בלבול השפות ומשבר האקלים הטיפולי: על 'קיום יחסי מין בטיפול'

ד"ר עמית פכלר

בשביל שהוא יהיה מבסוט עד השמיים

אני תמיד חולה והוא תמיד רופא

אהוד מנור / בני בום 

לאחרונה פורסם שהפסיכולוג יובל כרמי, אשר 4 מטופלות התלוננו כי ביצע בהן לכאורה עברות מין, יואשם ב"קיום יחסי מין עם מטופלת", ולא באונס, בהחלטה שספגה ביקורת רבה. תמר קפלנסקי כתבה ב'הארץ' בתאריך 8.9.21 דברים נוקבים: "העובדה שיובל כרמי פסיכולוג לא אמורה לספק לו סעיף 'הקלה בעונש', אלא בדיוק להפך", ולכן מדובר בלא פחות מאונס. ללא בקיאות בדקויות חוק העונשין, אציע בדברים הבאים את האפשרות כי בתחומים מסוימים ברחבי הפסיכותרפיה שורר בלבול אתי שעלול לתרום להפחתת חומרת הפשע שכרמי נאשם בו.

חשיפה עצמית: טשטוש גבולות בטיפול

בראשית שנות התשעים התבקשה ג'סיקה בנג'מין להיות בין המגיבים למאמרה הידוע, הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת של ג'ודי מסלר דייויס, "אהבה בצהריים". מסלר דייויס תיארה במאמר מטופל בן 27 אשר לדבריה הראה "צורך עיקש להכחיש את המציאות שבה הוא עשוי להיות מושא לתשוקותיה המיניות של אישה", ולפיכך, לאחר התלבטות רבה מצדה, אמרה לו יום אחד, "אבל אתה יודע שהרבה פעמים היו לי פנטזיות מיניות בנוגע אליך, לפעמים כשאנחנו יחד ולפעמים כשאני לבדי... ברור שלא נוציא לפועל את הרגשות הללו, אבל נראה שאתה כל כך נחוש להכחיש שאישה מסוגלת להרגיש ככה כלפיך, שאמא שלך יכלה להרגיש ככה, שלא יכולתי לחשוב על דרך ישירה יותר ליידע אותך שזה פשוט לא נכון" (Davies, 1994: 166). בתגובתה למאמר, בנג'מין תהתה בין השאר מה היינו אומרים אילו מטפל גבר היה אומר זאת למטופלת אישה (Benjamin & Gabbard, 1994).

לא זה המקום לדיון נרחב בסוגיית החשיפה העצמית היזומה מצד המטפל - אקט פתייני ומבלבל-שפות המתחזה לטכניקה טיפולית ואשר מפתה לדעתי רבים וטובים ליפול בפח בכסות "אותנטיות", "הקיר שנופל", "סירה אחת" ושאר סיסמאות קליטות - עצם החשיפה העצמית אינו העניין כאן. העניין הוא שגם אם מעשים מהסוג של כרמי נדירים סטטיסטית, הם יונקים, בין השאר, מאקלים מקצועי ספציפי, שאינו מבחין במשמעות הנפשית האמיתית של אקטים כאלה. מאמרה של מסלר דיוויס עורר רעש שנמשך עשורים – או שמצדדים בו ומוצאים בו לגיטימציה לווידויים אישיים דומים, או שמתחלחלים מהעיוורון הבוקע ממנו. הדיווח שלה אמנם קיצוני, אך ברצוני להפנות את המבט לשני מקורות אחרים המגלמים בעיני, בצורה שקטה בהרבה, הבנה לקויה של דינמיקת יחסי מטפל-מטופל: התבטאויות מסוימות אצל סטיבן מיטשל ומייקל אייגן.

נתחיל עם מיטשל. באחד הפרקים ב"התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות" (2000) סיפר כי נבהל כאשר לאחר תקופה בה פלירטט עם המטופלת גלוריה, היא השתכנעה שהם עומדים לפצוח ברומן. הוא נאלץ להזכיר לה (ולעצמו) כי מעולם לא קיים יחסי מין עם מטופליו ולעולם לא יעשה זאת. בהמשך אותו פרק תיאר את המטופלת הלן, שעשתה לו את המוות (ניסוח שלי): דיברה כלפיו בעוקצנות, לעגה לו והתפרצה בזעם כשנראה שהטיפול מתקדם. בשלב מסוים הרגיש שהוא נתון להתעללות (ניסוח שלו: 2000: עמ' 184). יום אחד הלן 'דחקה אותו לקיר': "איך זה שאני לא יכולה לקבל ממך תגובה אנושית?... אני יודעת שאתה שונא אותי... אם היינו בחוץ ברחוב, אם זה לא היה קשר אנליטי, מה היית אומר לי ממש עכשיו?". מיטשל ענה: "אם זה לא היה קשר אנליטי, אם זה היה בחוץ, ברחוב, והיית מדברת אלי באופן הזה ולא הייתי האנליטיקאי שלך, כנראה הייתי אומר, Fuck You! אבל אני כן האנליטיקאי שלך" (שם: 185-6, בשינוי תרגום).

מיטשל מביא זאת כדוגמה להתערבות שהביאה להתפוגגות המתח ביניהם ולנקודת מפנה חיובית בטיפול. אי אפשר להתווכח עם הצלחה, אבל עוד באירופה הייתי סקפטי: סביר בהרבה שמטופלת השואלת "מה היית אומר לי אם זה לא היה טיפול?", לא שואלת כלום, בעצם, אלא מאותתת על היותה מבועתת מכך שהצליחה לערער את שיווי משקלו הנפשי של המטפל שלה במידה כזאת ש'זה כבר לא טיפול'. כלומר, היא מודעת לכך שהיא מטריפה אותו, והדבר האחרון שהיא זקוקה לו מבחינה טיפולית הוא תשובה קונקרטית במסווה של 'בוא נשחק בנדמה-לי', ובוודאי שאינה זקוקה לשמוע את המטפל שלה משתמש בביטוי מיני – fuck you – להבעת כעסו כלפיה.

בחזרה לגלוריה ולשאלה שעל הפרק, מוקדם יותר כתב מיטשל (2000) כי "יחסי מין אינם מתיישבים, מבחינה רגשית, עם עשיית פסיכואנליזה. בעיית המפתח היא אחריות". נכון מאד, אבל למה בדיוק הוא מתכוון? בהמשך הסביר מיטשל: "התחושות במין עזות מכדי שאפשר יהיה להימנע מללכת לאיבוד בהן, על חשבון ההתבוננות בהשלכות האנליטיות". רגע, ומה 'אם זה הצורך של המטופל באותו זמן' ואיש המקצוע 'יודע להפריד', כמו שנהוג לומר בחוגים מסוימים? "כל מי שמסוגל לעשות זאת בפועל", מסכם מיטשל, "הוא ממילא מוזר ודוחה (too creepy) מכדי להיות אנליטיקאי טוב". זהו? האמנם "תחושות עזות" שאי אפשר שלא "ללכת לאיבוד בהן" מהוות רציונל להימנעות מקיום יחסי מין עם מטופל?  

נעבור לאייגן: מטופלת גילתה שהוא חולה מאוד וצהריים אחד אמרה לו: "אני רוצה לעשות איתך סקס. אני רוצה לדעת אותך. אני רוצה שהליבות הלא-מתַקשרות שלנו, שהלא-ידועים שלנו ידעו זה את זה" (Eigen, 2007: 415). נדלג רגע על משמעויות הבחירה המעניינת מצד המטופלת לצטט מושג ספציפי ביותר של ויניקוט (Incommunicado core) תוך כדי הבעת משאלה לשכב עם האנליטיקאי שלה; אין ספק שמדובר ברגע אינטנסיבי בפגישה. מה ענה לה אייגן? "את יפיפייה. איזו הרגשה יפיפייה. הייתי רוצה זאת". המטפלת סבה לעברו על הספה והביטה בו, "היא קרנה". ואייגן הוסיף, "אני יכול לדמיין זאת. כלומר, סקס ביחד" ובתגובה לכך המטופלת כמובן "הרגישה שחרור עמוק" (שם: 416). אפשר להניח שדיאלוג זה מעורר אי נוחות מסוימת, אשר לפחות חלק ממנה ניתן לייחס למניפולציית עריכה שביצעתי: למעשה, לפני תיאור תשובתו למטופלת, מספר לנו אייגן כי "מובן שידעה שזה לא יכול לקרות. לא יכולנו לעשות זאת, לא היינו פוגעים ככה בקרובים לנו" (שם). אך אפילו ללא ההשמטה המכוונת, ולצד העובדה שלא ברור מן הטקסט האם אכן אמר לה זאת, אי הנוחות לא נעלמת, ואף מתגברת לאור הסיבה שציין להימנעות: "לא היינו פוגעים ככה בקרובים לנו".

מבלי להפחית מעוצמת פגיעתה של בגידה "בקרובים", האמנם בזה מדובר כאן? ואם שניהם היו סינגלס, אז אולי יש מצב? אני מניח שלא, ואני בטוח שאייגן מניח שלא, אבל כשקוראים טקסטים קליניים עסיסיים כגון זה, מאת אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים בימינו, כדאי לומר את ה-obvious: מין עם מטופל אינו פסול מכיוון שהוא מעוות את השיפוט הצלול של האנליטיקאי בשעת מעשה (על פי מיטשל), או משום שהוא יוצר בגידה בפרטנרים ה'רשמיים' של כל אחד מהשותפים (על פי אייגן); מדובר במשהו עמוק בהרבה. מסלר דייויס, מיטשל ואייגן, שבזכות אומץ לבם וכנותם זכינו לתיאורים חיים ונפיצים מן הקליניקה שלהם, עלולים להעביר מסר שגוי לדורות של מטפלים שחוֹם המטבח הטיפולי מבהיל אותם. מטפלים – גברים, נשים וכל הטווח – עלולים להתבלבל ביחס לבסיס האיסור על מין עם מטופלים.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אהבה בצהרי היום: סיכום מאמרה של דייויס על העברה נגדית אירוטית

ο פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית - בעריכת ד"ר עמית פכלר

ο להשתחרר מכוח הקוביד - מחשבות אקספוננציאליות על גזענות, חרדות מוות ועוד

המשמעות האמיתית של יחסי מין בטיפול

כעת אנו מגיעים לפואנטה של הרשימה הנוכחית: יחסי  מין  בין  מטפל  למטופל  שקולים  ליחסי  מין  בין  הורה  לילד, וכמו שילד אינו יכול באמת 'לתת את הסכמתו', כך גם מטופל אינו בעמדה של בחירה חופשית בוגרת בכך. זהו מוסר בסיסי וזאת הפריזמה שדרכה יש לשפוט מעשים כאלה. מין עם מטופל הוא לא פחות מגילוי עריות: חציית הגבול שאין לחצותו באינטימיות בריאה ומכבדת בין בני אדם. נראה כי מטפלים בגישה פסיכואנליטית-דינמית, אשר הלחם והחמאה שלהם כולל רעיונות כגון העברה והעברה נגדית, שחזור דפוסי יחסים ועוד, אמורים לדעת זאת טוב מאחרים. מטפל החוֹצה גבולות מיניים כופה את עצמו על המטופל, מכניסו למערכת אינצסטואוזית, והתוצאות של זיווג כזה הן תמיד לקויות ביותר.

מטפלים המתבלבלים בין שפת הטיפול לשפת התשוקה המינית אינם נופלים 'סתם': הם מבטאים במעשיהם את מה שביון כינה קטסטרופה פרימיטיבית, וחלקם משחזרים מבלי דעת היבט אינצסטואוזי של אירועים שכאילו נקברו בעברם. אך המטופלים לא באים כדי לטפל בקטסטרופות הקדומות או העכשוויות של אף אחד מלבד אלה של עצמם. מטופלים לא באים אלינו כדי לשחק ברופא וחולה, כמו בשיר ששרה ריקי גל; הם באים כדי שנתייחס ביראת-קודש לפרטיות שלהם ולצורך שלהם באיזון בין חום אנושי לגבולות שומרים. מעניינת בהקשר זה בחירתה של מסלר דיוויס 'ליידע' את המטופל שגם אמו פנטזה עליו מינית, קרוב לוודאי; האם העניקה לו פיסה פסיכו-חינוכית בנוגע לדינמיקות העברה והעברה נגדית, או שהאסוציאציות שלה הובילו אותה אינטואיטיבית לזהות את גילוי העריות הפוטנציאלי שיצרה בחדר?

כמה אסוציאציות מטרידות נוספות: אני מכיר יותר ממקרה אחד בו מטופלת קיבלה – במהלך השבוע, בזמן הליכתה מהאוטו לפגישה שלה, או שניות ספורות בטרם תצלצל בפעמון – הודעה קולית או כתובה מהמטפל שלה שהתוודה כי פיתח כלפיה רגשות שמונעים מצדו את המשך הטיפול. לא כדאי להמעיט בעוצמת הטראומה הגלומה בחוויה כזאת: "כשה[מטופל] מתאושש מהתקפה זו, הוא חש מבולבל מאוד, מפוצל למעשה, לא-אשם ואשם בו-בזמן", כתב פרנצי (שבעצמו התבלבל לא פעם) על ילדים שנגעו בהם לא נכון, "והאמון שלו בעדות חושיו נשבר" (1933: 203). במדרג בלבולי השפות, מטפלים ששלחו הודעות כאלה עצרו את עצמם מהידרדרות גרועה בהרבה, מסוג 'אם נתנשק אני אכעס' (כמו שעלה בכתבת הטלוויזיה אודות כרמי) ומנעו השתלשלות שבסופה כתב אישום וזיהום הפצע שעמו פנתה המטופלת לטיפול מלכתחילה. אך למרות שפרנצי התכוון לפגיעות מיניות ממשיות, מטפלים המתוודים בפני מטופלות בסגנונות המצוטטים לעיל, עלולים מחד לשבור את האמון בפסיכותרפיה – טיפול בנפש – כמקצוע בר-קיימא, ומאידך להעמיק את ההנחה של המטופל כי הוא עצמו הרסני; אם הפסיכולוג שלי נדלק עלי במידה כזאת שאינו יכול להמשיך לטפל בי, מה זה אומר עלי ועל היכולת שלי לבסס ביומיום קשר אינטימי בוגר ובריא (ביני לאחר וביני לבין עצמי)?

שני סיפורי עבר נוספים מדגישים את הלגיטימציה היחסית (שאפיינה את האקלים החברתי והתרבותי ממש עד לא מזמן) סביב גלישת הקשר הטיפולי למחוזות מיניים. אני מכיר מישהי שהתלוננה לפני שנות דור במשטרה ובמועצת הפסיכולוגים על הפסיכולוג שאנס אותה – ודוק: לא 'קיים אתה יחסי מין' – והפסיכולוגית הראשית דאז מצאה לנכון לומר לה כי מאחר שהמתלוננת היא פסיכולוגית בעצמה, היתה צריכה לקחת בחשבון התפתחות כזאת, או שנכנסה לכך בעיניים פקוחות, או קשקוש חולני אחר כלשהו. והשני, לאחרונה נודע לי שבמשך העשורים הראשונים של הפסיכותרפיה בישראל לא נחקק חוק נגד 'קיום יחסי מין עם מטופלים'; באותם עשורים, הניבו כמה טיפולים פסיכולוגיים אצל מטפלים ידועי-שם זוגות 'רומנטיים' מקרב הדיאדה הטיפולית. קשר מתאמי או סיבתי? (יש לי השערה לא מאוששת שבתיה גור רמזה למקרים אלה ב'רצח בשבת בבוקר').

סיכום

הדיון בנושא רחב ונפיץ זה רחוק ממיצוי. החלק אותו רשימה זו ביקשה להאיר נוגע להשפעה המפעפעת של 'אימהות ואבות' פסיכואנליטים מסוימים, עלינו, המטפלות והמטפלים שרוצים לעשות עבודה טובה, להתייחס למטופלינו באנושיות ובחום תוך שמירה על רמה מקצועית ראויה. האם זה אפשרי? כן. האם זה פשוט? לא. פוטנציאל הבלבול הוא גדול: הספרות המקצועית שלנו כוללת כל מיני מסרים שכדאי לנו לגלות ביקורת בריאה כלפיהם. הבלבול אינו חולה פחות כאשר חתומים עליו אריות פסיכואנליטיים, פסיכולוגים ארציים או מדריכים תועים. הציטוטים הקליניים לעיל יכולים להעיד על משבר אתי באקלים המקצועי הטיפולי – וכמו משבר האקלים המקורי, זה נכון לעולם הטיפולי כולו.

מה החדשות הטובות? הגדוּלה של ג'ודי מסלר דייויס, סטיבן מיטשל ומייקל אייגן נעוצה ביושר שבו סיפרו על האינטראקציות הקליניות האלה. בזכות כנותם אנחנו יכולים ללמוד לְמה לשים לב ולזהות את העיקר ואת הטפל. לא בשמיים היא: מין אמור להיות ויכול להיות דבר נפלא באמת, אחד הביטויים העילאיים לקרבה, לאהבה ולחיבור רוחני. אבל מין עם מטופלים הוא לא פחות מגילוי עריות, בכל גיל, בכל קונטקסט, גם אחרי שלוש שנים מגמר הטיפול.

ערב שליחת רשימה זו לפרסום, נודע לי מפי עמרי הדר כי ערן האן, רכז קו הגברים במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בתל אביב, הנחה את המתנדבים במסגרת קורס הסיוע כך: "הפונים לקו ינסו לפרוץ גבולות והתפקיד שלכם הוא לשמור על הגבולות". כל כך הרבה אמת בכל כך מעט מילים. ודוק: לשמור על הגבולות פירושו לשמור על המטופל, על הטיפול ועל עצמינו. התפקיד הזה מחייב ולעתים קרובות נחווה כעול כבד מדי על כתפי מטפלים ומטפלות; אבל בלשון מסכת אבות, גם אם לא עלינו המלאכה לגמור, מרגע שהחלטנו להיות מטפלים - לא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה. 

על הכותב – ד"ר עמית פכלר

פסיכולוג קליני מומחה - מדריך, מלמד בתוכניות לפסיכותרפיה ועורך סדרת 'פגישות' לספרות פסיכואנליטית בהוצאת כרמל. 

מקורות

מיטשל, ס"א. (2000). התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. תל אביב: תולעת ספרים, 2009.

פרנצי, ש. (1933). בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה. בתוך: בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב, עם עובד. 2003.

קפלנסקי, ת. (2021). ההחלטה לא להאשים את יובל כרמי באונס היא עיוות מוחלט. אתר הארץ,             https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.10190678, נדלה בתאריך 15.9.2021.

Benjamin, J. & Gabbard, G.O. (1994). Commentary on papers by tansey, davies, and hirsch. Psychoanalytic Dialogues, 4:2, 193-213, DOI: 10.1080/10481889409539013

Davies, J. M. (1994). Love in the afternoon: a relational consideration of desire and dread in the countertransference. Psychoanalytic Dialogues, 4, 153-170

Eigen, M. (2007). Incommunicado core and boundless supporting unknown. European Journal of Psychotherapy and Counselling, 9(4): 415-422

Mitchell, S. A. (2000). Relationality: from Attachment to Intersubjectivity. Hillsdale: The Analytic Press