חיפוש

MeToo, I was interpellated#: תרגום מיוחד למאמרה של אורנה גורלניק

פרופ' אורנה גורלניק

"תנועת סימון המשמעות אפשרית רק אם כל מה שמכונה אלמנט 'הווה', כלומר כל אלמנט המופיע בסצנת הנוכחות, קשור למשהו שאינו עצמו, ובכך שומר בתוך עצמו סימון של אלמנט העבר שלה וגם נותן לעצמו להיות נגוע בסימון של יחסיו לאלמנט העתיד; עקבה (trace) זו קשורה לא פחות למה שמכונה העתיד מאשר למה שמכונה העבר, והיא מהווה את מה שמכונה ההווה בעצם היחס למה שהוא לא: מה שהוא לחלוטין לא, אפילו לא עבר או עתיד כמודיפיקציה של ההווה."

(דרידה, 1982)

מתן משמעות מחודשת – מה קרה?

תנועת MeToo# מבקשת לנשל אירועים שמתרחשים על ציר המיניות, המגדר והכוח מהפטריארכליות ומהעליונות הרעלנית שדבקה בהם. התנועה חושפת התנהגות מינית בלתי ראויה שנכפית על נשים באופן שיטתי, הולך ומתפשט. השפעתה מגיעה מתוך ההבנה שמוטל עלינו להעיף מבט נוסף ("Second Look"; ברנגר, 1993) במשמעויות של אירועים: לא מדובר רק בסדרה של תקריות – 'דייט גרוע, סקס גרוע, בוס גרוע' – אלא בהתייחסות אל כפייה מינית כמובנת מאליה. השפעתה המצטברת של תנועת MeToo# מזמינה אותנו לסתור את מה שנחשב האמת על פי ההגמוניה – אותו סדר סימבולי הטרו-פטריארכלי אשר לפיו "דבר לא ארע" ("nothing happened"), בעזרת אלטרנטיבות פמיניסטיות. מהרגע בו דמויות כמו הארווי ווינשטיין או לואי סי. קיי. מנוטרלות, לפחות באופן זמני, אנחנו נותרות לפתח נרטיבים אלטרנטיביים שיגדירו את מערכת היחסים ה"טובה" בין מין, מגדר וכוח.

במאמר זה אני שמה דגש מיוחד על אחת המשימות המורכבות והמרכזיות ביותר של תנועת MeToo# : הניסיון לייצב מחדש (to re-FIX) את המשמעות הניתנת לאירוע, במובן של לשאול "מה קרה?", ולכך להשיב "זה מה שקרה". לדוגמא: "הוא סחט טובות הנאה מיניות בעזרת הכוח שלו"; "היא רצתה את זה, אך לאחר מכן הרגישה צורך בנקמה"; "הוא אנס אותה"; "היא שלחה מסרים מעורבים"; "היא הייתה יותר מדי שתויה מכדי לבחור בעצמה"; "היא הופלתה לרעה"; "היא עברה טראומה". אולם מדובר במשימה פרדוקסלית וחמקמקה: האם אנחנו יכולים לייצב מחדש את המשמעות של מפגש מיני, אשר באופן אינהרנטי נושא בתוכו ממד אניגמטי?

כדי לעשות כן, מוטב שנתחיל בלהכיר בכך שתנועת MeToo# אינה מונעת רק מדחף אנרכיסטי. היא בהכרח הפכה להיות חלק ממערך הכוחות הנוכחים תמיד, אשר מטרתם להסדיר את המיניות. לפיכך, MeToo# איננה תנועה שמטרתה להפוך את המרחב המיני לקווירי, אלא שהיא במידה רבה אחראית לפיתוחה של אידאולוגיה מגבילה משל עצמה ביחס למה שנחשב כיום "סקס טוב". ככזו, השפה של MeToo# עלולה לדחוק אותנו להקצין רעיונות נוקשים, דוגמת הניסיון להפריד בין הסכמה ואי-הסכמה, ניסוחם של אירועים במונחים משפטיים (למשל כאשר נדרשים לקבוע האם אדם כלשהו ראוי לעונש מאסר על מעשיו) והניסיון לקבוע האם ניתן להחיל את מושג הטראומה על מקרה מסוים (לצורך קבלת אבחנה פסיכיאטרית או כיסוי הוצאות בריאות למשל). כדי להדגים את אופייה החמקמק של התמודדות זו, אשוטט במאמר הנוכחי בין מספר תיאורי מקרה קצרים, אשר כל אחד מהם משנה את משמעותו של הקודם לו, ובכך מדגים את חוסר היציבות המובנה שבשאלה "מה קרה?". זאת, היות והדינמיות החיה של הזמן, ההקשר והשיח – תובעת מאיתנו דרישות אחרות ומשתנות בתהליך מתן המשמעות.

לפני שאמשיך לטעון כי משמעות מתהווה ביחס למערכות אידאולוגיות משתנות, ברצוני להכשיר את הדיון בתיאורי המקרה הבאים בהצהרה של עמדה כללית, אשר בקריאה ראשונית עשויה להישמע כאילו היא מצויה במתח מסוים מול שאר טענותיי במאמר: אינני מציעה נקודת מבט מוסרית רלטיביסטית אשר לפיה "הכל הולך" ("anything goes"). אני חולקת עם רבים מכם את האידיאל האתי של חברה הנשענת על ערכים של צדק ושוויון זכויות, את האמונה הבלתי מתפשרת לפיה כל סוג של מיזוגניה הוא פסול מכל וכל, ואת המשאלה חסרת הרחמים לבטל את הפטריארכיה לטובתן של הבריות כולן. העובדה שהמשמעות של אירוע כלשהו ניתנת לו במסגרת ההקשר הספציפי של הזמן בו התרחש, איננה אומרת כי אירוע זה הוא צודק או כי איננו הרסני. ניתן לראות אינטראקציות מסוימות כפוגעניות לחלוטין, ובו בזמן להסתקרן ביחס לכוונות או לחוויות הסובייקטיביות של המשתתפים בהן.

תיאור מקרה ראשון: ג'ואי

ג'ואי הופנתה אליי לטיפול בעקבות הפרעה של דה-פרסונליזציה (תחושת ניתוק מהעצמי או מחלק מהיבטיו). בתור דוגמנית צעירה אשר חיה הרחק מבית הוריה, היא חוותה אירוע בו הופעל עליה לחץ לקיום יחסי מין עם אחד מעמיתיה, תחת השפעתם של אלכוהול ושל לב שבור. אותו לילה הוסיף לחיות בתוכה כרסיסים של זיכרון, במיוחד מכיוון שבבוקר למחרת חבריה לכאורה ביישו אותה ועשו לה 'slut-shaming' (השפלה המופנית כלפיה התנהגותה המינית של אישה). Slut-shaming הוא דוגמא טובה לאופן בו קבוצה יכולה לייצר מעין "מצב-כישוף" אשר מונע מזיכרונות מסוימים להתפתח ולהיהפך למחשבות (גורלניק, 2018). הבושה שנגרמת במקרה כזה היא כל כך בלתי נסבלת, עד שהאחת מפתחת פוביה ורתיעה מעצם הזיכרון של אותו אירוע. ג'ואי חוותה את עצמה כמלוכלכת. עטופה בבושתה, היא קברה את החוויה שעברה, ובמקומה פיתחה באופן הדרגתי הפרעת דה-פרסונליזציה. אל ההבנה שהדבר אשר התחולל באותו לילה היה אונס – היא הגיעה רק שנים לאחר מכן.

מסתבר שהשאלה "מה קרה?" היא דבר שלא פשוט לענות עליו. קיימת ה"מציאות" הקנטיאנית של רגע מסוים, והעיסוק הבנג'מיני בניסיון לתת לו משמעות. בהקשר זה מעניין לחשוב גם על המושג Nachträglichkeit ("הפעלה בדיעבד" או "פעולה דחויה"), אשר מתייחס אל האופן בו הזיכרון של אירוע מקבל משמעות חדשה כתוצאה ממה שהתרחש לאחריו. פרויד (1896) כתב לוילהלם פליס על מושג זה ותיאר: "ההווה הגשמי, בתצורה של עקבות זיכרון, עובר מעת לעת ארגון מחדש, או רה-טרנסקריפציה, בהתאם לנסיבות חדשות".

אם ניישם רעיונות אלו על המקרה של ג'ואי, אנו יכולים להבדיל בין האירוע ובין תרגומו החוזר במסגרת השפה של הזמן והמקום. זוהי פעולת תרגום אשר לא רק נקבעת באופן פנימי אלא גם תלויה במידה רבה בסביבתו הדיסקורסיבית של האדם. כך למשל, ג'ואי גדלה באזור כפרי, להורים שמרניים ותומכי הנשיא דונלד טראמפ. אמה עברה התעללות מינית כילדה ועל כך נהגה לומר: "מצאתי דרך להשלים עם זאת, את יודעת שככה זה עם גברים". לאמה של ג'ואי הייתה תגובה דומה גם לשימוע שנערך לשופט האמריקאי ברט קוואנו, אשר נחשד בהתנהגות מינית בלתי הולמת: "למה עושים מזה עניין כל כך גדול, אז מה אם הוא אולי נגע בה קצת?". בהקשר המשפחתי ממנו הגיעה – ג'ואי לא עברה אונס.

"היגיון" שיטתי ובלתי מדובר מעין זה, אשר הסביבה שותפה לו , מטיל כישוף דיסוציאטיבי אשר מטשטש ומדיר מהנפש כל אפשרות למחשבה אלטרנטיבית. אמירות כגון "בנים יישארו בנים" או "אין מה לעשות עניין, זו סתם שיחת מלתחה" מתפקדות כאמירות היפנוטיות אשר מעלות על פנינו חיוך סלחני, תוך כדי שהן מנתקות ומחסלות כל אפשרות להתקוממות או לזעם בתגובה לאלימותם של אותם 'pussy-grabbers' (בהתייחסות לציטוט הידוע לשמצה של דונלד טראמפ). המצב המכושף הייחודי הזה, לו שותף הקולקטיב המסוים בתקופה המסוימת בהיסטוריה בה אנו חיים, מאפשר "להגניב פנימה" אידיאולוגיות סמויות, שבבסיסן שימור עליונותן של קבוצות מסוימת, המייחסות כוח, עושר ופריבלגיות מיניות, לגבר הלבן בן המעמד העליון (גורלניק, בתהליכי פרסום).

ג'ואי למדה באוניברסיטה יוקרתית, שם הושפעה מכמה אידיאולוגיות מתחרות. מצד אחד היו חברותיה, טקסטים פמיניסטיים שלמדה, ותאים של פעילות סטודנטיאלית. כל אלו נתמכו על פני השטח על ידי הקו המנחה של האוניברסיטה: "העצמת נשים ואפס סבלנות להתנהגות מאיימת, בריונות או התעללות מינית". מהצד השני, כאופייני לעידן טרום תנועת "Time’s-Up" (תנועה נגד הטרדה מינית שהחלה בהוליווד בהשפעת תנועת #MeToo ותקרית הארווי ווינשטיין), פעולותיה של ההנהלה עמדו בסתירה לאותו קו מנחה שתואר. כך לדוגמא, ג'ואי ניהלה מערכת יחסים פרוורטית עם סטודנט "כוכב" אשר הטיל אימה על נשים בקמפוס והיה מעורב עם רבות מהן במשחקי כוח אלימים. למרות ריבוי התלונות נגדו, הנהלת האוניברסיטה סירבה לנקוט צעדים משמעותיים כלפיו, לאור הישגיו האקדמיים המבטיחים. התרת הקשרים המורכבים, מבוססי המוסר הכפול, שהתנהלות האוניברסיטה הותירה בה, הייתה כואבת, אך הובילה את ג'ואי לשלוח מכתב מתקומם למחלקה בה למדה.

העבודה הפסיכואנליטית שלנו עברה דרך שני ערוצים שונים:

1. עבודה על טראומה/ דיסוציאציה, ועל היכולת לפתח מחשבות/ זיכרונות שהם בעלי איכות של 'מחשבה על' ("aboutness"), במקום היטמעות בחוויה המיידית ונטולת הזמן – בו האחת נתונה לכוח המכשף של ההיסטוריה ושל האידיאולוגיה.

2. זמן רב הוקדש לכך שג'ואי תוכל לפתח עמדה אידיאולוגית עצמאית. התחלנו בפענוח של המסרים הסותרים אשר הגיעו מצדם של כוחות מתחרים ולפתו את חוויתה (אינטרפלציה) .לאט, היא הצליחה לגבש עמדה אתית/ מוסרית משל עצמה. מתוך כך, ג'ואי הייתה מסוגלת להתבונן באופן מורכב יותר בניואנסים של חוויתה: ביחסי הגומלין המורכבים בין תשוקה, תפקידי מגדר ותסריטים תרבותיים, וכן במורכבות הרעיון של הסכמה לעומת אי-הסכמה. ג'ואי בעצמה הבינה כי היא נעה לסירוגין בין משאלה לחיות מעבר לפרדיגמות הכוח הקיימות, התשוקה שלה להיות ב"טופ" ביחסיה עם בני זוג ובו זמנית משיכתה לדמותו של זכר האלפא.

בחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית הובילה להתמודדות מחודשת עם הטראומות שחוותה ג'ואי, במיוחד בעקבות דיונים משפחתיים רבים לגבי המיזוגניה הבולטת של הנשיא וההיסטוריה שלו כ–"predator". אחד התוצרים של העבודה הנפשית היו שג'ואי הפכה לפעילה פוליטית. כאשר תנועת MeToo# עלתה, ג'ואי חוותה מספר שינויים מעניינים. עד לתקופת השימוע של קוואנו, היא פיתחה תהליך חשיבה בלתי מוסרני לגבי חווית האונס שלה עצמה, במסגרתו היא הבינה את עצמה ואת התוקף שלה כמי שהיו לכודים בתוך מערכת שעיוורה, הלכה למעשה, את שניהם. המשגה חדשה זו שינתה את החוויה הרגשית שלה לגבי מה שאירע באותו הלילה, והפכה זיכרונות רבים יותר לנגישים.

תרגום

מקובל לטעון כי תרגומים "הורגים את המקור, על ידי כך שהם חושפים את עובדת היות המקור כבר מת מלכתחילה". זאת, בזמן שהחיים לאחר המוות של טקסט רק "מאשרים ומקבעים את מותו של המקור". בזמן כתיבת מאמר זה, ג'ואי בחרה לתאר את האירוע באופן הבא: "חוויתי בעבר טראומה, אבל אני לא מרגישה כך יותר. אני למעשה מרגישה עצובה בשבילו, וחזקה ובטוחה בעצמי".

רעיונותיו של פרויד בדבר הארגון מחדש (re-working) של משמעויותיהם וזיכרונותיהם של אירועים זכו להרחבה נוספת במושגי ה-Apres Coup של לאקאן וה-Afterwardness של לפלאנש. מאוחר יותר, רוזמרין (2015) קישר בין התהוות הסובייקט כחברתי למסר האניגמטי של לפלאנש: לאירועים אשר בתחילה זוהו כפרטיים ואישיים, מוענקת משמעות חברתית בהמשך (תופעה אותה כינה Nachträglichkeit חברתי). בהקשר זה, אני מוצאת את כתיבתם של דרידה ושל ולטר בנג'מין לגבי החיים לאחר המוות של טקסט, מועילים במיוחד: טקטסים מוגדרים דרך הפוטנציאל האינסופי של תרגומם, אבל גם על ידי מגבלות תרגומם. דרידה מוסיף לרעיון זה את רעיון ההישרדות ("sur-vival") של הטקסט על ידי תרגומו: "העבודה לא סתם מאריכה ימים. היא מאריכה ימים טובים יותר, הרבה מעבר לכוונתו של המחבר" (דרידה, 1982).

ההבנה שלנו לגבי החוויות שלנו פועלת באותו האופן. המשמעות לעולם לא מוצאת חיים רק באות או במילה מסוימת, אלא שהיא מושפעת מכל מה שבא לפניה ובעקבותיה, רק על מנת שהיא תוכל להיכתב מחדש באופן מתמשך. לכן למשל, ביקורת אמנות מצליחה לחשוף את מה שהיה חבוי בתוך יצירה כלשהי. כדוגמא, ניתן לחשוב כיצד תרגומה של אן קרסון ליצירתו של סופוקלס, אנטיגונה, אותו היא כינתה Antigonick, חושף את ההנחות המגדריות שהיו חבויות בטקסט עד לתרגום שלה אותו. בהתאם, כפי שניתן לראות בסיפורה של ג'ואי ובתהליך העיבוד שהיא עברה במסגרת תקופת הטיפול, בדיווח על התנסות או על חוויה מינית הפרשנות של אדם לאירוע יכולה בקלות לנוע ולהשתנות:

• על פני ציר הזמן

• על ציר פוליטי-היסטורי

• כפונקציה של תנועה בין מצבי עצמי

• באופן אינטר-סובייקטיבי (inter-subjectively)

• באופן בין תרבותי

טראומה

ג'ואי הייתה מסוגלת לומר שהיא עברה טראומה רק שנים לאחר הלילה בו נאנסה. יש לנו דרכים שונות להגדיר טראומה, כמו למשל טראומה כ"איכות עודפת של כאב" או כ"פערים בייצוג ובמתן משמעות". עבודתו של דורי לאוב (1993) בתחום הזיכרון מפרטת את המצב הראשוני של מי שעבר טראומה כנעדר קטגוריות מחשבתיות עבור החוויה וכמי שמצוי במצב של אי יכולת לחוות אותה. אירוע טראומטי יכול "לא להחוות", כפי שלאוב מציע, באמצעות היעדר בלב ליבו של הסובייקט, במסגרתו האמתי אינו מוטמע אל הסימבולי. לאקאן, לפלאנש ובהמשך גם ליוטאר התייחסו כל אחד מהם למה שחומק מתחת למסמן באופן כזה. אך כאן מתעוררת שאלה מדאיגה: האם ג'ואי עברה את הטראומה במהלך אותו אקט מיני? האם בבוקר למחרת? או אולי שנה לאחר מכן? ובהתאם – מה אנו חושבים לגבי התוקף של אותה הטראומה? שאלה זו קשורה כמובן לויכוח הער בדבר גבריות ורעילות ואל השינויים המחזוריים באופן בו אנו מארגנים לעצמנו את המשמעויות של התנהגויות גבריות.

המסמן היחיד

אירועים בעלי אופי מיני יכולים להישאר בנפש של המשתתפים במצב של עקבת זכרון אשר מחכה להתגלות או לעבור תרגום, חקוקה בזיכרון באמצעות מסמן יחיד. סוג זה של עקבת זכרון לקאניאנית או מסמן יחיד (Hewitson, 2010), גם מובילה אל האירוע המקורי וגם מטשטשת אותו בו זמנית. היא נותרת "אילמת", שכן היא מנותקת מהקשרים אחרים אשר היו יכולים להעניק לה משמעות. הנקודה המרכזית כאן בעיניי, היא שרק כאשר אותו מסמן יחיד מצליח לכונן עצמו כחלק משרשרת מסמנים – הוא יכול לאפשר לסובייקט להעניק משמעות ומובן לחוויות שעבר/ה. תהליך זה מתרחש כאשר הסובייקט מבין, לראשונה, את המשמעות המלאה של אותה חוויה "מקורית", וזו למעשה הנקודה בה מתחוללת הטראומה. אולם, אותה משמעות מלאה נשענת על מטריצת השיח של משמעויות קולקטיביות משותפות (כפי שניתן לראות באופן בו תהליך מתן המשמעות אצל ג'ואי השתנה כתלות במסרים וברעיונות אשר היו נגישים לה ולקחו חלק בשיח שהתקיים בעולמה).

תיאורי מקרה שני ושלישי: כריס, ליאם וצ'אנס – אילוצי הגבריות והטראומה

כריס מספר לי: "ילד גדול יותר עשה לי דברים כאשר הייתי בן 11. זה היה סוד שמעולם לא גיליתי לאף אחד, במשך שנים רבות. אפילו לא זכרתי שקרה משהו עד שהגעתי לגיל 20. הכל התרחש בארון, בצל". זיכרונות אלו מוסיפים לחיות בכריס כאירועים בלתי מובנים אשר חודרים למחשבותיו מדי יום. הוא מצטמרר כאשר הוא מדבר על אותם רסיסי זיכרון ועל ההפרעה החידתית שהם מייצרים בחייו: "אני מתכוון, אם להיות איתך כנה, זה כמעט כמו חלום. אני לא מסוגל לומר לך אם זה היה אמיתי או לא, אם זה קרה במציאות או לא. כל מה שאני יודע הוא שאני חושב שאני יכול לזכור דברים מסוימים, אבל חוץ מזה – זה פשוט כמו סצנה מתוך סרט אימה... כל מה שאני יכול לומר זה שאני מבולבל, ומאוד קשור אל רסיסי הזיכרון האלו". כריס יכול לדבר על מעין מסך ברזל אשר יורד על מחשבותיו, אותו הוא מכנה 'הסובייטי': "הסובייטי הוא מה שגבר עושה, נושא דברים באופן סטואי ומבלי שיש לו כל רגשות כלפיהם, ללא מילים...".

גם ליאם עבר התעללות כנער צעיר: "לאחר מכן עשיתי כל מאמץ כדי להפוך לגדול יותר, לקחתי סטרואידים, התאמנתי ופיתחתי את הגוף שלי. הפכתי לחשפן והייתי עם מספר גדול של נשים. אף פעם לא באמת עברתי התעללות מינית, את יודעת. אולי כאשר עבדתי כחשפן, אבל אני לא באמת יכול לקרוא לזה התעללות מינית. או שאולי כן? עברתי החפצה על ידי כל כך הרבה נשים. עכשיו אולי תקראי לזה התעללות מינית. נשים תפסו באיברי המוצנעים, כולל אחת שדחפה את ידה לתוך התחתונים שלי בחדר ההלבשה...". ליאם מתחיל לדמוע, ואז מסיח את דעתו מכך בעזרת בדיחת-אונס.

כאשר צ'אנס היה בן 15, הוא התחיל "להיות בקשר" עם אישה בת 23 ("זו שאין להזכיר את שמה", היו הוא ואשתו צוחקים). "היא קשרה אותו למיטתה במשך חודשים", אשתו 'מתבדחת', בזמן שצ'אנס טוען כי הדבר היחיד שיש לו לומר אודות אותה חוויה הוא שכך למד כי "ביכולתו לזיין". הוא מתעקש כי בשום אופן לא עבר טראומה כלשהי באותה חוויה.

כריס, ליאם וצ'אנס שואלים אותי שלושתם שוב ושוב: האם יש טעם בלחשוב על החוויה? מחשבות מביאות צרות. ללא ספק, הם בהחלט עמידים מאוד בפני הרעיון של לחשוב על עצמם כעל מי שעברו טראומה. דוגמאות אלו קשורות באופן ישיר אל הוויכוח סביב הקווים המנחים של ה-APA לגבי גבריות (לא מזמן פרסם ארגון ה-APA לראשונה מסמך קווים מנחים לעבודה עם גברים ונערים שעורר פולמוס מקצועי): האם האילוצים שגוזרת האידיאולוגיה הגברית על החוויה (כמו למשל "הסובייטי" של כריס), יכולים להיות מובנים כמזיקים וכמקור למעגלים נצחיים של פגיעה ושל אלימות?

הסטטוס של הטראומה והחיבוק הסוציו-פוליטי

תיאורי המקרה הללו מותירים אותנו עם שאלות רבות בקשר לסטטוס של טראומה ולהבדל בין זמניות נפשית ופיזית. האם הטראומה התחוללה בזמן האירוע עצמו, והמודעות אליה נדחתה? או שמא הטראומה עצמה התהוותה במועד מאוחר יותר, בהבניה רטרואקטיבית וכהיפוך של "מחוגי הזמן"? והרי שאם כך היא נשענת במידה רבה על ההקשר החברתי-אידיאולוגי. הסטטוס החמקמק של טראומה קשור בגורמים פוליטיים מכריעים ורחבי היקף. בעבודתי הקודמת על טראומה ודיסוציאציה פירטתי כיצד השיח מבנה את משמעותם של אירועים, ומכריע האם הם יחוו כטראומטיים, כמו גם את הפערים הדיסוציאטיביים ואת מצבי-הכישוף אשר תומכים בצווים תרבותיים אלו (גורלניק, 2014, 2016, 2018; גורלניק וסימון, 2010). ככלל, הצעתי כי כל מצב-עצמי מסומן ביסודו על ידי דקדוק אידיאולוגי ומוסרי שונה. מערכות דקדוקיות אלו משקפות מבנים חברתיים שונים ותקופות שונות.

אנו עדים למימוש בפעולה (enactment) גס ביותר של הקשר בין מצב סובייקטיבי ותפיסה אידיאולוגית בדרך בה חברות במפלגה הדמוקרטית לעומת זו הרפובליקנית מכוננת ומגדירה את מה שנחשב כעובדה או כאמת. קשר זה הגיע לשיאו האפי בשימוע של קוואנו: קרב בוררות בו מכל צד של המתרס עמד שיח מכונן-משמעות אחר המחפש הכרעה – "מה קרה?" – ושבסופו של דבר הפך לגילוי כואב ויוצא דופן של האופן בו לא ניתן להפריד בין האמת ובין הכוחות הפוליטיים המושקעים בה.

תיאור מקרה רביעי: סאם. הצטלבות דורית

אסכם בעזרת תיאור המקרה של סאם ואביא וינייטה קצרה שאני מאמינה כי מדגימה מה מונח על הכף כאשר "מסגרות אינטרפלטיביות" המתחרות זו בזו מתנגשות. כאשר המסגרות הללו מופעלות על מעשים בעלי אופי מיני, הן לעיתים קרובות דורשות יותר בהירות ממה שמתאפשר במציאות ולכן הן דוחקות את האינדיבידואלים המחזיקים בהן אל מלכודות בלתי אפשריות.

סאם, אשר הזדהה עם מגדר א-בינארי (ולכן יתואר בגוף רבים), היו בני 16 כאשר פגשו את פקסון. בניגוד לרבים אחרים, פקסון לא מצא את עצמו משותק מול הביישנות המוזרה של סאם, ובמקום זאת, היה מצליח להצחיק את שניהם. הוא היה מושא עניין מפתיע מאוד עבור סאם, שכן הוא היה גילום הדימוי הסיסג'נדרי של "ילד רע", הטרו-נורמטיבי עד לשד עצמותיו. הכל התרחש במהירות. אחר צהריים אחד, חבריהם של סאם עזבו את פקסון וסם לבדם לפרק זמן שהיה קצר משעה, אך המעשה כבר נעשה: סאם איבדו את בתוליהם. פקסון עזב ברגע שהילדים האחרים חזרו, וסאם מצאו את עצמם בוכים, או שמא אולי בעצם צחקו? הם בילו את השבועות הבאים בניסיון למצוא הטיה דקדוקית מתאימה לביטוי "יחסי מין עם פקסון" (האם היה זה "קיימנו יחסי מין עם פקסון?"; "פקסון קיים עמנו יחסי מין"?; "האם הדבר נעשה לי?"; "האם אני נעשיתי?"). מול הוריהם, סאם המשיכו לעטות פסאדה של תלמיד טוב, אך כאשר הגיעה השעה 22:00 הם היו מתחילים לחיות את חייהם האחרים: עישון גראס, נטילת פטריות הזיה והתכתבויות אינטנסיביות עם בני חברה מחתרתית של "לא-יוצלחים" כמוהם.

חודשיים אחרי אותו מעשה מיני, התרחש דבר אחר. מישהו בבית הספר שמע את השמועות שסאם קיימו יחסי מין שלא בהסכמה. היועצת של בית הספר קראה לסאם "לשיחה". כעבור שעתיים, מנהל בית הספר עודכן בכך שסאם עברו תקיפה מינית, ובית הספר פעל לפי הפרוטוקול המוגדר. המשטרה נקראה למקום ולקחה משם את סאם כדי להשתתף בחקירה פלילית: "אנחנו מתייחסים בכובד ראש למקרים של אונס". לאחר מכן, ההורים נקראו כדי לקחת את סאם לביתם. האם, בהלם מוחלט ממה שנגלה לה, נתקפה פאניקה. בעודם מבולבלים ומתקשים לזהות את ילדיהם שלהם, ההורים החליטו להגביל את היציאה של סאם מהבית ואף הגבילו את המוזיקה לה נתנו להם להאזין, בפרט של אמן הרוק-פאנק-מטאל האהוב עליהם. ההורים היו מתעוררים באמצע הלילה לקול צעקותיהם של סאם, מוצאים אותם עומדים מול החלון הפתוח כשפרקי ידיהם מדממים והם מוכנים לקפוץ אל מותם. סאם אושפזו כעבור מספר שבועות.

הסיפור של סאם מדבר את האלימות המעורבת בתהליך היישום של מערכות-משמעות מורכבות מעין אלו, על התחום המורכב עוד יותר והמסתורי של מיניות, מגדר וכוח. גיל ההתבגרות הוא תקופה חשובה במיוחד, בה פרדיגמות אלו עוברות התנסויות ותחלופה, בין חברי קבוצת השווים ובין דורות של הורים וילדים. דומה כי בלתי נמנע שעם כל תיקון ועדכון, חלקים מסוימים של הסיפור יעברו שינוי.

על הכותבת – פרופ' אורנה גורלניק

פסיכואנליטיקאית ישראלית המתגוררת בניו יורק, משלבת פרקטיקה קלינית ועבודה אקדמית. היא חברת סגל ב-NIP, חוקרת אורחת ב-PINC (המכון הפסיכואנליטי בצפון קליפורניה), משמשת כעורכת שותפה בבלוג הדיאלוגים הפסיכואנליטיים וכחברה בחבר העורכים של הג'ורנלים הפסיכואנליטייםpsychoanalytic Dialogues ו -Studies in Gender and Sexuality. אורנה כותבת ומלמדת על נושאים הקשורים בהצטלבות בין פסיכואנליזה, דיסוציאציה ולימודי תרבות. היא הייתה שותפה בהקמת המרכז לחקר הדיסוציאציה והדה-פרסונליזציה בבית הספר לרפואה בבית החולים "הר סיני" בניו יורק, והיא בוגרת תכנית ההכשרה הפסיכואנליטית של PostDoc NYU. כעת היא עובדת על צילומי העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה התיעודית המצליחה של Showtime: טיפול זוגי (Couples Therapy).

מקורות

Baranger, M. (1993). The mind of the analyst: From listening to interpretation. International Journal of Psychoanalysis, 74(Pt 1), 15–24

Derrida, J. (1982). Difference, in margins of philosophy. University of Chicago Press

Freud, S. (1986). Letter to fliess - Dec. 1896. The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. Belknap Press

Guralnik, O. (2014). The dead baby. Psychoanalytic Dialogues, 24(2), 129–145. https://doi.org/10.1080/10481885.2014.893754

Guralnik, O. (2016). Sleeping dogs: Psychoanalysis and the socio-political. Psychoanalytic Dialogues, 26(6), 655–663. https://doi.org/10.1080/10481885.2016.1235450

Guralnik, O. (2018). Spell states: Ideological grammar in dissociation. Talks given at ICP New York, and PINC San Francisco

Guralnik, O., & Simeon, D. (2010). Depersonalization: Standing in the spaces between recognition and interpellation. Psychoanalytic Dialogues, 20(4), 400–416 https://doi.org/10.1080/10481885.2010.502501

Gurlanik, O. (Forthcoming). The protest of the privileged: Discussion. Psychoanalytic Dialogues.Hewitson, O. (2010, June 20). What does Lacan say about … The signifier? Retrieved from LacanOnline.com

Laub, D., & Auerhahn, N. C. (1993). Knowing and not knowing massive psychic trauma: Forms of traumatic memory. International Journal of Psychoanalysis, 74, 287–302

Rozmarin, E. (2015). A second confusion of tongues: Ferenczi Laplanche & social life. In A. Harris & S. Kuchuck (Eds.), The legacy of Sandor Ferenczi (pp. 264–273). Routledge