חיפוש

סקירת יום העיון משמעות ותשוקה (desire) בחיים ובטיפול

פורסם על ידי מעין טל

ביום שישי ה-20.12.2019 נערך יום העיון "משמעות ותשוקה (Desire) בחיים ובטיפול", יום עיון שישי בסדרה "רגשות מאז ועד עידן האייקונים" מטעם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. יום העיון עסק בדרכים השונות בהן גילוי של משמעות ומציאת תשוקה בחיים יכולים להוות כוח מניע לקיום האנושי, כמו גם בשאלת מקומו של חדר הטיפולים בתהליכים אלו. המרצות והמרצים, ד"ר בועז שלגי, ד"ר מירב רוט, פרופ' דנה אמיר, אבנר ברגשטיין, קלאודיה קוגן ורועי סמנה, ביקשו לדון מזוויות שונות בשאלת המשמעות ובתהליך החיפוש שלה, והתייחסו לאופנים השונים בהם תהליכים אלו משפיעים על העמדה הפנימית של האדם ועל מגעו עם המציאות החיצונית. ד"ר רבקה דוידוביץ אפשטיין, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה אשר פתחה את יום העיון הדגישה נושאים אלו בדבריה. לטענתה, התיאוריה הפסיכואנליטית עסקה בעיקר בשאלות ה"מה" וה"איך" של מנגנון הקיום האנושי, ופחות נגעה באופן ישיר בשאלת ה"למה" של הקיום. ביחס לכך, הציעה כי לא ניתן לטפל באדם ללא עיסוק בשאלת המשמעות או התשוקה לחיים.

"מה זה"? "למה"?: על החשיבות הקלינית של שאלת המשמעות – ד"ר בועז שלגי

ד"ר בועז שלגי ביקש לעסוק בהרצאתו בחשיבות הקריטית של שאלת המשמעות בחדר הטיפולים ומחוצה לו. זאת, בעזרת תיאור מקרה של מטופל, ציטוטים מהספר "זיכרונות אדריאנוס" של הסופרת הצרפתייה מרגריט יורסנאר, וכן של הוגים וכותבים נוספים אשר עסקו במקום ובאופן בו עלינו לחפש משמעות בחיינו. כמו כן, ד"ר שלגי ביקש לשאול האם משמעות חיינו וקיומנו נמצאת "אי שם בחוץ" וממתינה כי נגלה אותה?, האם מדובר ביצירה שלנו? ומה מקומו של הזולת ושל הקשר עם הזולת, בחיפוש זה?.

ד"ר שלגי פתח את הרצאתו בהצגת תיאור מקרה של מטופל אשר חש כי איבד כיוון בחייו וכי הוא אינו יודע כיצד לקבל החלטות מקצועיות וזוגיות בכוחות עצמו, באופן המותיר אותו מלא בחרדות ובמחשבות מבהילות. לפי ד"ר שלגי, שורש תחושותיו של המטופל היה טמון בשאלה בסיסית יותר בה הוא עסוק, והיא שאלת המשמעות - "האם ישנה משמעות לחיי? ואם כן - מהי? ואיך ביכולתי לדעת זאת?". אותו מטופל היה שב ומשמיע שאלות בסיסיות לגבי עצמו ומהלך חייו לאורך הטיפול, והביע תסכול ניכר מכך שהוא אינו מרגיש כי הוא יודע ומכיר את עצמו. ברגע מסוים, הודה המטופל לד"ר שלגי על כך שהוא מסכים לחשוב ביחד עמו על אותן שאלות קיומיות, מוזרות ומפחידות. מילותיו אלו חידדו עבור ד"ר שלגי את ההבנה כי עצם היכולת של מטפל ומטופל לשהות יחד עם שאלות אנושיות בסיסיות על מהות הקיום, גם מבלי לדעת את התשובות להן או להמתין למענה, היא חלק חשוב לאין שיעור מהתהליך הטיפולי. לדבריו, המטפל, כמו הורה, אינו נדרש לעמדה בה הוא יודע את התשובות לשאלות הבסיסיות של מטופליו לגבי עצמם ולגבי העולם - אלא לעמדה של הקשבה קרובה ושל נכונות לשהות משותפת במחוזות אלו.

דרך תיאור המקרה הגיע ד"ר שלגי לתהות עד כמה חיוני לעסוק בחדר הטיפול בשאלות כמו מה משמעות העולם, חיינו, מותנו או היות עצמנו, והיכן על האדם לחפש משמעות אל מולן. תשובה אחת לשאלות אלו היא זו שהציע זיגמונד פרויד בכתביו, כאשר טען כי משמעותם של הדברים כולם, של עצמנו ושל עולמנו, טמונה "בעצם הדברים עצמם". כלומר, לפי פרויד, המשמעות איננה נמצאת בעיני המתבונן והיא אינה מהלך של יצירה פנימית אלא מהלך של הכרה בעולם כשלעצמו, במה שקיים מחוץ לאדם. בדומה להכרה במשמעות, גם המציאות הנפשית ניתנת להכרה ולהתבוננות, ממתינה להתגלות, והיכולת לעשות כן היא הנחמה המונחת לפתחו של כל אדם הנתקל באובדן הדרך ובאובדן העצמי.

את הבסיס לתפיסה זו פרויד פיתח במאמריו "אבל ומלנכוליה" ו"על הנרקיסיזם", אך ביטויה המדויק ביותר מופיע במאמרו הקצר "על החלופיות". במסגרתו פרויד טען כי היות הדברים ברי חלוף בעולם, משמש דווקא כדי להוכיח את ההמשכיות הנצחית שלהם ולא את ארעיותם. לדידו, ברגעים בהם אנו מצליחים להשתחרר מן האבל שלנו אנו מסוגלים לראות כי העולם, כשלעצמו ובמלואו, עדיין נמצא שם, מהווה את אותו בסיס מוכר לכל ידיעה והכרה. למעשה, פרויד הציע כי קיום אובייקטיבי ומתמשך זה של העולם, מהווה משענת לסמוך עליה ברגעים בהם נראה כי הכל חרב לחלוטין. לפי ד"ר שלגי, הפתח להיחלצות מן הסבל טמון בדיוק בכך. מתוך היאחזות ב"אין הסובייקטיבי", דוגמת החרדות או האבל של המטופל שתיאר, ניתן להיווכח גם ב"יש האובייקטיבי", המתמשך והקבוע בעולם, עליו ניתן לסמוך בו ניתן למצוא בסיס לנחמה.

עבור מטופלים רבים, כמו המטופל שהציג ד"ר שלגי, השימוש בשדה החיפוש האובייקטיבי וההישענות על הקיום האוניברסלי של הדברים אינם אפשריים או מועילים. ביחס לכך, ציטט ד"ר שלגי את הפילוסוף הדני סרן קירקגור שכתב כי "משמעות חיי ומשמעות עולמי לעולם לא נמצאת מחוץ לי, לעולם לא יכולה להיות או להימצא בדברים שלעצמם, אלא רק באופן בו אני חווה אותם, מעצב אותם, באופן אישי, ייחודי וסובייקטיבי". דבריו מבטאים את מהפכת הסובייקטיביות שהחלה אצל הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים ואשר הלכה וחלחלה גם אל הפסיכואנליזה באמצעות התיאוריות שהציגו ויניקוט, קוהוט וביון. ביחס למהפכה זו ד"ר שלגי ביקש להדגיש כי לא מדובר בתהליך של שלילת האובייקטיביות מן הדברים, כי אם בתהליך של הכרה באובייקטיביות, ומתוך הכרה זו - הפיכת האובייקטיבי, ה"לא-אני", לסובייקטיבי, "שלי", "אישי". לטענתו, "חירות ההשלמה עם הקיים" ועם האובייקטיבי, היא תהליך קשה ומורכב. יחד עם זאת, כפי שכתב הפסיכואנליטיקאי עמנואל גנט, ההתמסרות אל הקיים מאפשרת לנו להשתחרר ממנו, לעצב גם אותו וגם את עצמנו, להעניק גם לו וגם לנו משמעות.

בשלב זה ד"ר שלגי ביקש להצביע על כך כי החופש להשלים עם הקיים נשלל מאנשים ומטופלים רבים בימינו. דבר אשר קשור בכך שאדם אינו יכול לחפש משמעות, כלומר להפוך את האובייקטיבי לסובייקטיבי, כאשר הוא מצוי בבדידות ארוכה. בתוך כך, אין ביכולתו של האדם ליצור משמעות לבדו, לא מול האובייקטיבי ולא בתוככי הסובייקטיבי. לכן, כשהודה המטופל לד"ר שלגי על שהוא מוכן לחשוב איתו ביחד על שאלותיו הקיומיות, הוא הודה למעשה על תהליך עמוק בהרבה מחשיבה משותפת - תהליך בו השאלות הקיומיות של שני הצדדים משתרגות זו בזו והצורך להתמודד עם שאלות אלו ולחפש להן תשובה נולד מחדש דרך המפגש המשותף בין שני הצדדים.

בהתייחס לתהליך המתואר לעיל, הביא ד"ר שלגי חלק מתוך דיאלוג שערכו הפסיכואנליטיקאים אדם פיליפס ועמנואל גנט, בו טענו כי מהותו של כל צורך אנושי הוא אינו מהות שמתפתחת ומתקבעת, אלא כזו שנוצרת שוב ושוב בכל מפגש מחודש עם הזולת, מתוך הרגע, הנסיבות וההקשר (במילותיו של גנט: "Needs are always, every moment, mutually created"). בהקשר זה, ד"ר שלגי הציע כי התהליך הטיפולי פועל את פעולתו מעל הכל מתוך המפגש בין השאלות הקיומיות של המטפל ושל המטופל, מפגש בין "גושי הקרח" שהתהוו לאורך השנים בלבבותיהם של כל אחד מן הצדדים. כפי שכתב הפסיכולוג פיליפ ברומברג, "אדם אינו יכול לפגוש את חלקיו הדיסוציאטיביים, ללא אדם אחר שפוגש את חלקיו שלו". בדומה, טען ד"ר שלגי, ייתכן שאדם אינו יכול לפגוש את הצורך שלו ביצירת משמעות, ללא אדם אחר אשר פוגש את הצורך שלו.

לסיכום דבר, בפרפראזה על משפטו של הסופר פרנץ קפקא המתאר את הספר כגרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו, הציע ד"ר שלגי כי גם טיפול הוא מעין גרזן, או מכשיר מעט עדין יותר, עמו אנו מבקעים את גושי הקרח והים הקפואים זה בליבו של זה, ומתוך כך משנים, ממיסים ומשחררים אותם. כך, במילותיו של הפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן, המפגש הטיפולי מהווה הזדמנות נדירה לדיאלוג המשכי עם אדם אחר, בו נוצר פוטנציאל אצל כל אחד מן הצדדים לשחרר את הזולת מהמגבלות בהן היה כבול עד כה.

"השמיים שבתוכי": משמעות בלב התופת (מחשבות בעקבות יומנה של אתי הילסום) – ד"ר מירב רוט

ד"ר מירב רוט התחקתה בהרצאתה אחר המהלך הנפשי והרוחני של אתי הילסום, צעירה הולנדית "תוססת ומבריקה" אשר פרשה ביומנה את מחשבותיה ורגשותיה בזמן השלטון הנאצי. יומנה של הילסום מגולל את חייה של נערה מלאת כמיהות ותאוות, בעלת עולם פנימי סוער ויכולת התבוננות. דרך זיכרונותיה של הילסום, שראו אור בספר "השמיים שבתוכי", ביקשה ד"ר רוט להראות כיצד הנפש מסוגלת לכונן משמעות גם בלב התופת ואל מול הנורא מכל. ד"ר רוט התמקדה בכוח המרפא של היצירה הספרותית, והאופן בו הכותבת וקוראיה מקיימים יחסים של עדות הדדית, אשר מכוננת משמעות בעולמו של כל אחד מהם. בדומה לדבריו של ד"ר שלגי, ד"ר רוט הצביעה על האופן בו האדם יכול להיוותר בודד ביותר אם אין לו אדם אחר לכתוב אליו או אדם אחר לקרוא בו.

ד"ר רוט פתחה בהתייחסות לתפקידה של הילסום ככותבת, אשר הקימה בדמיונה קהילת קוראים, ודרך כך הפכה ממי שחווה את המציאות למי שיכולה להיות עדה לה. העדות, לפי ד"ר רוט, מייצרת מבט שמעניק לעולמה של הילסום משמעות. עוד היא טענה כי הפואטיקה, המילה הכתובה, יכולה במקרים רבים לתפקד כתפילה, כצוהר אל היפה, האנושי והמשמעותי אשר כמעט נמחקו מהעולם באותן שנים. כפי שכותבת הפסיכואנליטיקאית חנה סגל, כל יצירה היא יצירה מחדש של אובייקט שפעם היה אהוב ושלם, אך עתה הוא אבוד והרוס. כלומר, כאשר אנו מצויים בייאוש ובחוסר אונים, אנו מוכרחים ליצור את עולמנו מחדש, לאחות את השברים וליצור מחדש חיים - דבר שמייצרת הילסום במילותיה. כתיבתה מאפשרת לה להתייצב כעדה לגורלה, וכך לתת את הדעת על מחשבותיה ודחפיה, כדי שלא לצאת מן הדעת.

ד"ר רוט תיארה כי כאשר התינוק מתחיל לרכוש את שפתו, מתחילה להתפתח אצלו "פונקציית העד הפנימי" (אמיר, 2013). בעזרת פונקציה זו התינוק הופך מישות הנתונה לצרכיה ולדחפיה, לישות בעלת יכולת רפלקטיבית. היכולת הרפלקטיבית, היא שמקנה לו את האפשרות לכונן מחדש את המציאות דרך המשמעויות שהוא מייחס לה. במצבי טראומה, פונקציית העד מועדת לקרוס שכן הטראומה מוציאה פעמים רבות מכלל אפשרות את היכולת להעלות בדמיון את ה"אחר", ובהעדר "אחר" - נעדרת גם האפשרות לפנות אליו לעזרה. זהו חלק מהאיכות המרגשת המתבטאת ביומנה של הילסום בעיני ד"ר רוט, שכן היא מצליחה להוליד גורל חדש בתוך אותה מציאות נוראה כאשר היא הופכת להיות עדה לעצמה, לאחרים, אפילו לאלוהים.

בחלק המרכזי של ההרצאה, ביקשה ד"ר רוט להצביע על שלושה היבטים של עדות הדדית - העדות על המאורעות, עצם מסירת העדות והעדות אל הקורא. לדבריה, כל אחת מצורות עדות אלה מסייעת בצורה אחרת להישרדות הנפשית, ובכך משיבה לאדם את המשמעות לחייו.

1. העדות על המאורעות

בתור מוסרת העדות, הילסום לא רק כותבת את עדותה, אלא גם מבצעת פעולה אקטיבית רחבה מכך. היא מעצבת את חוויותיה מחדש ובכך משיבה את המשמעות לאירועים שקודם לכן היו שרירותיים. לפי הסופר אהרון אפלפלד, תפקידה של הספרות הוא לחולל מהלך אתי דומה לזה שמייצרת הילסום, כלומר להשיב ליחיד את פניו שנמחקו בתוך מסת המוות והחורבן. ד"ר רוט הדגישה כי בתור כותבת, הילסום נמצאת בעמדת בחירה כלפי האירועים המתרחשים, ומכיוון שהקול המספר לעולם אינו זהה למציאות - הזווית הנרטיבית שלה אינה רק מתארת את המתרחש, אלא גם מכוננת את המציאות. העיפרון של הילסום "חמוש באינסוף אפשרויות תיאור, שיכולות לשרטט את המציאות בשלל צורות", ודרך כך המציאות נפתחת למגוון רחב של משמעויות אפשרויות.

2. עצם מסירת העדות

לפי ד"ר רוט, הילסום לא רק מעידה ביומנה על המאורעות המתרחשים, אלא גם הופכת בעצמה ל"פיסת עדות" עבור קוראיה. בכך נוצר תהליך של השפעה הדדית, במסגרתו מבטו של הקורא אף הוא משפיע על הילסום הכותבת כיוון שהיא מודעת לאופן בו היא משפיעה על מי שמקשיב לה. זוהי אותה תנועה דיאלקטית המתרחשת בעבודת הכתיבה, כפי שמתאר סרן קירקגור, תנועה בין הפנימי-פרטי-ייחודי לבין החיצוני-כללי-אוניברסלי. כפי שכתבה הילסום ביומנה, "די באדם אחד הראוי להיקרא אדם, כדי שנוכל להאמין באדם ובאנושות". ד"ר רוט הציעה כי הילסום מתייצבת בתור האדם הזה עבור עצמה ועבור סובביה. מקורבן, היא הופכת לאחראית על חיי הנפש והרוח של האחרים סביבה ומבקשת להיות "הלב החושב של המחנה".

הילסום מתארת כיצד היא קוראת בכתביו של המשורר הגרמני רילקה. בעיני ד"ר רוט, המשוררת זקוקה למשורר שייתן לה השראה, ממש כשם שהאם זקוקה לאובייקט פנימי שיכיל אותה, כדי שתצליח להכיל את ילדה. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין כתבה על חשיבות יצירת הסמלים בהתפתחות האני, וטענה כי התפתחות נפשית והתפתחות היכולת להשתמש במילים מטאפוריות וסמליות כרוכות זו בזו. לכן במצבים טראומטיים, הקריסה אל הרובד הקונקרטי של החשיבה והשפה כרוך בקריסה נפשית, ולהפך. כאשר הילסום קוראת ברילקה, מילותיו משקמות את פונקציית העד הפנימי שבתוכה, מחיות מחדש את מילותיה שלה, וכך היא מתמלאת כוח ומצליחה לשוב לתפקידה בתור העדה של המחנה על מנת להעניק פשר ומשמעות למתרחש סביבה.

עוד דרך משקפי התיאוריה הקלייניאנית, טענה ד"ר רוט כי הילסום אינה נמצאת בעמדה המפצלת ומשליכה את המציאות, מחפשת את הרעים שבחוץ ואת הטובים שבפנים, אלא מבינה כי הטוב והרע מצויים בכל בני האדם. רק מתוך ההכרה בכך שבכל "אני" ובכל "אחר" טמונים כוחות הרס ובנייה, מתאפשרת התפתחותה של עמדה אתית, חומלת, שמכירה תודה על הטוב וחותרת אחר תיקון של עוולות ושל מכאובים. הילסום רואה את תפקידה ואחריותה כמשוררת, להעיד שטוב ויפה לחיות בעולמו של אלוהים, והיא משמיעה ומגלמת את הטקסט הזה בעת ובעונה אחת.

3. העדות אל הקורא

במלאכת הכתיבה, הכותב פונה לעתים קרובות אל אובייקט חיצוני. כך למשל, רילקה פונה אל הילסום ואילו הילסום פונה אלינו - הקוראים. לדברי ד"ר רוט, בפנייה אל האחר ישנם מספר היבטים מרפאים, והראשון שבהם הוא הפגתה של הבדידות. הילסום המתהפכת על הדרגש בלילה אולי מצויה לבדה, אך הנערה הכותבת אל קוראיה או אל האל איננה מצויה לבדה. בדומה לכך, סרן קירקגור תיאר כי הכתיבה היא אקט המתרחש בפרטיות מוחלטת, נובע מהמעין הפרטי ביותר בנפש, אך בה בעת מבליח מהפרטי אל הכללי, פורץ את גבולות האני ומגיע עד לאחר.
רובד נוסף של העדות אל הקורא, טמון בכך שהכתיבה מניחה את קיומם של שפה משותפת ושל גורל משותף, ובכך היא מחלצת את האדם מן הבדידות הקיומית אל שותפות גורל אוניברסלית. בכתיבתה, הילסום מצליחה להיחלץ מן המאמץ הסימבולי והקונקרטי של הנאצים להדיר אותה מן המין האנושי. היא נוסקת על כנפי הכתיבה מקרקע המציאות הטראומטית, המתקיפה את תחושת השייכות לקהילת בני האדם, אל עבר האוניברסלי והמשותף שביניהם. לפי ד"ר רוט, אין יסוד עליו תכתוב הילסום שלא ידע המין האנושי בעבר או שיידע בעתיד וזה הוא חלק ממקור כוחה.

הילסום כותבת ביומנה: "גם בפעולה הכי רגילה ובפעולות היום-יום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה, או חולה, או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה". מתוך ציטוט זה ד"ר רוט עמדה על רובד נוסף של היצירה הספרותית שקשור בעדות אל הקורא, והוא ה"אל-זמן הסימבולי" וה"אל-מקום הסימבולי" של היצירה. היא הצביעה על הכוח הטרנסצנדנטי של היצירה, אשר מאפשר לכותבת כמו גם לקוראיה, לחרוג מגבולות הזהות, הזמן, המקום ואף המוות. קוראיה העתידיים של הילסום יוכלו לחלץ אותה מגבולות הזמן והמקום בהם חיה ומתה, ולהעניק לה, לקולה ולעדותה, קיום עתידי ברחבי העולם.

ד"ר רוט תיארה כיצד הספרות מציעה מרחב ביניים, ביננו ובין האחר, בין הפנימי והחיצוני או בין המציאות והדמיון. באמצעותה אנו זוכים להזדהות עם הדמויות, אך מתוך מרחק שמור ומוגן, המאפשר לנו להתקרב לאזורים נפשיים שנחסמו על ידי מרחק הביטחון שהנפש מקיימת. עוד ציינה ד"ר רוט כי בתור דור שני לשואה, ההזדהות שלה עם הילסום העניקה לה בהשאלה, ולו לרגע, גוף-נפש אחרים לחוות ולהתבונן דרכם בטראומה ובתעצומות הנפש שנדרשו מולה. לדבריה, גבולותיה הברורים של הספרות מאפשרים לנו להתארח ב"היכלי הכאב" של הכותבים ודרכם גם באלו שלנו. כך, אנו מעיזים לעבור תהליך של אבל שלעיתים לא מתאפשר במקרים בהם אנו נמצאים במגע ישיר עם מקורות הכאב והחרדה. לטענתה מדובר באותו האבל אשר בפסיכואנליזה מהווה תנאי להתפתחות, ליצירת תיקון ולמשמעות. לפיכך, דרך ההאזנה לעדותה של הילסום, נוצרת בנו כקוראים התחושה כי אנו ה"אדם הראוי האחד" אשר משיב לה ולעצמנו את האמונה באדם ובאנושות תוך שמשתקמת האפשרות לכונן משמעות בעולמנו.

לקראת סיום הרצאתה, ד"ר רוט עמדה על האופן בו התשוקה קשורה בעיניה בכינון משמעות. לשיטתה, אנו מצויים באופן תמידי במתח בין שתי צורות של תשוקה: זו של העמדה הסכיזו-פרנואידית, אותה היא מכנה "העמדה המסרבת למציאות", וזו של העמדה הדפרסיבית, אותה היא מכנה "העמדה המסכינה עם המציאות" אשר מקבלת את העולם עם ההבנות הכואבות שבו. היא הדגישה כי התעוררות אהבה ותשוקה בהעברה במסגרת הקשר הטיפולי, מהווה הזדמנות חשובה לעיבוד ותיקון המפגש המוקדם של הפעוט עם הוריו, על התשוקות המוקדמות שבו. ד"ר רוט הפצירה במטפלים שלא לכבות את התשוקה כלפי מטופליהם, אלא לסמוך על "התשוקה האתית" שבהם - תשוקה אשר מכבדת את "אחרותו של האחר".

בעיניה, ובהתבסס על התיאוריה של מלאני קליין, תשוקה ומשמעות שזורות זו בזו. זאת מכיוון שבכדי לחיות חיים מלאי משמעות, עלינו להעז לאהוב, להשתוקק ולהיות מושא להשתוקקותו של האחר. ד"ר רוט הציעה כי כאשר האדם לומד לאהוב את עצמו ואת האחר, על היותם נפרדים, הוא יכול לנוע מתשוקה אל עבר משמעות. כך, הילסום הצעירה הפרועה – תשוקתה-אמונתה, בעוד שהילסום המתבגרת והמפוכחת – אמונתה-תשוקתה. לפי ד"ר רוט, כוחות היצירה של הילסום מצליחים להעניק לעולמה משמעות, גם בעולם בו מנסים להסתיר מבני אדם את השמיים, ובמילותיה של הילסום: "אבל השמיים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו. איש אינו יכול לפגוע בנו. החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי".

שפה טפילית – פרופ' דנה אמיר

במרכז הרצאתה של פרופ' אמיר עמדה תופעת השפה הטפילית: שפה אשר נטפלת למבנים השפתיים של האחר. השפה הטפילית מאפשרת מצג שווא של חשיבה, תוך שהיא מאמצת את המבנים השפתיים של האחר, אך אז יוצרת שפה המורכבת מאובייקטים זרים שהסובייקט חווה כמודבקים לפני השטח שלו באופן מכאני ומלאכותי. כך, השפה הטפילית חוסמת את תהליך יצירת המשמעות. לפי פרופ' אמיר, לשפה הטפילית שורשים מוקדמים אשר קשורים בחלחול של "עקבות טראומטיים רב-דוריים" אל תוך השפה. רעיון זה מודגם בהרצאה באמצעות תיאור מקרה מפורט.

בתיאור המקרה, הציגה פרופ' אמיר מטופל שפנה לאנליזה מכיוון שחש כי הוא מזייף את חייו המקצועיים. למרות שנחשב למוצלח במיוחד בתחומו, הוא חש כי זהו רק מצג שווא של כישורים והשכלה, כאשר בפועל הוא איננו יודע דבר. המטופל הרגיש כי הוא מוליך שולל את סביבתו, בזמן שרק הוא יודע את האמת ואיננו מסוגל לשאתה. הוא מתאר חוויה דומה מול עמיתיו לעבודה ותלמידיו וגם מול מטפליו הקודמים. לתחושתו, הוא מצליח לזהות בכישרון רב למה אלו זקוקים ממנו וכך לספק להם במדויק את משאלותיהם וצרכיהם. ברגעים אלו הוא נמלא לרגע בתחושות אומניפוטנטיות, המתחלפות במהרה בתפיסתו את עצמו כתרמית ובתחושות ריקנות וחוסר יכולת. באנליזה הוא מבקש להשתחרר מאותה התקבעות כפייתית על רצונותיו ואיוויו של האחר, אך בעקבות אותה התקבעות התקשה להתמודד עם ה'סטינג' הטיפולי. בהיעדר יכולת לקרוא את הבעות פניה של המטפלת, הוא התקשה לזהות במדויק מה היא מצפה ממנו. להבנתה, כשהמטופל כשל לזהות למה היא זקוקה, היא הייתה כמו לא קיימת בעיניו. בנסיבות אלו, כאשר הוא אינו מצליח "לחדור" לתוך המטפלת, הוא חש כי גם הוא עצמו אינו מצליח להתקיים.

אחת הדרכים של האדם להימנע מעימות עם אמת החוויה הפנימית והחיצונית שלו היא, במונחיו של אוגדן, בעזרת חשיבה מאגית. חשיבה זו מתאפיינת בכך שהסובייקט מאמין כי הוא יוצר את המציאות שבה הוא וסובביו חיים, עד כדי הלך רוח דלוזיונלי ומנותק מן המציאות. לפי פרופ' אמיר, הלך הרוח הדלוזיונלי של המטופל השתקף באופן בו הוא האמין כי הוא יוצר מציאות בה אחרים (מטפלים, עמיתים, תלמידים) נשלטים באופן מוחלט על ידו ואינם ערים לתרמית שהוא מחולל. נלוו לכך גם מרכיבים של צרות עין, שכן כאשר הוא שתל "ידע כוזב" בתלמידיו, הוא הפך אותם לשקרנים כמוהו וקלקל גם אותם כסובייקטים חושבים.

המצב המתואר, קשור לפי פרופ' אמיר בתהליכים התפתחותיים ראשוניים. המטופל נהג לתאר כיצד אמו המשכילה והאלימה נהגה לסרס את אביו ואותו בצורות שונות. לדבריו, אמו לא הרשתה לו לדעת ולהכיר שום דבר אחר מלבדה ובכך גזלה ממנו את הרשות להכיר כל דבר אחר, בטח שלא את עצמו. במהלך התפתחותי תקין, האובייקט הראשוני מאפשר לסובייקט הילדי לדעת אותו, וכך מאפשר לו גם את החופש והסקרנות לדעת ולהכיר את עצמו. במקרה של שפה טפילית, האובייקט הראשוני מציב את עצמו בתור מושא הידיעה הבלעדי של הסובייקט הילדי – מותר לדעת רק אותו. בדיאדה הסימביוטית שנוצרה ביניהם, האם הייתה היחידה שניתנה לה הזכות להיות "גוף מדבר", והמטופל נותר כשנפשו מלאה ב"אובייקטים מושתלים" בלתי ניתנים לעיכול ולעיבוד. כך, הסבירה פרופ' אמיר, אמו של המטופל התנחלה בתוכו כמעין טפיל, מבטלת כל אפשרות לאחרות ולנפרדות, מאפשרת לו לפתח אך ורק שפה המחקה את שפתה שלה. הדבר מסמן מאפיין נוסף של השפה הטפילית, והוא איכותה המעגלית. היא יוצרת יחסים בהם האחד מקיים יחסים טפיליים עם האחר, אשר מקיים יחסים טפיליים איתו. מצד אחד, אפשר לחשוב על אמו של המטופל כעל יישות המשתלטת על שפתו באופן טפילי, ומצד שני אפשר לחשוב על שפתו של המטופל כעל שפה טפילית במובן שהיא מנכסת את תכונות שפתה של האם, ושפתם של אחרים נוספים, ומשתמשת בהן כבשלה.

הפסיכואנליטיקאית פיירה אולנייה תיארה את הפסיכוטי העתידי כילד הנולד למצב בו אמו איננה מתאווה ללידתו כסובייקט בעל חיים ועתיד משלו, אלא רואה בלידתו אובייקט באמצעותו תוכל לשחזר את עברה שלה. לפי אולאניה, מידה מסוימת של "אלימות ראשונית", בה האם כופה את עצמה ואת כוחה על ילדה, היא נורמלית ואף הכרחית. יחד עם זאת, היא יכולה להגיע לכדי הפרזה במקרים בהם האם דורשת כי המציאות תתואר ותיתפס אך ורק כפי שהיא מתארת ותופסת אותה. במצב זה, הילד מאבד את היכולת לתת משמעות. הפסיכואנליטיקאי סרג' לקלייר (Serge Leclaire), טען כי כדי שהילד יצליח לפתח את עצמיותו, עליו להרוג את הדימוי שלו אצל הוריו בטרם נולד. בהקשר זה טענה פרופ' אמיר, כי השפה הטפילית של המטופל כשלה במלאכת ההרג של הדימוי הפנטזמטי המדובר - זה של הילד שאמו ראתה בעיני רוחה. האם ראתה בבנה את הילדה שלא ניתן לה להיות, ואילו המטופל הוסיף לתחזק דימוי זה בתוכו, באופן שאף הכתיב את יכולתו להיות בקשר בחייו הבוגרים. במונחיו של לקלייר, זהו מנגנון שלילה פתולוגי וממאיר של הסובייקטיביות עצמה.

בהמשך ההרצאה, פרופ' אמיר ביקשה להבחין בין שפה זיקית ובין שפה טפילית. שפת הזיקית, שפתו של הפרוורטי, היא שפה של מי שמבקש לחיות על חשבונו של האחר. הפרוורטי משתמש באופן גמיש ומתעתע בשפה כדי לפענח את המפות הנפשיות של האחר. הוא מאמץ לעצמו תפקידים ומחליף אותם בהתאם למה שהוא מזהה בתור המשאלה והצורך של האחר. כך, הוא אמנם מסתנן לחלליו הפנימיים של האחר, אך מבלי שיזוהה כגוף זר בתוכם, וקונה לו חזקה על נפשו. השפה הטפילית, לעומת זאת, מסתננת לתוך שפת האחר באופן הישרדותי, מכאני ונטול עונג. בעוד ששפת הזיקית הפרוורטית חוזרת שוב ושוב על סצנת הכיבוש של האחר, השפה הטפילית חוזרת על סצנת המחיקה של אני.

הבדל נוסף בין השפות, טמון בכך שהשפה הזיקית מזהה את הכמיהות העמוקות של האחר וחוברת אליהן, בעוד שהשפה הטפילית חוברת אל פני השטח החיצוניים בלבד, וכך נותרת מנותקת מהגרעין העמוק של האחר. כך נוצרת חווית ריק, כפי שהרבה לתאר המטופל, גם כשקיימים כביכול שפע והון. לפי פרופ' אמיר, השפה הטפילית לא מאפשרת תנועה נפשית ולא מייצרת תנועה של מחשבה. רק לאחר שנים באנליזה, יכול היה המטופל להתחיל להרגיש כי הוא חי חיי נפש. כאשר החל לשתף כי הוא חולם בלילות, הציעה פרופ' אמיר כי ניתן לראות בחלומותיו "הפשרה של מתקן ההקפאה של המחשבה", מעין תביעה מחדש של המטופל את נפשו ומחשבותיו שהופקעו מידיו על ידי אמו.

הפסיכואנליטיקאי ג'יימס גרוטשטיין חילק את מלאכת החלימה לשתי פונקציות, החולם אשר חולם את החלום, והחולם אשר מבין את החלום. לאורך שנים נשללו מן המטופל שתי הפונקציות, והוא נותר משולל גישה לכל חוויה של משמעות ושל אמת. בהתאם לדו-כיווניות המאפיינת את השפה הטפילית, המטופל שב והחיה יחסים טפיליים בהם הוא משתמש באחר כדי להתקיים, אך בו זמנית גם נמחק על ידו. לפיכך, פרופ' אמיר הדגישה את הסכנה כי גם האנליזה תהפוך למנגנון טפילי. סכנה זו העלתה את הצורך "לכונן נוגדן טפילות" בתוך היחסים הטיפוליים, כזה שיוכל לשלול את השחזור הטפילי הכפייתי. הדרך לעשות כן, לדברי פרופ' אמיר, הייתה באמצעות פירוש מתמיד של המנגנון הטפילי, בכל פעם שזה שב ועלה בפגישות. כך למשל, היא הקפידה להצביע על המתרחש בכל פעם בה המטופל התכייל לפי מה שתפס כצרכי המטפלת במקום לפי צרכיו שלו, או אימץ את שפתה במקום לייצר שפה משלו. בעיניה, ניתן לחשוב על הסירוב למנגנון הטפילי כעל ראשית ההתנעה של תהליך החלימה אשר נשלל מן המטופל משחר ילדותו. בהתעקשותה כמטפלת על חירותו של המטופל לחלום את חלומותיו שלו, היא קיוותה כי יוכל יום אחד לא רק לחלום, אלא גם להפוך את חלומותיו, ואת עצמו, לבעלי קיום ומובן בעולם.

על שאלת המשמעות על פי פסיכולוגיית העצמי – קלאודיה קוגן

גב' קלאודיה קוגן הציגה בהרצאתה את תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לשאלת יכולתו של האדם לקיים חיים בעלי משמעות, וזאת כחלק אורגני וכנה תוך הסתמכות על המטען הנפשי והרוחני הנתון לו. הרצאתה של קוגן נבנתה סביב קטעים מתוך הסרט השוויצרי "ויטוס" (Vitus), בבימויו של פרדי מורר. הסרט מגולל את קורותיו של ויטוס, ילד מבריק ונגן פסנתר מחונן, אשר מוקף בדמויות טיפוליות. בעוד שהוריו מכוונים את דרכו בעזרת שעורי פסנתר פרטיים, סבו הנגר נעזר בפתגמים ואהבה עוטפת, אשר מעוררות בויטוס גם את הרצון להיות ילד "נורמלי".

בקטע הראשון שהוקרן, הצופים נחשפים לויטוס ולסבו כשהם מכינים ביחד בומרנג, בזמן שהסב מספר לנכדו כי כשהיה צעיר בעצמו חלם להיות טייס. דמותו המשחקית, החיה והחולמת של הסב, פותחת עבור נכדו מרחב להתבוננות בשאלת משמעות החיים והתשוקה אליהם. במונחיו של היינץ קוהוט, הסב מגלם נוכחות אידיאליזטורית, נוכחות רגועה ומאשרת שמצליחה לספק את צרכי ה-mirroring של הנכד, כך שהיא מצליחה גם להראות את עצמה וגם לראות את נפשו של מי שניצב מולה. בשלב זה ביקשה קוגן לנסח שתי תובנות. ראשית, טענה כי כוח החיים, שהנו אינהרנטי לכל ישות חיה, זקוק להזנה מיטיבה כדי להתממש בעולם. שנית, טענה כי חיים מתוך תחושת משמעות נובעים גם הם מאותו כוח חיים, אשר מניע את האדם אל עבר מטרה או אידיאל הנותנים לחייו טעם. לשיטתה, חיים בעלי משמעות הם חיים שמרגישים לאדם עצמו כשווים לחיותם ומעוררים בו תחושה כי עצם קיומו משנה דבר מה בעולם.

בהמשך הסרט ויטוס מתגלה כגאון מוזיקלי, וילדותו נחתכת באחת כדי שיוכל להתפתח כפסנתרן. בראייה קוהוטיאנית, הוא מגלם מופיע נרקיסיסטי באזור הגלוי של הפיצול הורטיקלי (פיצול אשר מפריד בין חלקי אישיות שונים הנחווים עבור האדם כבלתי נסבלים), בעוד שבאזור הלא גלוי, הוא נותר מרוקן, אבוד וחסר שמחה. בנקודת שבר זו ויטוס מבקש לזעוק כי הוא אינו יכול עוד להימצא בחייו כפי שהם, וכי העצמי שלו מתקיים מתוך צרכי סובביו. כוח החיים שבו אוזל מכיוון שפעולותיו אינן נובעות מעומק החיים שבתוכו, והוא פועל כמריונטה המתקיימת מתוך ידיהם של המושכים בחוטים. אמו המדרבנת אותו להצטיין בנגינתו, תוך שהיא מרבה לנזוף בו ולהתאכזב ממנו, דוחקת את ויטוס לבחור בדרך קיצונית - הוא מביים פגיעת ראש אשר גוזלת ממנו כביכול את כשרון הנגינה בו ניחן. בחירה זו אף מגלמת את דברי סבו, שהפציר בויטוס כי כדי להבין מה הוא באמת אוהב ומה "הודבק" עליו מבחוץ, יהיה עליו להשליך ולהפסיק את הדברים שהוא מכיר.

בהמשך ההרצאה, קוגן הקרינה קטע בו כוח החיים של ויטוס נולד בעיניה מחדש וביקש לפרוץ ממנו באופן עמוק ואמיתי. לאחר תקופה בה פסק מנגינתו, ויטוס פותח את הפסנתר בהיסוס ומנגן מעט לעצמו, בעוד שסבו מאזין לו מבעד לדלת חצי סגורה. בארוחת הערב ויטוס מתנצל על ששיקר, וסבו עונה לו ברכות ובאופן בלתי שיפוטי כי לא יגלה את סודו, ואף מחמיא לו על שהצליח לעבוד על כל סובביו. קטע זה מדגים בעיני קוגן כיצד במחיצת סבו ויטוס מצליח למצוא שוב את עצמו, למצוא את הניגון אשר פורץ ממנו בהנאה מוחלטת, ממש כמו אדם אשר שב לביתו. הוא אינו מנגן עוד למען אחרים - כי אם למענה של המוזיקה עצמה. זוהי דוגמה לאופן בו החיוניות של האדם וחבירתה של הנפש למקורותיה הפנימיים, מתאפשרת בנוכחות אדם אשר מניח את עצמו כמצע אנושי לצמיחת העצמי של האחר. כך הופך ויטוס שוב לילד מלא חיים, שמח וחופשי 'להיות' בעולם.

לפי פסיכולוגיית העצמי, האדם מקיים את חייו בתנועה זורמת בין שני צרכים עיקריים, בין הצורך להנכיח ולממש את עצמו, ובין הצורך לקיים חיים החורגים מעצמו, חיים בעלי מעוף ערכי אשר מופנים אל עבר הזולת. לפי קוהוט, שאלת המשמעות הינה שאלה מרכזית לאדם ולביטוי הנפשי שלו. לשיטתו, הטרנספורמטיביות של הנפש מסמנת את יכולתו של האדם לנוע במהלך חייו ממקום של נרקיסיזם ארכאי אל עבר מופעים בשלים יותר של נרקיסיזם, ובהמשך, אל עבר חיים מתוך אידיאלים. קוגן מתארת כי כל חמש הטרנספורמציות של הנרקיסיזם (יצירתיות, הומור, אמפתיה, חכמת החיים וקבלת חלופיות החיים), מסמלות את אפשרותו של האדם לחיות חיים בעלי משמעות, שכן הן מאפשרות לו להרפות את האחיזה בנרקיסיזם של עצמו וכך להיפתח באופן מלא יותר אל סביבתו. לדבריה, פסיכולוגיית העצמי רואה באדם החובר לזרם החיים מתוך תחושת חיוניות ומשמעות, את מלוא המיצוי של הנפשי והרוחני בקיום האנושי.

בקטעים שהקרינה קוגן בהרצאתה, הודגמו היחסים המיוחדים בין הסב ונכדו סביב ארבע מהטרנספורמציות הללו ובקטע האחרון שהוקרן הוצגה גם קבלת חלופיות החיים, הטרנספורמציה שעוברת הנפש שלנו בניסיון לקבל את עובדת היותנו בני חלוף. בקטע זה סבו של ויטוס נופל מגג ביתו ונחבל קשות, אך לאורך כל הדרך מוסיף להראות לנכדו בחן ובהומור כיצד ראוי לחיות ולהיות אדם בעולם, באופן פשוט ומלא בשמחת היות. בסיכום דבריה הבהירה קוגן כי בהרצאה ביקשה לגשת לשאלת כוח החיים ומשמעותם מתוך התבוננות הן בחיים עצמם והן במה שעוצר אותם. לדבריה, כאשר ויטוס הרגיש שכל קיומו מסתכם בהיותו "הרחבה נרקיסיסטית" של אחרים, וכי אין הוא נמצא בתוך חייו - הוא הלך ונכבה. לעומת זאת, כאשר התאפשר לו לחוות עם סבו מרחב קשור ומבין - הוא שב להראות את עצמו, ובמקביל, רצה להיות. נוכחותו של הסב היא שאפשרה לו ללמוד על החיים מתוך תחושת חיוניות ומשמעות, ומתוך האמונה במה שיש לחיים להציע, ומה שבני אדם יכולים להיות איש עבור רעהו. ויטוס וסבו אפשרו להתבונן מקרוב באופנים בהם אנו מצליחים להאיר את קיומנו, זה של זו וזו של זה, ובתוך קיום זו – טמונה האפשרות לחיים של ממש לטענתה של קוגן.

"לחשב מסלול מחדש": על החלטות ייעודיות ופונקציית העיתוד – רועי סמנה

מר רועי סמנה ביקש לבחון בהרצאתו מה מאפשר, דוחף ומושך אנשים לצאת מאזורי הנוחות שלהם ולבצע החלטות דרמטיות, אותן כינה "החלטות ייעודיות". כל זאת, תוך התייחסות לתפקידה של פונקציה אותה הוא הגדיר כ"פונקציית העיתוד", אשר מאפשרת לאדם לחתור לקראת עתידים כחלק ממאמצו לחיות חיים רווי משמעות ותשוקה. לפי סמנה, אתוס של הגשמה עצמית הוא ככל הנראה האתוס הבולט ביותר בתקופתנו, והאדם הבוחר, המחליט ומעצב את עולמו הוא הדמות המרכזית של זמננו. יחד עם זאת, רבים האנשים אשר מרגישים כי הם "נעולים" בחייהם, מקיימים אותם כמסלול קבוע מראש, מבלי שירגישו כי יש ביכולתם לשנותו. חיים ללא תחושת בחירה ובעלות, הנם חיים של חוסר חיות וחוסר משמעות.

בהרצאתו, בחן סמנה מנקודת מבט פסיכואנליטית ואקזסטנציאלית מתי אנשים בוחרים בכל זאת לסטות מנתיב חייהם (לוותר על קריירה מוצלחת, לחזור בתשובה או לצאת בשאלה, לוותר או להחליף זוגיות), והתמקד במקרים בהם הבחירה בשינוי איננה טריוויאלית או מתבקשת. בהקשר זה, הדגיש כי מהות הפסיכותרפיה היא במקרים רבים פיתוח של הקול הפנימי של המטופל, זה המאפשר לו לבנות את מציאותו מחדש. בהתייחס לממד העתיד בנפש ובטיפול הפסיכואנליטי, סמנה הגדיר את המונח "פונקציית העיתוד" בתור הפונקציה הנפשית אשר מאפשרת לאדם לתכנן ולחתור לקראת עתידים אפשריים. זאת, באופן גמיש אשר נכון להשתנות בהתאם לתנאי הדרך, מחובר למציאות ובעל הקשר, ותוך יכולת לשאת מצבים של המתנה ושל אי ודאות. כלומר, תוך הכלת אי השקט הנלווה לעמדה הפוסט-דפרסיבית. לדבריו, לפחות חלק מן האנשים הבוחרים לעשות שינוי בחייהם ולסטות מן הנתיב המוגדר, הם בעלי פונקציית עיתוד בריאה או כזו שעברה פיתוח ושיקום.

הבחירה שעלינו לבצע בין העבר לעתיד

הפסיכותרפיסט אדם פיליפס טען כי הפסיכואנליזה עוסקת למעשה באפשרויות עתידיות. לפי סמנה, הדרך היחידה להגשמה עצמית עוברת בוויתור על אשליית הביטחון של קביעות העצמי, ודורשת מן האדם לסבול את האובדנים והשינויים הנלווים לכך. אובדן מעין זה מתרחש בכל פעם בה האדם עובר בין מי שהוא היום ובין מי שיהיה מחר, כאשר הוא נאלץ לבחור בין חיים מלאי תשוקה המשתנים כל העת ובין הריקנות של קיום מתוך אינרציה. מנקודת מבט אקזיסטנציאלית, בכל החלטה שאנו מקבלים, אנו יכולים לבחור בין עבר ועתיד – בין היאחזות במה שכבר מוכר וידוע, ובין יציאה לכיוון חדש ולא מוכר. בעוד שהבחירה בעתיד מעוררת תחושת חיוניות הרי שהיא גם מביאה עמה חרדה קיומית. חרדה זו היא הסיבה המרכזית אשר בגינה בוחרים אנשים בעבר, במוכר, אך הבחירה בעבר לעתים קרובות מעוררת תחושות עזות של שעמום, החמצה, כאב וחוסר משמעות (כפי שמשתקף למשל במה שמכונה "משבר אמצע החיים").

תחת התבוננות אקזיסטנציאלית, הבחירה בעבר מביאה להצטברות של אשמה קיומית על כך שלא הצלחנו לחיות את חיינו באופן מלא יותר. זהו רעיון המזכיר את דבריו של אוגדן, אשר טען כי לכולנו אזורים של חוויה שלא היינו מסוגלים לחיות, ואנו חיים בחיפוש אחר החוויות הפוטנציאליות האבודות והחלקים האבודים של עצמנו. לעומת זאת, אדם שמתאפיין בדפוס של בחירה קיומית איננו מתמלא באשמה קיומית, שכן כל בחירה בעתיד מעוררת תחושה של למידה מהניסיון, בין אם הדרך שנבחרה הייתה מוצלחת ובין אם לאו. זאת, בדומה לגישתו של קוהוט, המאמין כי מי שמצליח במימוש מטרות העצמי הגרעיני שלו - יכול למות ללא חרטה. לפי סמנה, אנשים בעלי תחושת ייעוד מפותחת משקיעים נפשית בעתידים שלהם ומתקדמים אל עבר הייעוד שלהם. התקדמות אל ייעוד זה מתרחשת לפני סמנה כאשר האדם נע אל עבר אינדיבידואציה, מפחית דפוסים חזרתיים, מרכך את קונסטלציית ההגנות שלו, יוצר מרחבים להתבוננות ומשחק ומפתח את העצמי האמיתי שלו.

האומץ לעשות החלטות ייעודיות והגורמים התומכים במאמץ זה

סמנה סבור כי נכון יותר לדבר על "החלטות ייעודיות", ולא על החלטות גורליות. לדבריו, החלטות ייעודיות הן כאלה המתבססות על פונקציית עיתוד בריאה, המאפשרת חתירה אל עבר עתיד בו יכול להתפתח האידיום, הגרעין העצמי הייחודי של הפרט. סוג אחד של החלטות ייעודיות הוא זה בו התמקד סמנה, החלטות אשר מערערות את סדר החיים הקיים. לשיטתו, מה שמאפשר את קבלת החלטות אלו, על אף החרדה הקיומית הכרוכה בהן, הוא אומץ. במקרים רבים, המטופל חש כי הזהות החדשה העולה והמתגבשת בטיפול מאיימת על הישרדותו ומתקיפה את השריון שנבנה במשך שנים ועמו הגיע לטיפול. במונחיו של קוהוט, אמיצי הלב הם מי שמצליחים להיוותר נאמנים אל העצמי הגרעיני שלהם ולהתנגד לנטייה להתכחש לו. לפי אריסטו, אומץ משקף את הנכונות לוותר על הביטחון, לקפוץ אל תוך המים הקרים והעמוקים של אי הוודאות.

סמנה ציין חמישה גורמים אשר תומכים ומאפשרים בעיניו את אומץ הלב של מי שבוחר לבצע החלטות ייעודיות משנות חיים - תחושת סוכנות, היכולת להתאבל, דמיון, חוסר קונפורמיות ואמונה.

1. תחושת סוכנות מפותחת: תחושת הסוכנות מאפשרת קבלת החלטות ייעודיות מכיוון שהמטופל אינו מרגיש כ"פיון מוכה גורל", חסר ערך ותקווה לגבי עצמו, אלא כבעל יכולת השפעה על עתידו. הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל הדגיש כי אחת המטרות החשובות בטיפול היא ביסוס תחושת הסוכנות של המטופל והרחבת התחושה שלו כי הוא אדון למעשיו. פיתוח תחושת סוכנות כרוך בתנועה מעמדה בה הגורל נתפס כבלתי נמנע, אל עמדה בה הוא מובן כסדרת אירועים עם אפשרויות שונות לבחירה בתוכן. המטופל המסיים טיפול אמור להרגיש יותר בעלות על חוויותיו, לחוש כי הוא יוצר ומעצב את עולמו ולהרגיש ככותב של סיפור חייו.

2. אבל: מטופלים מבקשים פעמים רבות להיות שלמים עם ההחלטה הייעודית שלהם, אך האתגר הוא לעיתים קרובות דווקא להשלים עם החלקיות שבה. אתגר זה כרוך בהכרה בחלקיות שבהחלטה הייעודית, וכן בהתמודדות עם האבל על האובדן שמגיע יחד עמה. זהו האבל על מה שיש בנתיב הנוכחי, ועומד ללכת לאיבוד; האבל על מה שלא היה; והאבל על מה שלא יהיה עוד. הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס מדבר על הסכנה שבאובדן עתידים, אובדן של עצמיים פוטנציאליים, אבל על כל מה שיכול היה להיות - ועתה לא יהיה.

3. דמיון: דמיון הוא אחד התהליכים המרכזיים בפיתוח של משמעות, והוא מאפשר לנו הן לדמיין את העתיד והן להבין את מה שחסר בהווה. הפסיכואנליטיקאי קרלו שטרנגר טען כי אנו יכולים לדמיין את עצמנו מאוד שונים ממה שאנחנו, וכתוצאה, אנו מרגישים כי יש בנו עצמי פנימי שהנו מהותי יותר למי שאנחנו מאשר המאפיינים המקריים שנקבעו עם לידתנו. בהקשר זה, לפי הפסיכואנליטיקאי דונל סטרן, דיסוציאציה היא חוסר הנכונות לאפשר לדמיון שלנו מרחב פעולה חופשי. לעיתים אנו מסרבים לדמיין באופן מלא את האפשרויות והאלטרנטיבות הנרמזות מהסיפורים שאנו מספרים על חיינו. סמנה הרחיב טענה זו, והציע כי לעיתים אנו גם מסרבים לדמיין את האפשרויות והאלטרנטיבות הקיימות לגבי עתידנו. ביחס לכך מציע בולאס כי עתידים הכרוכים במצוקה גדולה מדי דינם להיות מודחקים, כמו זיכרונות כואבים. בטיפול מוצלח, פנטזיות (כלומר אפשרויות דמיוניות חדשות) מסייעות לנו להתוות מסלול חדש או לעקוף את המסלול הקודם שהיה כרוך בהרס עצמי. הפנטזיה, הנגזרת מן הדמיון, מקנה לנו את היכולת לחלום חלומות חדשים, אך גם יכולה לאותת על מה שחסר בחיינו, וכך לחשוף את המציאות הרגשית שהוכחשה קודם לכן.

4. חוסר קונפורמיות: דונלד ויניקוט אמנם האמין בתועלת ההסתגלותית של עצמי כוזב, אך גם טען כי לכל אדם צריך להיות מקום של "חוסר פשרה" וחוסר קונפורמיות. האדם האמיץ הוא מי שמסוגל לעמוד על שלו גם כשאחרים אינם תומכים בו ואף מתנגדים לו, מעניק משקל רב למחשבותיו שלו ואינו תלוי באישורם של אחרים. לפי סמנה, השקעה נפשית בעתיד כרוכה במידה מסוימת של חוסר רחמים ובהרסנות יצירתית של העבר והעתיד. בכל בחירה בעתיד, יהא זה מקום מגורים, מקצוע או קשר זוגי, על האדם להצליח להיות עמיד ללחצים החיצוניים שיגיעו מסביבתו, מתוך נאמנות לדחף הייעוד שלו. לפי קוהוט, מרבית המבוגרים אינם חותרים לפתרון יצירתי של הקונפליקטים שלהם, אלא בוחרים להתנהג באופן סתגלני וקונפורמיסטי, בהשפעתם של אותם לחצים חיצוניים המצמצמים את יכולתם להביע את העצמי הגרעיני שלהם. מזווית אקזיסטנציאלית, ניתן לטעון כי אינדיבידואליסטים נבדלים מקונפורמיסטים ביכולתם לשאת נסיבות מלחיצות. בעוד שהראשונים מעודדים שינויים מלחיצים, דרך בחירתם הקבועה בעתיד, הרי שהאחרונים כמעט ואינם מתמודדים עם שינויים שחוללו מרצונם, בשם נטייתם לבחור בעבר.

5. אמונה בכוח הגדול מהעצמי: אמונה מעין זו יכולה לספק את הכוח הנדרש למימוש העצמי הגרעיני בעזרת ההחלטה הייעודית. הפילוסוף והתיאולוג פאול טיליך טען כי האומץ הטוב ביותר מגיע מאמונה אבסולוטית ומוחלטת. אמירה זו מזכירה את התיאור של ויניקוט לאופן בו היכולת להאמין נובטת מתוך התלות המוחלטת של התינוק בהחזקה הסביבתית. התמיכה הנסתרת, זו שאינה ידועה לאדם, מצמיחה אצלו את האמונה בטוב. במונחיו של טיליך תהא זו ההתמסרות לאל, ובמונחיו של ביון ההתמסרות ל-O, אותה אמת גדולה המושכת את בני האדם אל עבר העתיד.

התמודדות המטפל עם החלטות ייעודיות ותפקידו כמסייע בפיתוח העתיד של מטופליו

לקראת סיום הרצאתו הציג סמנה תיאור מקרה של מטופלת בעלת קריירה מוצלחת ומתגמלת, נישואים לבעל מסור ואוהב ואם לילדה קטנה. לדבריה, הבעל איננו מספק אותה והיא חשה כי נדחפה להתחתן משיקולים שונים ומוטעים. בתוך כך, היא חשה כי קיבלה על עצמה פשרה שהרגישה בעבר כסבירה וכיום איננה מרגישה כך יותר. המטופלת תיארה כיצד סביבתה צפויה להתנגד לבחירתה להיפרד מבעלה המוצלח, אך בכל זאת חשה נחושה לעשות כן. בנקודה זו, תהה סמנה על תפקידו כמטפל בהתמודדות עם ההחלטות הייעודיות של אותה מטופלת. לאור תיאור המקרה, ציין כי גם המטפל בטיפול פסיכואנליטי נדרש להתמודד כל העת עם מצבים הדורשים אומץ. המודל האינטר-סובייקטיבי, לפי הפסיכואנליטיקאית איריס לרמן שוורצמן, אינו מאפשר עוד למטפלים להניח כי הם משפיעים רק על עולמם הפנימי של מטופליהם. היא מציינת כי כשהמטפל מתאמץ להימנע ממעורבות בהחלטות המטופל, כדי לא להשפיע על התהליך הטיפולי, הוא עלול לתרום לכך שהמטופל יחמיץ הזדמנויות שלא ישובו עוד. זאת ועוד, מטפלים נוטים להניח כי מטופליהם צריכים לדחות החלטות גדולות עד שיידעו עוד על מניעיהם הבלתי-מודעים, אך יש לזכור כי גם הדחייה עצמה היא החלטה.

להכרה של מטפלים כי הם משפיעים על מטופליהם בהחלטות גורליות, דוגמת גירושין או בחירת קריירה, עלולה להיות אפקט משתק עליהם. למעשה, הפחד לעצב את המטופל בצלמם, מנע במשך שנים מפסיכואנליטיקאים להתמודד עם ממד העתיד, הן בתיאוריה והן בפרקטיקה. סמנה טען כי חוסר התייחסות לציפיות ולמטרות עתידיות מייעדת את הטיפול להיחוות כריק ובלתי מספק עבור המטופל. בדומה לאמהות אשר תומכת במחוות הספונטניות של התינוק ומסייעת להתפתחותו, כך גם כוחו של הטיפול נובע מהתמיכה שמספק המטפל כאגו-מסייע למטופליו. סמנה הבהיר כי בעיניו, המעורבות האינטימית של מטפלים בחיי מטופליהם דורשת מהאחרונים להיות שותפים בבחירות המעצבות את חייהם. מעל הכל, על המטפלים להכיר בהשפעתם, כמו גם באחריותם, חלקית ככל שתהיה, על החלטות מטופליהם. בסיכום דבריו אמר סמנה כי בני אדם נוטים לשמר את מצב הדברים הקיים, גם כאשר הוא מכאיב. באופן זה, הופך גורלם לחזרה אוטומטית ואימפולסיבית על מצבים בלתי נעימים. עבודת האנליזה בעיניו היא הרס יצירתי של העבר, למטרת גילוי הפוטנציאל של העתיד והשקעת האנרגיה הנפשית ביצירתו.

סיכום

שש ההרצאות והשילוב המגוון ביניהן, הציגו נקודות מבט מעוררות מחשבה - הן לגבי החיים עצמם והן לגבי התהליך הטיפולי. המרצות והמרצים הצליחו לחבר את המושגים המופשטים ואת שאלת המשמעות והתשוקה בחיים, אל התחושות, השאלות, ההתנהגויות והקונפליקטים שמלווים כל אחד ואחת מאיתנו בחיי היום-יום. כפי שתיארה ד"ר דוידוביץ אפשטיין בדברי הפתיחה שלה, יותר ויותר אנשים מגיעים לטיפול סביב מצוקה שאינה קשורה בהכרח למערכות יחסים ולהתפתחות מוקדמת, כי אם ללבטים ולשאלות קיומיות. מטופלים אלו חשים את עצמם כקורבנות של נסיבות חיים, כי חייהם ריקים מתשוקה ומערך, הם מחמיצים את חייהם ואינם יודעים כיצד לחולל שינוי. במובן זה, ליום העיון חשיבות רבה בתרומתו להבנתם המקצועית של מטפלים את מטופלים אלו, אך מעבר לכך, להבנתם של מטפלים את עצמם, כבני אדם המתאמצים אף הם לחיות את חייהם במלואם. ניתן לחתום את יום העיון במילותיו של ויקטור פראנקל, בציטוט שבחרו המארגנים שיופיע על גבי ההזמנה ליום העיון – "אם אתם מניחים מראש שבאדם חייב להיות ניצוץ של חיפוש אחר משמעות, אם תכירו בזה, תוכלו להפיק את זה ממנו, ותהפכו אותו למה שבכוחו להיות".

על הסוקרת – מעין טל

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה בעבודת התזה התמקד באפיון העמדה המקצועית של מטפלים בישראל כלפי טיפול נפשי אינטרנטי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (ICBT).