרי בעוד שפגיעה מינית מסוימת תחשב מינורית על פי חוק, ועל פי רבים מאיתנו, יכולה בפועל להיות לה השפעה הרסנית על חיי הנפש, ולהפך.

התנהגות לא מותאמת או פגיעה מינית?

תקיפה מינית היא כל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. הגדרה זו הינה שם כולל לסוגים שונים של אלימות מינית, ביניהם אונס, מעשה סדום, גילוי עריות ועוד. גם מבלי להתמחות בהיבטים הפליליים של עבירות אלה, נוכל לרוב להיעזר במספר קווים מנחים בכדי לזהות שהתרחשה פגיעה מינית. בעבר, החוק הגדיר מצבים של פגיעה מינית ככאלה שהתרחשו לאחר שימוש בכוח פיזי. עם זאת, כיום החוק מכיר בעובדה שפגיעות מיניות יכולות להתרחש גם ללא שימוש בכוח פיזי, כפי שקורה במצבים רבים מאוד, אלא תוך שימוש בסוגים אחרים של כוח, כגון יחסי סמכות ומעמד. לכן, כיום מוגדרת פגיעה מינית כמצב בו התרחש מגע מיני ללא הסכמה חופשית, או כאשר לא הייתה יכולה להינתן הסכמה חופשית – כאשר היחסים בין הפרטנרים אינם שוויוניים, כוללים סחיטה או מניפולציה, כאשר אחד מהצדדים הינו חסר ישע, וכן תחת השפעת אלכוהול או סמים. נושא ההסכמה הינו מורכב וסבוך, ולכן על מנת להבין האם בסיטואציה מסוימת הייתה הסכמה חופשית, נוכל להשתמש בשלושה מבחני אצבע מנחים:

  1. מבחן ההסכמה – האם שני הצדדים הבינו מה הם עושים (ומסוגלים לכך מבחינה קוגניטיבית)? האם הסכמה וסירוב היו נענים בכבוד באותה המידה? האם תוצאתם הייתה דומה?

  2. מבחן השוויון – האם יש שוויון אמיתי בין שני הצדדים מבחינת גיל, ממדים פיזיים, סטטוס חברתי, והתפתחות קוגניטיבית ורגשית?

  3. מבחן הכפייה – האם הופעל כוח גלוי או סמוי כדי שתתרחש הסיטואציה המינית? למשל, האם קיימים יחסי כוח או סמכות? האם הוצע שוחד ממשי, חברתי ו/או רגשי? האם קיים איום על אחד מהצדדים?

למה צריך לעסוק בטיפול בהיבטים של מיניות פוגענית?

לסיום, ביקשה ברנהרט-מגן להרחיב את נקודת הראות לתפקידה של הסביבה במקרים של פגיעה מינית. היא תיארה את ממצאי עבודת התזה שלה, לפיהם תגובות הסביבה לשיתוף של נפגע/ת בטראומה המינית יכולות להעלות או להפחית את הסיכוי לסימפטומים פוסט-טראומטיים ולסימפטומים דיכאוניים. תוצאות מחקרה העידו על כך שתגובות שנחוו על ידי נפגעות כחיוביות, הובילו לירידה בסימפטומים לאורך זמן, בעוד שתגובות שליליות הובילו לעלייה משמעותית בסימפטומים. מכך ניתן להסיק כי שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית מהווה חלק מהותי מהתהליך הארוך של עיבוד הטראומה והשבת האמון באחרים. בכך, ביקשה ברנהרט-מגן להדגיש את חשיבות העבודה על היכולת שלנו לשהות עם המטופלות והמטופלים שלנו ברגעים קשים אלו, כפי שמתואר גם בשירה של סמדר וינשטוק (מתוך: "צל עריות", 2013):

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד

השפעות נפשיות ארוכות טווח לאחר טראומה מינית – ערן האן

האן פתח את הרצאתו בצורך של מטפלים ללמוד ולדבר את "השפה של הטראומה". הוא תיאר כי לא פעם, מגיעים למרכז הסיוע נפגעים ונפגעות אשר היו שנים רבות בטיפול, אך מעולם לא סיפרו את נרטיב הטראומה שלהם. כשהם נשאלים מדוע, תשובתם הכנה היא שהמטפל/ת שלהם פשוט אף פעם לא שאלו אותם על כך. לדידו של האן, החשש והאימה מלהיתקל בטראומה, הטבועים גם בנו – המטפלים, מונעים מאיתנו לא פעם לראות אותה. לכן, יש חשיבות גדולה להעמיק בלימודים על טראומה והשפעתה על הנפש האנושית.

טראומה מוגדרת ב-DSM כאירוע יוצא דופן, החורג מתחומי החוויה האנושית ומשתק את היכולת וההסתגלות לחיים היומיומיים. עם זאת, חשוב לזכור כי טראומה היא חוויה סובייקטיבית מאוד; כך למשל, אנו עשויים לזהות השלכות נפשיות קשות מאוד בנפגע/ת אונס חד פעמי, השכיחות בדרך כלל אצל מי שעברו פגיעה מינית מתמשכת בילדות, ולחילופין, להיתקל באדם שעבר התעללות מינית ארוכת שנים, אך מתפקד כמעט ללא קושי. בנוסף, אנו רואים הבדלים משמעותיים באופן בו נשים וגברים מתמודדים עם טראומה מינית, וכן במופעים הנפשיים הייחודיים המתפתחים בעקבות מקרה בודד לעומת פגיעה מתמשכת. אם כן, למה עלינו לצפות כאשר אנו עובדים עם נפגעי ונפגעות טראומה מינית?

הטראומה המינית כחוויה של התאיינות העצמי

תקיפה מינית מערערת את כל הנחות היסוד של האדם; החל מהאמונה לגבי הביטחון האישי (או בכלל קיומו של מרחב אישי), ועד לאמונה שיש סדר ומשמעות בעולם. הקושי של הנפגע/ת לראות את עצמו כאדם שווה, הראוי להגנה, מערער את "סדרי בראשית", פוגע בערך העצמי ובתחושת ה-Agency. התקיפה המינית גוזלת מהנפגע את השליטה לא רק על גופו, אלא על גם על הנפש שלו. זהו אחד מהמאפיינים המשמעותיים ביותר בחוויה של טראומה מינית, אשר הופך למוקד הפגיעה הנפשית. במרוצת הזמן, ניתן לראות כי הוא עובר כחוט השני במערכות היחסים שמנהלים נפגעים ונפגעות, ובתפיסה שלהם את עצמם ואת החברה. החוויה המשפילה והמבזה של הטראומה המינית היא חוויה של התאיינות, בתוכה קיים אחר שלא ראה אותי, ובתגובה האני כמו מפסיק להתקיים. האפסיות הזו מייצרת בדידות גדולה מאוד, המלווה בתחושה שאיש לא יוכל להבין את מה שעבר עלי. בהמשך, הסביר האן, הופכת ההיעלמות של העצמי לתפקד גם כמערך הגנה ראשוני, המאפשר לשרוד את הטראומה.

המאפיינים הרגשיים של פגיעה מינית

ניתן לדבר על ארבעה מאפיינים רגשיים מרכזיים המלווים את הטראומה המינית: בושה, הסתרה, אשמה והכחשה. על אף כי אלה מתקיימים באופן תוך-נפשי, חשוב לציין כי הם פועל יוצא של התפיסה החברתית. בחברה העכשווית, שיח על מיניות הוא עדיין דבר שכרוך בהרבה מאוד בושה, על אחת כמה וכמה כאשר מדברים על מיניות פוגענית. הקושי לדבר על הנושא מועצם על ידי אינספור שאלות העולות סביב הפגיעה המינית: "האם אני אחראי על מה שהתרחש?", "האם פעלתי כמו שצריך?", ו"למה זה קרה דווקא לי?". על כל אלה אין לנפגע/ת תשובה ברורה, ולכן, הן מובילות לא פעם להסתרה ממושכת של הטראומה. היכולת להכיל את הסוד משתנה בין אנשים, וכן בין המינים, שכן לגברים יש "רווח" חברתי גדול הרבה יותר בהסתרת הפגיעה. בהתאמה, מחקרים רבים מעידים כי גברים נוטים לשמור את סוד הטראומה שנים רבות יותר מאשר נשים (בממוצע, 15-20 שנים טרם החשיפה). לנפגעים ולנפגעות רבים נדמה כי הם עשויים לשלם מחיר כבד מאוד ברגע שיחשפו את הסוד, אם ברמה המשפחתית-חברתית ואם ברמה של הזהות העצמית. בהקשר זה, סיפר האן על זוג הורים בהם טיפל, אשר בנם חשף לראשונה במהלך שנות ה-20 לחייו כי נפגע בילדותו על ידי קרוב משפחה נערץ; החשש שלו מהתפרקות המשפחה הוא זה שהביא אותו להסתיר את הסוד במשך שנים רבות. חששות מוצדקים מסוג זה עומדים בסתירה גם אל מול האצבע המאשימה שמפנה החברה לנפגעים ולנפגעות אשר בחרו להסתיר את הסוד במשך זמן רב, המתבטאת בביטוי "אז למה הוא סיפר רק עכשיו?" בהקשר זה, ציטט האן את חברת הכנסת רויטל סוויד: "לפוגע יש את ה'פריבילגיה' להחליט מתי הוא פוגע, באיזה אופן ולאורך כמה זמן, אך לנפגע/ת אין את האפשרות הזו; החברה מצפה שנפגעים ידווחו מיד על מה שקרה – ללא תלות ביכולת שלהם להכיל את הסוד ולחשוף אותו בזמן שמתאים להם".

לפני שמתרחשת הטראומה המינית, רובנו חיים בעמדה ש"לנו זה לא יקרה". עמדה זו מספקת לכולנו את היכולת לחיות ללא חרדה בעולם, דבר שמתבטא באופן בולט אף יותר אצל גברים. מגיל צעיר מאוד, מחנכים גברים לסמוך על עצמם, על היותם "המין החזק"; גבר שהולך ברחוב לעולם לא יחוש פחד אם יישמע צעדים חשודים מאחוריו. לעומתם, נשים יפחדו מכך ביום ובלילה, בסמטה צדדית או מרכזית, ולו בגלל שמחנכים אותן לחשוש מהאפשרות שזה עשוי לקרות. אנו גם מאמינים שאם וכאשר תתרחש תקיפה מסוג זה, אנו נדע לפעול "כמו שצריך". עם זאת, ברוב האירועים של תקיפה מינית אנו פוגשים את ה"freeze" – תגובת קפיאה ברגע התקיפה. תגובה טבעית זו אל מול איום מעוררת הרבה בושה בנפגעים ובנפגעות, ומחזק את הצורך שלהם לשמור את האירוע בסוד לאורך הרבה שנים. הקיפאון ברגע התקיפה הופך ל"הוכחה", כביכול, לאחריות ולחולשה של הנפגע/ת בסיטואציה.

לאחר התרחשותה של טראומה מינית, התגובה הנפוצה ביותר היא הכחשה. ההכחשה היא לא רק של מה שקרה לי, אלא גם ניסיון לעשות מינימליזציה לאירוע; "אולי זה לא כמו שאני זוכר", "אולי זה בכלל לא היה", ו"אולי בעצם רציתי את זה". לתהיות האלה אין מענה, וקשה מאוד לשתף בהן אנשים אחרים. לטענתו של האן, הקושי לדבר על הפגיעה עם הסביבה נובע מהעובדה שכאשר אנשים שומעים על סיפור של תקיפה מינית, הנטייה הראשונה שלהם היא להיות ב-doing – ללכת להתלונן במשטרה, להיבדק על ידי רופא וכו'. פעולות אלה מעידות על הצורך של השומע להשיב את הסדר על כנו ולשרטט את ההבדל בין הטובים והרעים בעולם. עם זאת, הצורך של הסביבה בעשייה קונקרטית אינו מתאים למצב בו נמצאים נפגעים ונפגעות רבים לאחר הטראומה, ומחזק את הנטייה להימנע מהשיח על הנושא. כך, נותרים הנפגעים והנפגעות לבדם עם אותן תהיות ושאלות חסרות תשובה. לאורן, מופיע לרוב גם ניסיון לרציונליזציה, המתמקד בצורך להבין "למה זה קרה דווקא לי". האן הסביר כי זוהי "מלכודת" קשה עבור הרבה נפגעים ונפגעות, שכן גם לשאלה זו אין תשובה ברורה. בדרך כלל, התשובות שיעלו יהיו תוצר של הפניית האשמה כלפי העצמי. גם שנים לאחר הפגיעה, תיאר האן, רבים מהנפגעות/ים עסוקים במחשבה כי היו יכולים למנוע את מה שקרה, או בניסיון להבין מה גרם לתוקף לפגוע דווקא בהם. חלקם מספרים על תחושה ש"סימנו" אותם, כאילו הם מסתובבים עם אות קין אשר כולם יכולים לראות. מכאן נובעת הפגיעה האנושה בערך העצמי של נפגעים ונפגעות, ואילו האשמה, הבושה וההסתגרות הן התוצאות המידיות של כך.

בין פוסט-טראומה לטראומה מורכבת

בשלב זה העמיק האן במושג הפוסט-טראומה המורכבת (Complex PTSD), אותו הגתה ג'ודית לואיס הרמן, הכוהנת הגדולה של הטיפול בטראומה מינית. הרמן גילתה כי אנשים רבים שעברו התעללות מינית מתמשכת מציגים סימפטומים דומים מאוד, והם בעלי דרך ייחודית להחזיק את הנושא של הטראומה. על אף כי אינה נחשבת כיום לאבחנה רשמית, חשיבה במושגים של טראומה מורכבת עשויה לתרום רבות לעבודה עם נפגעים ונפגעות המתמודדים סימפטומים פוסט-טראומתיים. לכן, ביקש האן להרחיב את השיח על הסימפטומים המוכרים, בהתאם לאלה המאפיינים נפגעים ונפגעות.

עירור יתר ופלישה

מרבית הסובלים מפוסט-טראומה מינית חווים חרדה מתמדת מסכנה, רמות גבוהות של דריכות ועצבנות, נדודי שינה, אי-שקט, חוסר ריכוז ואף התקפי חרדה. בהקשר זה, סיפר האן על מטופל עבר שלו, אשר נפגע בכל יום לאורך ילדותו במקלט של הבניין, על ידי נער מבוגר יותר שגר בשכנות לו. במהרה, הוא הפך להיות "ילד בעייתי" בעיני הסביבה – חזר להרטיב בלילה, התפרע בבית הספר ולא הצליח להתרכז בלימודים. צריך להבין שמדובר בילד שלמעשה חי בדריכות בלתי נסבלת – הוא לא יודע האם גם היום תתרחש פגיעה. הוא חי בחרדה יומיומית, והרי שהפוגע גר מתחתיו, ועליו לעבור ליד דלת ביתו מספר פעמים ביום. דריכות זו מועצמת על ידי טריגרים חושיים, כך שדי בריח שמזכיר טחב של מקלט, וכל הטראומה צפה ועולה, כאילו שהיא מתרחשת עכשיו. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של הטראומה תופעה חושית מאוד, גופנית, והרי החושים הם אלה שחוו את הטראומה הכי חזק. במובן הזה, הנפגע/ת נותרים חסרי הגנה; כל חוסר נוחות עשוי לעורר מחדש את הטראומה, כך שאפילו העור שלהם לא מגן עליהם. לכן, הסביר האן, מוכרת מאוד התופעה בה נפגעות/ים מתקלחים הרבה מאוד פעמים ביום, כאילו מבקשים להסיר או לנקות מהם את התחושות הללו.

הפלישה של הטראומה מתרחשת כל הזמן, למרות הניסיון להדחיקה החוצה, כאשר הפלאשבקים הם המופע הבולט ביותר בתחום זה. אליהם מתלווים חלומות בהקיץ וסיוטי לילה קשים, אשר לא בהכרח משחזרים את נרטיב הטראומה עצמו, אבל נוטים לכלול תכנים של תהומות, התנגשות דרמטית, דם וכו'. בהיעדר המילים, הסביר האן, הסיוטים בלילה מספקים מעין קונטקסט לתחושות הפיזיות חסרות השם. אם נחזור לאותו מטופל שתיאר האן קודם לכן, נוכל להבין מדוע בחר שלא לישון מעולם עם בנות הזוג שלו באותה המיטה; הוא חשש שאם מישהי תיגע בו אפילו בטעות במהלך הלילה, תתפרץ מתוכו תוקפנות הרסנית ובלתי נשלטת. לכן, הוא גם מיעט לישון. כצפוי, הפלישה ליוותה אותו גם ביחסי המין עצמם, בהם חש בכל פעם כאילו הוא פוגע בפרטנרית שלו. ואכן, הוא התקשה לווסת את התנהגותו במהלך היומיום, ונטה להיות אלים מאוד. לשם כך, פנה לאלכוהול וסמים, המהווים עבור המון נפגעים ונפגעות דרך התמודדות עם תחושות נפשיות שקשה לשאתן.

חשוב לזכור כי הדריכות שחשים נפגעים ונפגעות בכל רגע נתון עוברת גם אלינו - המטפלים. לא פעם, נמצא עצמנו דרוכים מאוד מול מטופלים כאלה, תוהים לפני הפגישה "האם הוא יגיע היום"? "האם בפגישה היא תהיה נחמדה או שתזרוק עלי את כל הרפש?". גם הפלישה מחלחלת אל חדר הטיפולים, ומצריכה ממטפלים העובדים עם נפגעים ונפגעות להרשות לעצמם להיות בתוך האימה הזו, "להתפלש בבוץ" יחד איתם. בלי זה, טען האן, לא נוכל להיות שם.

צמצום

על כך נוסף הצמצום, הנגרם לא פעם בשל העוצמות של הפלאשבקים והסיוטים. הוא מתבטא בדיכאונות, הסתגרות בבית ופגיעה בתפקוד. ככלל, הצמצום מבטא צורך בהימנעות המאפשרת לנפגע להתגונן מפני ההצפה והסכנה האורבת מבחוץ. כל יציאה החוצה מהווה איום גדול. תופעה מעניינת שנפוצה אצל נפגעים היא דחיינות, שכן כל מה שדורש התמודדות מחוץ לעצמי – מהווה איום.

דיסוציאציה ופגיעה בזיכרון של הטראומה

דיסוציאציה היא אחד המופעים השכיחים בחיי הנפש של נפגעים ונפגעות תקיפה מינית, במיוחד במקרים של Complex PTSD. כבר בזמן האירוע, מספרים הרבה נפגעות/ים על תחושה כי בזמן האירוע "יצאו מהגוף" שלהם, וכמו ראו את הפגיעה מבחוץ. כך למשל, הם יכולים לזכור לפרטי-פרטים את המותג שהופיע על תגית החולצה בגבו של הפוגע – תופעה שאין לה כל הסבר הגיוני. במקרים אחרים, הטראומה הופכת ל"חור" שחור, ולנפגע אין כל זיכרון למה שהתרחש במהלך התקיפה. כך למשל, סיפר האן על מטופל שהיה חולם מדי לילה חלום בו הוא נמצא בשירותים של חוף ים, ושלושה גברים פוגעים בו. עם זאת, בעודו ער הוא רק זוכר את עצמו הולך בחוף, בוכה, ומציל מלווה אותו אל הוריו. לאחר שנה של טיפול, כאשר נסע המטופל לחופשה עם חברים בים, נכנס לשירותים בחוף הים והתיישב על משטח הנירוסטה בהמתנה לבת הזוג שלו. המגע הקר של המתכת עם הגוף שלו עורר בו בבת אחת כל זיכרון הטראומה, אשר הייתה רשומה במקום כלשהו בגופו, אך בלתי נגישה לחלוטין – עד לאותו הרגע.

פעמים רבות, הזיכרון אפילו לא נרשם בזמן האירוע עצמו; הדיסוציאציה מנתקת לחלוטין את המגע עם המציאות ברגעים כאלה. בהמשך, חווים נפגעים ונפגעות לא פעם ניתוקים כאלה במהלך היום, לזמנים משתנים, קפואים ללא יכולת לפעול. הדבר מתבטא גם באובדן של תחושת זמן. מנגנון זה מייצר את הקיטוע והפרגמנטציה של הפגיעה המינית; אין רצף נרטיבי של האירוע, או יכולת לבצע אינטגרציה למה שקרה. הפגיעה ברצף הסיפור לא מאפשרת לנפגעים חיים שקטים, ומתבטאת הרבה פעמים באופן בו מטופלים בעלי רקע של טראומה מינית לא זוכרים שום דבר מילדותם. האן ציין כי זוהי נורה אדומה עבור מטפלים, המרמזת כי אולי מסתתרת בעברו של המטופל טראומה מינית.

לנפגעים והנפגעות עולה צורך לעשות סדר בתוך בליל הזיכרונות שאינם מסודרים כרונולוגית. הפגיעה מופנמת באופן חלקי והפיצול בין הפרגמנטים, מונע מהנפגעים לייצר ספור שלם וקוהרנטי. המטרה הטיפולית מתמקדת בעיבוד הטראומה, וביכולת להפוך את הזיכרון הטראומתי לזיכרון נרטיבי. אף על פי כן, ציין האן, העיבוד הוא לא בהכרח דרך סיפור הטראומה באופן מלא, וזאת בניגוד להרבה מהמודלים הקוגניטיביים-התנהגותיים המעודדים חזרה (מנטלית או ממשית) למקום האירוע. במקרים של טראומה מינית, לא רק שאין בכך צורך – הדבר אף עשוי להזיק, והרי שהאפשרות כי יתבקשו לספר את האירוע הוא אחד מהדברים המאיימים ביותר על נפגעות/ים. כאשר הטראומה הופכת מדוברת ומעובדת בתוך הטיפול, אפשר בדרך כלל לחזור לשגרה תפקודית יחסית, ובהמשך, להתמודד עם ההשלכות הפיזיות והנפשיות של הפגיעה. בהתאמה, סיפר האן כי הוא כלל אינו יודע את פרטי הטראומה של מרבית מטופליו, ואין בכך כל בעיה.

סומטיזציה והשלכות פיזיולוגיות

הפרעות סומטיות הן תופעה נפוצה מאוד בקרב המתמודדים עם טראומה מינית. נפגעים ובעיקר נפגעות, מרבות להגיע לבית החולים עם כאב אשר לא נמצא לו הסבר רפואי. גם פיברומיאלגיה היא תסמונת ממנה סובלות נפגעות רבות, וכך גם מחלות עור. למשל, תיאר האן, הרבה נפגעות ונפגעים מדווחים כי לאחר שהם מקיימים יחסי מין, מופיעות להם תופעות עוריות באזור אברי המין והשפתיים, כגון הרפס ואסתמה של העור. לדידו, ניתן לראות בכך ניסיון להדוף את האפשרות של יחסי המין, "להגעיל" את עצמי לעצמי ועבור אחרים. בהקשר זה, לא נדירות התלונות על הפרעות בתפקוד המיני בקרב נפגעות/ים. רבים מהם נוטים למעט בקיום יחסי מין, מאחר והם נוטים להוות גם טריגר לפלאשבקים, הנפגעים מוצאים עצמם במרחב מפוצל בין הימנעות ממין לבין מיניות קומפולסיבית, לעיתים מיניות משחזרת. בנוסף, גם מחלות של מעיים, כגון קרון וקוליטיס, נמצאו בשכיחות גבוהה אצל נפגעים ונפגעות. המועקה של הרבה אנשים יושבת באזור זה בגוף, הגורמת לכאבים לא מוסברים ואפילו לאמונה שיש לאדם גידולים ברחבי הבטן. עייפות כרונית היא תופעה רווחת גם כן, הקשורה כמובן לצמצום ולדיכאון, כמו גם לדריכות היומיומית שגוזלת הרבה מאוד אנרגיה מהנפגע/ת.

רה-ויקטימיזציה ופגיעה עצמית

רה-ויקטימיזציה הוא מונח המתאר נפגעות/ים הנוטים להיפגע שוב ושוב במהלך חייהם ממספר סיבות, חלקם איבדו את היכולת לזהות מצבי סיכון בשל הפגיעות הרבות שעברו, והם נעדרי שפה היכולה לשמור על שלומם. אחרים נפגעים כשנכנסים למצבי סיכון מתוך תקווה לשלוט בסיטואציה ולגרום למציאות לייצר סוף אחר בו הם בשליטה מלאה. החזרתיות אינה מוגבלת רק לטראומות מיניות נשנות, אלא עשויה להתבטא גם בפגיעות עצמיות חוזרות ונשנות, הפגיעה העצמית מאפשרת אמצעי לויסות ההצפה הרגשית בנסיון להקהותה על ידי יצירת כאב פיזי והצפת הגוף באנדורפינים המרחיקים, ולו לרגע, את הכאב הנפשי הבלתי נסבל. בניגוד לסטריאוטיפ השגוי, אין הדבר מוגבל רק לנשים, אך כן מייצר תמונה קלינית מעט שונה בין המינים: בעוד שהפגיעה העצמית אצל נפגעות מתבטאת לרוב בחתכים והפרעות אכילה, גברים נוטים לפגוע בעצמם בדרכים אחרות, כגון נהיגה מסוכנת המסתיימת בתאונות קשות וספורט אקסטרים המביא לשברים בגפיים. כמו כן, אצל נפגעים רואים לא פעם מופעים בולמיים, שכן מדובר בהפרעת אכילה אותה ניתן להסתיר. בכל אופן, המכנה המשותף של כלל הפגיעות העצמיות הוא הצורך לקחת בחזרה את השליטה על הגוף, ושכיחותן עולה במקרים של תקיפה מינית מתמשכת בילדות (כלומר, complex PTSD).

קשיים בינאישיים

חשוב לזכור כי עד 90% מהפגיעות המיניות נעשות על ידי אדם הקרוב לנפגע או לנפגעת, דבר שהופך את הפגיעה לאירוע אשר התרחש בתוך יחסי אמון וקרבה. מעבר לבושה שמעוררת סיטואציה מעין זו, כל הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הקיום שלנו כבני אדם מתנפצות ברגע הפגיעה; אם אבא שלי או הבייביסיטר שאמור היה לשמור עלי פגע בי – איך אני יכול לתת אמון באנשים אחרים? הפגיעה באמון מובילה, לא פעם, לקושי לייצר גבולות ביני לבין האחר; נפגעים ונפגעות נוטים לכונן גבולות נוקשים ביותר אל מול אחרים, או לחילופין, פרוצים מאוד. עניין זה בא לידי ביטוי לא רק בתקופה שלאחר הפגיעה, אלא גם שנים רבות לאחר מכן. כך למשל, הוא עשוי להתבטא בקושי בכניסה לתפקיד ההורות; כהורים, הם עשויים להנכיח יתר על המידה את נושא המיניות, או לחילופין, להעלים אותו לחלוטין מהשיח; להתקשות לייצר גבולות בסיסיים עבור הילדים, או לייצר בית מלא חרדה וקושי לסמוך על הקומפטנטיות של הילדים. קשיים אלה מובילים לסטטיסטיקה העצובה, לפיה הרבה נפגעים ונפגעות מוצאים עצמם מגדלים ילדים שהם נפגעי גילוי עריות בעצמם.

הדיאלקטיקה של הטראומה המינית

מאפיין כללי של הסימפטומים שתוארו עד כה הוא אופיים הדיאלקטי, הנוטה להתבסס כעימות פנימי בין קטבים קיצוניים. כך למשל, בהקשר לפגיעה בזיכרון הטראומה, קיים עיסוק חוזר ונשנה, אפילו שנים לאחר הטראומה, בשאלה האם "היה או לא היה". הכוחות הנפשיים מנסים להכחיש את הטראומה, אך הגוף מרגיש ומבטא את הפגיעה. עימות נוסף מתבטא בדיכוטומיה באופן בו הנפגע/ת תופסים מערכות יחסים. כך למשל, או שאני מנצל, או שאני מנוצל – אין אמצע; או שיש עודף, או שיש חוסר. אלה מתבטאים ביתר שאת גם ביחסים בין המטפל למטופל. הדיאלקטיקה מתבטאת גם בקושי פנימי בוויסות הרגש, הנובע מעימות תדיר בין צמצום לפלישה, בין התפרצות רגשית לקהות רגשית, בין התנהגות אימפולסיביות להימנעות. אי היציבות הזו מחזקת, כמובן, את תחושת חוסר הישע של הנפגע/ת. עם זאת, סיכם האן בנימה אופטימית, וכפי שנמצא במחקרים רבים, הפרמטר החזק ביותר שמשפיע על הפרוגנוזה להחלמה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוא היכולת לשתף בטראומה; ברגע שמדברים את הטראומה עם מישהו אחר, גדלה היכולת של הפרט לתקף את הטראומה ולהכיל אותה.

פסיכותרפיה פסיכואנליטית לאחר פגיעה מינית – מאיר ברנד

בהרצאתו, הציג ברנד את הטענה כי את הטראומה המינית (ובמרכזה את ה-Complex PTSD) ניתן להמשיג גם במונחים אנליטיים, כפגיעה ביחסי האובייקט. לכן, ביקש ברנד להתמקד בתהליכי ההעברה וההעברה-הנגדית ככלים המרכזיים ליצירה של שינוי תוך-נפשי עמוק בעבודה עם נפגעים ונפגעות טראומה מינית. כאשר אנו יודעים לפני תחילת הטיפול שקיים רקע של פגיעה מינית (באם זו הייתה סיבת הפנייה, או מידע שעלה באנמנזה), ניתן להשתמש בידע זה כמסגרת פרשנית להעברה ולהעברה-הנגדית במהלך הטיפול. עם זאת, חשוב לזכור שפעמים רבות לא נדע לפני תחילת הטיפול שהמטופל/ת נפגעו מינית. לכן, ברנד הדגיש כי בעיניו יש חשיבות גדולה לשאול על כך באופן ישיר, במידת הזהירות והעדינות המתאימה בעינינו, רצוי כבר במהלך האינטייק, או בהמשך הטיפול כאשר דפוסי ההעברה מרמזים על אפשרות שהתרחשה פגיעה.

שורשי הטראומה המינית בעקרונות העבודה הפסיכואנליטית

חלק נכבד מעקרונות הטיפול הפסיכואנליטי התבסס, בראשיתו, על עבודה עם מקרים של פגיעה מינית. במכתב ששלח פרויד לידידו וילהלם פליס, מתאר הראשון כיצד גילה שפגיעה מינית בילדות היא למעשה "מקורות הנילוס של הנוירוזה הנפשית" (Freud, 1915). עם זאת, תוך פחות משנה, חזר פרויד בו מתיאוריה זו. באותה התקופה, עסק פרויד בחקר הלא-מודע ואזור ההדחקה, שמטרתו להגן על האדם מחרדות שנוצרות מבפנים, ופחות את אזור הדיסוציאציה, שמטרתו להרחיק אותנו מאזורי אימה חיצוניים. לכן, מוקד העניין שלו השתנה, והוביל לזניחת התיאוריה המתמקדת במציאות החיצונית, לטובת הדרמה של העולם הפנימי. בתקופה זו, בעקבות הגילוי הגדול שלו את התסביך האדיפלי ומרכזיותו בעיצוב החיים הנפשיים הפנה פרויד את המוקד מגורמים חוץ נפשיים, ובפרט הטראומה המינית, אל הקונפליקט הפנימי. אף שלא ניתן להכביר בתרומת המיקוד בתוך-נפשי להבנתנו את העולם הפנימי, המחיר אותו שילמו מטופלות ומטופלים רבים על כך אינו נתפס. הוא אף ניסה לסכל את המשך השיח בתחום כאשר תלמידו, שנדור פרנצי, התעקש להציג בפני החברה הפסיכואנליטית את הטראומה המינית כאטיולוגיה להפרעות נפשיות רבות (Ferenczi, 1933). הסיבה לכך, טען ברנד, היא הניסיון הפסיכואנליטי, אז בהנהגתו הנוקשה של פרויד, למקד את אזורי הקושי בחומרים הפנימיים ולא במציאות החיצונית. אפילו על-פי וויניקוט, אשר נתן דגש רב להשפעת הסביבה על העולם הפנימי, המטרה העיקרית של העבודה האנליטית היא לעזור לאדם להיות במגע עם אזורים שהינם בתוך טווח האומניפוטנציה שלו (ובהשאלה, עם החבלה שמחוללת הטראומה החיצונית ליחסי האובייקט).

הפגיעה המינית כטראומה ביחסים

אחד הכללים הבסיסיים בטיפול המבוסס על עקרונות פסיכואנליטיים הוא עמדה טיפולית נעדרת שיפוטיות. עם זאת, טיפול לאחר פגיעה מינית הוא מפגש עם אדם שעבר טראומה ביחסים. בהקשר זה, עמדה לא שופטת היא כזו שלא קובעת אם יש צד אשם וצד נפגע, אלא מנסה להבין איזה יחסים מייצר כעת המטופל. עמדה כזו, אשר מתאימה להרבה סיטואציות טיפוליות אחרות, עשויה לתרום במקרה של פגיעה מינית להפנמת האשמה על ידי המטופל, כפי שעשה הפוגע. לכן, ההתרחשות בתוך ההעברה-הנגדית נעשית מסובכת יותר, שכן אנחנו נתבעים להיכנס לעמדה טיפולית שאינה דינאמית. בכדי לבאר את ההבדל הדרמטי שנדרש מהמטפל במקרים אלה, הציג ברנד מקרה שלא יובא בסקירה זו מטעמי חיסיון וצנעת הפרט. המקרה ביקש להדגים כיצד שימוש ברור בעמדה שיפוטית הינו הכרחי בעבודה עם נפגעת תקיפה מינית. הוא תיאר מצב ובו מביאה מטופלת לפגישה חוויה מינית הכוללת חצייה ברורה של גבולותיה, ובתוכה, למעשה, מגע מיני שאינו בהסכמה חופשית. תגובתו לכך כללה אמירה ישירה למטופלת כי מה שהתקיים ביניהם הוא אונס, והוסיף שהיא אינה אשמה בכך. אמירה זו של ברנד הסעירה את קהל הכנס, ועוררה דיון מתבקש אודות השיקולים האתיים והטיפוליים של התערבויות בנושא זה. ברנד הדגיש כי רק דרך השיפוטיות על מה שהיה בעבר, יוכלו הוא והמטופלת לבחון את מה שעובר עליה היום באופן לא-שיפוטי. כלומר, השיום של חוויה מסוג זה על-ידי המטפל הוא הוא התשתית לשיח עם חלקים בלתי מודעים של המטופלת. בנוסף, עמדה זו מנסה להחזיר את הידיעה הברורה שיש בעולם טוב ורע – ידיעה שמתערערת למן היסוד עבור נפגעים ונפגעות תקיפה מינית. ברנד הציע שללא התשתית הזאת, אשר משתמשת בשיח של פיצולים (במשמעותם הקלייניאנית), לא נוכל לבחון את העולם הפנימי של המטופל כיום. מנגד, חשוב לזכור כי התערבות מסוג זה ממקמת לרגע את המטפל בעמדת הפוגע, במובן שפרשנותו לוקחת את השליטה מהמטופלת ופועלת באופן שעשוי לנגוד את הצורך או הרצון שלה. עם זאת, וכבכל טיפול, מוטל על המטפל לנוע בין תפקידים שונים המתקיימים בעולמה הפנימי של המטופלת, וזאת בכדי לאפשר לה לעבד את תחושותיה אל מול הפוגע. על אף אי הנעימות הכרוכה בתפקיד זה, הדגיש ברנד, העזרה שלנו כמטפלים צריכה להתבטא גם בהסכמתנו לקבל בהעברה הנגדית, לעיתים, את תפקיד האובייקט הרע.

עמדה זו של ברנד מבוססת על אחת מהעבודות העיקריות בתחום הטיפול בפגיעה מינית, המוצגת בספרן החשוב של ג'ודי דייוויס ומרי גייל פראולי – Treating The Adult Survivor Of Childhood Sexual Abuse : A Psychoanalytic Perspective. הכותבות מדברות על ארבע דמויות אשר נוטות להשתחזר בתוך יחסי ההעברה בטיפול בנפגעות ובנפגעי פגיעה מינית בילדות, ולעיתים גם בבגרות. המטרה הטיפולית הינה לנסות ולעבד את היחסים שנוצרים בין הדמויות הללו, בתוך מופעי ההעברה בחדר. שתי הדמויות הראשונות הן הפוגע והנפגעת, אשר יכולות ליצור קשר דואלי, כך שלעתים המטפל יקבל בהעברה הנגדית את תפקיד הפוגע והמטופלת את תפקיד הנפגעת, וברגע אחר המצב יתהפך והמטפל ימצא עצמו בעמדת הנפגע, אל מול תוקפנות עוצמתית המופגנת כלפיו. דמות נוספת בתוך עולמה הפנימי של הנפגעת ותבוא לידי ביטוי בחדר הטיפולים היא הדמות האימהית, כמי שהינה עיוורת וחירשת למצוקת הנפגעת. גם דמות זו תשתחזר ביחסי ההעברה, ברגעים בהם המטפל יהיה עיוור למשהו שמנסה להראות לו המטופלת. הדמות הרביעית שמשלימה את המטריצה שמתוארת על ידי פראולי ודייוויס, היא דמותו של המושיע הכל-יכול. זוהי פנטזיה של הילדה הפגועה אודות דמות שתבוא, תציל אותה ותתקן את הכל. ברנד הציע כי קיימת גם דמות חמישית, אליה התייחס בתחילת ההרצאה, והיא השופט שאמנם לא היה שם, אך מגלם פונקציה אבהית שיכולה לפסוק מי הפוגע ומי הנפגעת. זהו קול שנותן תוקף לחוויה, ועושה סדר בעולם הפנימי של הנפגעת.

להעמקה נוספת, הנכן/ם מוזמנות/ים לעיין בסיכום בפרק השמיני והתשיעי מתוך ספרן של דייוויס ופראולי.

סיכום

בסיום ההרצאה, הציע ברנד לסמוך על תחושות שמתעוררות בנו כחלק מיחסי ההעברה וההעברה הנגדית. מערכת זו תאפשר לנו לשאול שאלות על מה שאנחנו והמטופלים שלנו עדיין לא יודעים. כך למשל, עיסוק של מטופלים בתחושות גוף ובגבולות אישיים יכולים לרמז על טראומה בעבר, ולאותת לנו לברר עמם מה קרה. עם זאת, חשוב לומר שטיפול משמעותי לא חייב או צריך לכלול החייאה, המשגה והבנייה של החוויה הטראומטית. חוויה זו תבוא לידי ביטוי בחדר ממילא, ולכן ברנד קורא לנו לתת למטופל להוביל אותנו. עלינו להיות ערניים ופתוחים, ולאפשר סביבה מחזיקה בה המטופל מביים אותנו לתפקידים שונים בתוך הקשר הטיפולי. בכדי לאפשר לו לעשות כן, עלינו להצליח לשהות בתוך ההתרחשות הטעונה הזו, אך גם להיות מסוגלים לרגעים להתבונן בה מבחוץ ולתווך אותה למטופל.

ברנד סיים את דבריו בציטוט מספרו המורכב לקריאה של בולאס (1989), העוסק בהרס העולם הפנימי שמייצרת הטראומה המינית (ובפרט, טראומת גילוי העריות). במישרין, הוא מתאר כי מרגע שמטופלת באה ואומרת לו שהגיעה לטיפול בגלל פגיעה מינית, היא דורשת ממנו להיות בעמדה לא אנליטית, במובן הזה שהיא דורשת ממנו שיפוט. על כך, מוסיף בולאס נדבך חשוב באומרו כי "אף אחד לא מגיע לאנליזה בגלל סיבה אחת בלבד...", המזכיר לנו כי אין דבר כזה טיפול בפגיעה מינית; מי שנכנסים אלינו לחדר הם איש או אישה, אשר באו לטפל בעצמם. הפגיעה שעברו עשויה להיות מרכזית ביותר, ותציב בפנינו – המטפלים – מורכבות גדולה בעמדתנו האנליטית, אך בכדי לעשות עמם עבודה משמעותית, עלינו לזכור שהם הגיעו מתוך הרצון לעבד ולתקן אזורים נרחבים של הנפש.

על המרצים 

אתיה ברנהרט-מגן היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית במכון טריאסט-שריג לפסיכותרפיה. בעברה הייתה רכזת תחום החינוך במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

ערן האן הוא פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות, מוסמך בפסיכותרפיה ממוקדת גוף. האן מנהל שנים רבות את קו הסיוע לנערים וגברים במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל-אביב.

מאיר ברנד הוא פסיכולוג קליני מומחה, עמית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, העובד בקליניקה פרטית ובתחנה לטיפול בילד ובנוער ע"ש אילן בירושלים.

על הסוקרות

מור בר היא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בחטיבה הפסיכיאטרית של ביה"ח שיבא, תל-השומר, וכן דוקטורנטית באוניברסיטת תל-אביב. מחקרה מתמקד בניתוח יעילות הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית באמצעות כלים סטטיסטיים מתקדמים מעולם למידת המכונה. מור שימשה כמנהלת התוכן המדעי של פורטל בטיפולנט בשנים 2017-2019.

ספיר קינן היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית-מחקרית מאונ' בן-גוריון, ודוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. מחקרה מתמקד בתחומי המגדר והמיניות.  

ביבליוגרפיה

Bollas, C. (1989). Forces of destiny: Psychoanalysis and human idiom. Free Association Books.‏

Freud, S. (1915). Instincts and their Vicissitudes. SE 14: 109-140.

Ferenczi, S. (1933). "The confusion of tongues between adults and the child: The language of tenderness and passion". In: Balint, M. (ed.), Final Contributions to the Problems and Methods of Psychoanalysis, (trans. E. Mosbacher). London: Karnac Books, 1980, pp. 156-167.

Herman, J. L. (2015). Trauma and recovery: The aftermath of violence--from domestic abuse to political terror. Hachette UK.