חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • הפעלה בדיעבד: איך הסובייקט נהפך לקולקטיב? תרגום מיוחד למאמרו של אייל רוזמרין

הפעלה בדיעבד: איך הסובייקט נהפך לקולקטיב? תרגום מיוחד למאמרו של אייל רוזמרין

פורסם על ידי ד"ר אייל רוזמרין

הקדמה

הזיכרון מהווה את אחת היכולות הכי אישיות שלנו. דרך הזיכרון אנחנו מבנים ומקיימים את עצמנו, את זהותנו ואת עברנו. במאמר זה ברצוני לטעון כי בניגוד לתחושה האינטימית שאנו נוהגים להרגיש ביחס לזיכרונות שלנו, אלו מתפקדים למעשה כטריטוריה של כוחות קולקטיביים, שטחים כבושים בהם ה'עצמי' שלנו עובר תהליך של קולקטיביזציה וטראומטיזציה. קולקטיביזציה מעין זו יכולה להתרחש במגוון אופנים. במאמר זה אתמקד באופן אותו כינה פרויד בשם "Nachträglichkeit" ("הפעלה בדיעבד" או "פעולה דחויה"), הצורה בה הזיכרון של אירוע מסוים נרשם מחדש תוך שהוא מקבל משמעות חדשה בעקבות משהו שמתרחש מאוחר יותר. אני סבור כי פעולה זו של מתן משמעות חדשה היא זו שהופכת אותנו לסובייקטים סוציו-פוליטיים, ומשעבדת אותנו. המחשבה על האופן בו הזיכרונות שלנו עוברים תהליך של כיבוש וקולוניזציה, מביאה אותי לדיון בשאלות הנוגעות לסוכנות ולחופש הבחירה שלנו, החופש לחלום, לחשוב, להתכוון... לבסוף, אני בוחן כיצד הפסיכואנליזה יכולה לשמש אותנו כדי להמשיך ולמשמע את חיינו וזיכרונותינו מחדש, וכך לשחרר אותנו מכוחו המכשף של העבר הכבוש שלנו.

Nachträglichkeit: לזכור את העבר בדרכים חדשות

אחת מהנחות היסוד הבסיסיות של הפסיכואנליזה היא שאין זיכרון שאיננו בה בעת גם רישום של הדחקה. מה שאסור ויש להתבייש בו תמיד צף ועולה יחד עם המשאלה לאהבה ולחיבה. הידיעה שלנו את הדברים שחווינו או רצינו בעבר יכולה אמנם להיות מסוכנת, ובכל זאת, מטרת הפסיכואנליזה היא להפוך את הידיעה-העצמית (self-knowledge) למסוכנת פחות. כחלק מכך, אנו גם מקווים להפוך את העבר לבעל משמעות, בדרכים שיהפכו אותו למאיים ומשתק פחות, ליצרני יותר.

מהו המנגנון הפסיכולוגי שהופך תהליך כזה לאפשרי? מהו הדבר אשר מאפשר לנו לראות את העבר בדרכים חדשות? כאן ברצוני להזכיר רעיון ישן: "Nachträglichkeit". המושג Nachträglichkeit, שניתן לתרגמו לעברית בתור "הפעלה בדיעבד" או "פעולה דחויה", מתייחס אל הדרך שבה הזיכרון של אירוע מסוים מקבל משמעות חדשה כתוצאה מדבר שמתרחש זמן מה לאחר מכן. ז'אן לפלאנש תרגם את המושג לאנגלית בתור "Afterwardness". במשמעותו המילולית הוא מתייחס אל האיכות של היגררות לאחור. פרויד השתמש במושג זה כדי לבטא את הרעיון לפיו הנפש האנושית נבנית מחדש באופן מתמיד ורטרואקטיבי. הוא תיאר רעיון זה במכתבו לוילהלם פליס: "הנחת העבודה שלי היא שהמנגנון הנפשי שלנו נוצר כתוצאה מתהליך של ריבוד: החומר שממנו מורכבים עקבות הזיכרון עובר מדי פעם ארגון מחדש בהתאם לנסיבות עכשוויות, כלומר הוא נתון לקידוד מחדש" " (פרויד, 1896).

עבור פרויד, הנסיבות החדשות אשר פועלות על הזיכרון הן הגעתה של המיניות ואיסוריה אל חווייתו של הסובייקט. כשזה קורה, אירוע שנרשם בזיכרון כלא-מיני, כאשר הוא עולה שוב בזיכרון - נרשם מחדש בתור אירוע בעל אופי מיני. הסקסואליזציה של הזיכרון מערבת טראומה (למרות שפרויד לא השתמש במונח זה). הזיכרון הופך למעורר בושה, הטראומה מובילה להדחקה ומייצרת סימפטומים. ההתערבות הפסיכואנליטית מכוונת להפוך תהליך זה על ידי התחקות אחר מקורותיו - חשיפת הטראומה ושחרור הבושה. ניתן לומר כי כבר בזמנו של פרויד, הפסיכואנליזה היוותה במובן מסוים דרך ליצירת Nachträglichkeit משני ומתקן. עקבות זיכרון שפעם הכבידו יכולים כעת, באופן רטרואקטיבי, להפוך לקלים יותר למשא.

איך האישי הופך לרכוש ציבורי?

אבל למעשה אין צורך להגביל את מושג ה-Nachträglichkeit לתחום המיניות. בהמשך לאדריאן האריס והיידי פיימברג אני טוען כי אפשר להבין את ה-Nachträglichkeit בצורה רחבה יותר, כתהליך שהוא תמיד תהליך מכונן ביחסי העבר וההווה. מושג ה-Nachträglichkeit מאפשר לנו לראות שהעבר וההווה תמיד נוצרים ביחד (co-created), וכי ההווה משפיע על העבר באותה מידה בה העבר משפיע על ההווה (Harris 2009; Faimberg 2004). אם תחשבו על כך, זהו הבסיס לקיומה של הפסיכואנליזה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים: יושבים עם המטופלים שלנו ומאפשרים את הזיכרון על ידי כך שאנו נותנים לו משמעויות חדשות. ההבטחה למשמעות חדשה היא שמאפשרת לעבר המודחק לחשוף את עצמו. רק בגלל שאנחנו חולקים עם מטופלינו את האמונה לפיה העבר יכול להיות מוערך מחדש ואף לעבור תיקון, הם מוכנים לחשוף בפנינו את סודותיהם המביישים. ועדיין, אם נחשוב כך על הפסיכואנליזה, מתעוררת השאלה הבאה: כאשר אנחנו מרחיקים מעבר למיניות ולטראומה שלה, מה יכולים להיות הכוחות הנוספים אשר משפיעים על העבר שלנו באופן רטרוספקטיבי וטראומטי?

הפסיכואנליזה התמקדה באופן מסורתי בהיסטוריה האישית והמשפחתית שלנו. כאן ברצוני ללכת בעקבותיהן של פסיכואנליטיקאיות דוגמת אדריאן האריס, פרנסואז דבואן וג'נין פוג'ט, ולהתמקד בערוץ נוסף לזה המשפחתי והאישי אותו אכנה "זהות והיסטוריה קולקטיביות" (Harris 2009 Puget 2010; Davoine 2004;). אני מתייחס במונח זה להיבטים בקיום שלנו, בעבר ובהווה, אשר קשורים לשייכות ולהזדהות שלנו עם קולקטיבים כמו לאום, קבוצה דתית או עדתית, מעמד, מקום לידה, וכן להזדהות עם הנרטיבים שלהם. אני סבור כי גם במקרה זה, כפי שטען פרויד, הזיכרונות שלנו ניתנים מעת לעת לארגון מחדש בהתאם לנסיבות העכשוויות (פרויד 1896). ככל שאנו מתפתחים וסופגים עוד מתחושות ההשתייכות הקולקטיבית שלנו, משמעויות חדשות צפות ומשכתבות את העבר בעזרת אוצר מילים ומושגים חדש. פיסות חוויה אשר במקור תויגו כסובייקטיביות או משפחתיות, עוברות שכתוב ונרשמות כעת כקולקטיביות. הן מקבלות משמעויות חדשות שהופכות אותן לאלמנטים בסיפורים שהם כעת חברתיים-היסטוריים לא פחות משהם סיפורים אישיים. מה שמתרחש הוא למעשה Nachträglichkeit, שעיקרו הוא תהליך של קולקטיביזציה, או אפשר גם לומר - הלאמה.

הרה-אוריינטציה של הסובייקטיבי לאורן של משמעויות קולקטיביות כרוכה בהפיכת דבר מה עדין ואישי לרכוש ציבורי. תהליך זה ממלא את החוויות הכי אינטימיות שלנו בהדים של סיפורים ומציאויות רחוקות. אנו הופכים לאובייקטים עבור כוחות אדישים הזקוקים לנו ומושקעים בחיינו; או, כפי שלואי אלתוסר היה מנסח זאת, אנו הופכים לנתיניהם של אידיאולוגיות קולקטיביות. תהליך זה מעורר טראומות משל עצמו, ויוצר סרחים עודפים ובלבול מסוג חדש (להסבר מפורט והרחבה ראו את רוזמרין 2015). אם נעקוב אחר לפלאנש, או בערוץ אחר אחרי פרדריק ג'יימסון, ניתן לטעון כי תהליך זה מייצר לא-מודע חדש וכך מוביל לצורות חדשות של הדחקה ושל תצורת פשרה (Laplanche 1995 Jameson 1981;).

הצמיחה של זהויות אידיאולוגיות וקולקטיביות יכולה להיראות לנו פחות ראשונית בהשוואה להתפתחויות באזורים שהם יותר מסורתיים בפסיכואנליזה, דוגמת מגדר, מיניות ועצמיות (Selfhood). אבל היא מהותית ומשמעותית לא פחות. אבהיר זאת באמצעות דוגמה אישית: בנקודה כלשהי בחיי הפכתי מודע להיותי יהודי וישראלי. אינני יכול להתחקות כיצד בדיוק הגעתי להבנה זו, אבל בין הוריי, החינוך שקיבלתי בבית הספר והאקלים החברתי-תרבותי שסבב אותי, מצאתי את עצמי כך שרעיונות והזדהויות אלו הפכו לחלק חיוני והכרחי ממי שאני. או לומר זאת בצורה מדויקת יותר, מי שאני ביחס למי שאנחנו. הקולקטיביזציה הזו הייתה בעלת איכות טרנספורמטיבית – היא ארגנה מחדש את המושג שלי לגבי עצמי ולגבי עברי. היא קשרה אותי למאבק גאו-פוליטי רווי דם, לדורות עבר אבודים, אפילו לאירועים עליהם נכתב בתנ"ך. רגע אחד הייתי ילד שאוהב לאכול קניידלעך בפסח, וברגע שלאחריו הפכתי לצאצא של עבדים אשר ברחו ממצרים וביססו עצמם בעבר מיתולוגי, רק על מנת להיזרק לעוד 2,000 שנים במדבר, ממנו נאלצו סבי וסבתי לברוח כשהם נמלטים מפני פרעה נוסף בשם היטלר. לפתע, הפכתי לחלק מסיפור טרנסצנדנטי עצום, אשר בה בעת הצליח לעגן את עצמו במקומות הכי קונקרטיים וחומריים של חיי.

אני מאמין כי נרטיבים מעין אלו מניעים אך במקביל גם מגבילים את חיי ואת חייהם של מטופליי. הם עושים זאת בדרכים מודעות ולא-מודעות, תוך שהם יוצרים מערכים של קונפליקט והדחקה משל עצמם. בעבור מטופלים רבים, זהותם הקולקטיבית מגדירה אותם לא פחות מההתקשרויות המשפחתיות שלהם, הגם שלעיתים קשה להפריד בין שני מרכיבי זהות אלו. יתרה מכך, אנו נוהגים לחזור ולשקול מחדש בעיות וקשיים משפחתיים, אבל היבטים קולקטיביים לובשים אופי כה מהותי ובסיסי בחיינו - עד שלרוב נעדיף שלא להתקרב ולגעת בהם. כך למשל, אני מוצא שוב ושוב שעבור ישראלים, התנתקות מהזהות הישראלית שלהם תהיה מהלך דרמטי לא פחות משינוי מין.

כיצד נשתחרר מהלאמתו של הזיכרון?

נדמה שכאשר זה נוגע לקולקטיביות ולפשרות הכרוכות בה, ה- Nachträglichkeitשיכול היה אולי לעזור לשחרר אותנו ממגבלות ותסבוכות העבר כמעט בלתי אפשרי. מדוע? בעיני הסיבה לכך היא שהזהויות הקולקטיביות שמגדירות אותנו אינן באמת שלנו, והכוחות הקולקטיביים שפועלים על ההיסטוריות הפרטיות שלנו עושים זאת באופן ישיר ומכוון. בעבור כל אחד מאיתנו, העבר כמובן מגיע הרחק מעבר ולפני חיינו הפרטיים, הרחק מבעד לדורות קודמים. אבל חשוב להבין, ככל שנרחיק אחורה, סיפורים פרטיים וקונקרטיים לא יכולים שלא להיכנע בפני נרטיבים קולקטיביים כוללניים. אינני יודע הרבה על הדור של סבא רבא וסבתא רבתא שלי למעט מה שמופיע בספרי ההיסטוריה ובכתבים הרשמיים. סבי וסבתי כבר נפטרו. את מה שלא סיפרו – לעולם לא אדע באופן ישיר. יש ריק אשר קיומו מתחיל לפניי ונמתח עד מעבר לי. הריק הזה הוא המקום בו הקולקטיבי מקבל כוח אבסולוטי, היכן שהחברתי והפוליטי פועלים עלינו במלוא עוצמתם. בהעדר ידע ישיר, אין אנו יכולים לכונן את הזהות שלנו – את הסיפור שלנו לגבי מי אנחנו ומאין באנו - אלא דרך הנרטיבים שמספקים לנו מקורות הידע והכוח החברתיים-פוליטיים. וכך, אנו מקשיבים להם.

כאשר אנו מבקשים להתחקות אחר אבות אבותינו, אנו מוצאים את עצמנו בידיהם של כוחות קולקטיביים שניכסו את זיכרונותיהם ומילאו בהם את הארכיונים שלהם. זוהי בדיוק הסיבה לכך שנדרש ה- Nachträglichkeitכדי לנכס מחדש סיפורים קולקטיביים אלו, ולאפשר לעבר שלנו לקבל צורה שונה וחדשה. מדובר בתהליך אשר דורש מאמץ שהנו מעבר לגבולותיו של הפרט ושל משך חייו, במרחב שבין הסובייקטיבי והקולקטיבי. מרחב שהוא איננו המרחב הטבעי של הפסיכואנליזה.

ולטר בנימין כתב על מה שניתן לכנות סוג של Nachträglichkeit היסטורי. במילים אשר מהדהדות את של פרויד, בנימין טען כי "לא קיים מסמך של התרבות שאינו, בו-בזמן, מסמך של ברבריות" (בנימין 1996). וזאת מכיוון שההיסטוריה נכתבת תמיד בידיהם של המנצחים. אלו שהובסו ונשמדו לא זוכים להשמיע את סיפוריהם. זיכרונותיהם של אלה נשמרים רק עד למקום בו שירתו את המנצחים, אלו שכבשו את הכוח לזכור ולהנציח. הם עוברים שכתוב מחדש בפנקס הזיכרון של ההיסטוריה, כשם שתיאר פרויד: "החומר שממנו מורכבים עקבות הזיכרון עובר מדי פעם ארגון מחדש בהתאם לנסיבות עכשוויות". ניתן לומר כי תהליך מעין זה מתרחש לכל דבר אשר נסוג ונעלם בעבר הרחוק. הוא נופל טרף לאלו שביכולתם לקבוע כיצד אנו זוכרים.

לפי בנימין, מטרתה של למידת ההיסטוריה היא שחרור זיכרון האדם, ומכאן גם שחרור חייו מכבליו הקונפורמיסטיים של ההווה. תפקידו של ההיסטוריון הוא לאתגר את אחיזתם של בעלי הכוח בנרטיב, להתגבר על הדיכוי הקולקטיבי, וכך להצליח לייצר, במובן מסוים, Nachträglichkeit קולקטיבי. זהו אולי תפקידו של ההיסטוריון – אך מהי המטרה שצריכה להנחות אותנו בהקשר זה כפסיכואנליטיקאים?

השקפת העולם המקורית של פרויד הייתה כי האמת תשחרר אותנו, או לכל הפחות, תהפוך אותנו לפחות אומללים. הפסיכואנליזה ביקשה לעשות חשבון נפש עם הקונפליקטים שבין דחפינו ובין דרישות חיינו החברתיים. אבל חיים חברתיים כוללים יותר ממאבק בין תשוקה ונורמטיביות – הם כוללים את מה שניסיתי לתאר בעזרת מושג הקולקטיביזציה: השכתוב של הסובייקטיבי על ידי נרטיבים קולקטיביים. בפסיכואנליזה אנו עוסקים בחייהם של יחידים, אולם כיצד עלינו לגשת אליהם בהינתן השפעתם של אותם כוחות גדולים הפועלים עליהם? כיצד עלינו, כפסיכואנליטיקאים, לעבוד במרחב זה, שהוא חלקו סובייקטיבי חלקו קולקטיבי?

בימים אלו דומה כי אנחנו מדברים במרחב הטיפולי פחות על אמת אחת, ויותר על החזקה ועל הכרה. במידה מסוימת, נראה כי אנו סבורים שחלק מתפקידנו כמטפלים הוא באופן כללי להציע למטופלינו הורות טובה יותר מזו שחוו בעברם. להבנתי, בהקשר של קולקטיביות, הורות טובה יותר משמעה להפוך מודעים יותר לאופן בו המשפחה לוקחת תפקיד בהעברת מסרים קולקטיביים ומשתתפת בתהליך הלאמתו של הזיכרון הפרטי לטובת הנרטיב הכללי. בנוסף, הורות טובה יותר משמעה גם למקם את עצמנו כמטפלים בעמדה אחרת מזו הבין-אישית עליה אנו רגילים לחשוב, בעמדת "השלישי"; עמדה שהיא נפרדת הן מהמטופלים שלנו והן מהכוחות הקולקטיביים שמשפיעים עליהם, המשקיפה על יחסי היחיד-קולקטיב כישות וכתהליך עצמאיים. באופן בלתי נמנע, אנו נתקלים בהתנגדות, שכן לנרטיבים קולקטיביים נוכחות ומשמעות מהותיות בחיינו. זו גם הסיבה לכך שאנו נתקלים באתגר נוסף: פירוקם (Deconstruction) של הנרטיבים כשלעצמו איננו מספיק. אם אנו מכוונים לחשוף ולשחרר את אחיזתה של הקולקטיביזציה, מה אנו יכולים להציע כאלטרנטיבה? אילו סוגים של הזדהות והשתייכות אנחנו מציעים במקומה? שאלה זו נכונה גם באופן רחב יותר לגבי גישתנו כלפי מושג הזמן: מהו הדבר שאנו מאמינים כי יכול להתרחש בחלוף הזמן? מה ביכולתנו לעשות, חוץ מלהוסיף ולשכתב את העבר?

בנימין חיפש אחר תשובה לשאלה זו במסורת הקולקטיבית שלו עצמו. הוא סיכם את חיבורו, ה"תזות על פילוסופיה של ההיסטוריה", במילים הבאות: "אנו יודעים כי נאסר על היהודים לחקור את העתיד. התורה והתפילות מנחות אותם לזיכרון. אולם, הדבר איננו מרמז על כך שעבור היהודים העתיד הפך ליחידת זמן הומוגנית וריקה. הרי בכל שנייה ובכל רגע יכול להיפתח השער דרכו יגיע וייכנס המשיח״ (בנימין 1996).

השיעור מדבריו של בנימין הוא אולי זה: הסוכנות שלנו וזו של מטופלינו, אינה שוכנת באף גרסה סופית וסגורה של העבר. היא שוכנת במרחב בו היא ממשיכה לשכתב את עצמה, ברגע המושהה שבין השאלה והתשובה, במקום בו הכל עדיין פתוח למחשבה חדשה.

על הכותב – ד"ר אייל רוזמרין

עורך שותף של סדרת הספרים Relational Perspectives in Psychoanalysis ושל כתבי העת Psychoanalytic Dialogues ו-Gender and Sexuality. הוא פרסם מספר רב של מאמרים ופרקים בספרים. המחקר שלו מתרכז בתפר בין פסיכואנליזה ותיאוריה חברתית, ובוחן את היחסים בין סובייקטיביות וקולקטיביות. הוא כתב באופן נרחב על מגדר, מוצא אתני, לאומית וצורות אחרות של זהות והזדהות קולקטיביות. לאחרונה הוא מתעניין באופן בו קונסטלציות של ידע/משמעות/כוח, דוגמת לאומיות ונאו-ליברליזם, פועלות ליצור צורות מקבילות של יחסים סובייקטיבים ואינטר-סובייקטיבים. מאמרו האחרון פורסם תחת הכותרת “The Subject as Threshold". הוא חי ועובד בניו-יורק.

מקורות

בנימין ו. (1996). "על מושג ההיסטוריה" (תיזה ז), מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים. תרגום: דוד זינגר, עריכה ומבואות: יורגן ניראד. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

פרויד, ז' (1896). מכתב לוילהלם פליס. בתוך ע' רולניק וש' ריקלין (עורכים), מכתבים (60). בן שמן: מודן הוצאה לאור.

Benjamin, W., Arendt, H., & Zohn, H. (1968). Illuminations. New York: Harcourt, Brace & World

Davoine, F. and J.M. Gaudilliere (2004). History Beyond Trauma. Trans. S. Fairfield. New York: Other Press

Faimberg, H. (2004). The telescoping of generations. London: Karnac

Freud, S. (1986). Letter to fliess - Dec. 1896. The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. Belknap Press

Harris, A. (2009) “You Must Remember This”, Psychoanalytic Dialogues, 19:1, 2-21

Jameson, F. The Political Unconscious: Narrative as a Socially Symbolic Act. 1st ed., Cornell University Press, 1981

Laplanche, J. (1995). Essays on Otherness. London: Routledge, 1999

Masson, J.M. (1985) (Ed.) The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. Cambridge: Harvard University Press

Puget, J. (2010) The Subjectivity of Certainty and the Subjectivity of Uncertainty, Psychoanalytic Dialogues, 20:1, 4-20

Rozmarin, E. (2010) Reflections on Janine Puget's Paper, Psychoanalytic Dialogues, 20:1, 32-39. Rozmarin, E. (2015). A Second Confusion of Tongues: Ferenczi, Laplanche and Social life. In The Legacy of Sandor Ferenczi; From Ghost to Ancestor. Harris, A. & Kuchuck, S. (eds.). New York: Routledge, 264-273