חיפוש

תרומתן של חופשות וקטיעות לפסיכותרפיה, מאמרם של Rhoads & Rhoads משנת 1995

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

המאמר תרומתן של חופשות/קטיעות לפסיכואנליזה (The benefits of vacations/interruptions in psychoanalysis) מאת Rhoads & Rhoads שהתפרסם בשנת 1995, מציע הסתכלות שונה על השלכותיהן של חופשות וקטיעות על הטיפול. 

העובדה שאנליטיקאי לא רק לוקח חופשות אלא אף מוכרח לעשות זאת היא עובדה מתקבלת על הדעת. פרויד נהג לצאת לחופשת קיץ קבועה, כפי שעשו מרבית האנליטיקאים. חלקם עזבו למקומות נופש כאשר הם מלווים בחלק מהאנליזנדים בהם המשיכו לטפל על בסיס חלקי. חופשות תורמות לאנליטיקאי מאחר והן מאפשרות לו להתרענן ולחדש את האנרגיות הליבידינליות. הלא מודע שלו ראוי למנוחה מהפגיעות הטראנספרנסיאליות היומיות, איומי הקאונטר טראנספרנס והדרישה לנייטרליות אנליטית. הפחתת העייפות מרחיבה את האפשרות לקריאה וחשיבה וכך עשויה לספק מצע לגדילה אישית ועיצוב מחדש של פרספקטיבות להבנת היבטי חיים נוספים מלבד האנליזות.

מרבית ההתייחסויות לקטיעות באנליזה, שחופשה היא רק אחת מהן, מציגות עמדה שלילית למדי ורק לעיתים ניתן למצא התייחסות לאספקטים החיוביים ורווחיהם הפוטנציאליים. חקירת אנליזות שניות יכלה להרחיב את הדעת בנושא, אך בדרך כלל ההתייחסות היא להצלחת המפגש עם אנליטיקאי חדש או הזווית התיאורטית החדשה, ולא למרווח שבין האנליזות. במקרים אלו, פעמים רבות ההתייחסות לאנליזה הקודמת היא מזלזלת, כאשר בפועל המטופל פשוט נזקק לזמן בין האנליזות כדי להטמיע את התובנות החדשות לפני שימשיך במרתון.

אפילו הפסקה של שלושה ימים נתפסת לעיתים כממושכת מכדי לאפשר את המשכיות האנליזה. הפוגות מאפשרות להגנות להתאחד וגורמות למוטיבציה לשינוי להתפוגג. המצב הגרוע ביותר למטופלים הוא כאשר ההפוגה מתקיימת בשעת משבר או בתקופה בה האגו מוחלש או תלותי. עבור האנליטיקאי, חודשים של ניתוח ההגנות עשויים לרדת לטימיון בעקבות הפוגה כזו. הברית הטיפולית יכולה להיחלש כאשר המטופל נהנה מהחופש - שגילה מחדש -  מהמחוייבות הכרוכה בטיפול מבחינת זמן וכסף. הוא יכול לחוות הקלה מהיעדר האינטנסיביות של ההעברה ומהלחץ הלא מודע להתגלות, ועשוי להתפתות לסיים את האנליזה טרם זמנה. נוירוזת העברה אשר התפתחה עשויה להכנס למצב הגנתי כך שתדרש עבודה רבה כדי לשוב למצב בו היתה טרם החופשה.

פרויד (1900) טען בספר החלומות: "כל מה שקוטע את התקדמות העבודה האנליטית הוא התנגדות". ב-1925 הוסיף בהערת שוליים התייחסות לקטיעות אשר עשויות להתרחש מחוץ לטווח אחריותו של המטופל: "אפילו כאשר המאורע אשר קוטע את האנליזה הוא ממשי ואינו תלוי במטופל, מה שאכן תלוי במטופל הוא המידה בה מאורע זה יהפוך לקטיעה; ההתנגדות חושפת את עצמה בבירור דרך מוכנותו של המטופל להשתמש במאורע או להגזים את השפעתו".

Glover התייחס בשנת 1955 לאפקט המפריע של הקטיעות באנליזה וטען כי קטיעות של חודשיים מביאות לעיכוב האנליזה, וכי הפסקות בלתי צפויות מביאות לתגובות רגרסיביות יותר מהפוגות מתוכננות.

Greenacre ציין בשנת 1954 כי "ככל שפגישות הטיפול פחות תכופות, כך גדל הסיכון לאנליזה בלתי מספקת של ההעברה השלילית. לטענתו של Greenacre, קטיעות בתקופות של התנגדות אשר התבטאה בשתיקה או באופנים אחרים תורמות לאנליזה רק במקרים נדירים: "מנסיוני מאנליזות של מספר מטופלים, נראה לי כי תקופות אלו נובעות מקשייו של המטופל לבטא רגשות עוינים או אירוטיים... לעיתים קרובות כאשר המטופל מקבל הפסקה או שתדירות הפגישות יורדת, עמדות רגשיות אלו אינן זוכות לעיבוד אנליטי ומתבטאות מאוחר יותר באופנים מזיקים".

Jackel הציג בשנת 1966 חמישה מקרים המדגימים כיצד המשאלה לילד היא תגובה אופיינית להפסקות באנליזה. הוא טען כי "תחת השפעת הקטיעה המתקרבת... מתרחשת תנועה רגרסיבית המתבטאת במשאלה להביא ילד. ניתן להבין זאת באופן קלאסי במונחי התשוקה האדיפאלית - המשאלה לילד מהאנליטיקאי (ההורה). עם זאת, ישנה עדות לכך שמשאלה זו יכולה לנבוע מגורמי אופי מורכבים ונרקסיסטיים יותר. לעיתים מדובר במשאלה לבסס יחסי הורה-ילד בהם המטופל מגלם הן את ההורה והן את הילד. בפנטזיות אלו הסובייקט לעולם אינו יכול להינטש או להישאר לבדו. זוהי פנטזיה פרה-אדיפאלית והאב אינו מעורב בה".

לא כל הכותבים ראו את הקטיעות באנליזות כבעלות השפעות שליליות בהכרח. Weiss, בהתייחסו לבעיות המתעוררות סביב מעבר קליניקות, הציע בשנת 1972 כי מעבר קליניקה צפוי לעורר חרדות ומוטיבציה לעבודה קשה יותר, הבאת חומרים חדשים או העמקת העבודה סביב חומרים מוכרים במטרה להשלים את העבודה בזמן הנותר: "כאשר האנליטיקאי מציג את עובדת עזיבתו, מדובר במאורע משמעותי אשר עשוי לפצל את דמות האנליטיקאי לאובייקט ממשי לצד אובייקט העברה. פיצול זה מציע לנו הזדמנות לחשוף את ההעברה בקרב מטופלים אשר מציגים תגובות העברה חבויות ומעודנות לאורך תקופות ממושכות באנליזה".

Bibring-Lehner אשר כתב על התנגדות באמצעות ההעברה התייחס לאפקטים החיוביים העשויים להיות לקטיעות באנליזה: "אנו מוצאים כי אנליזה תחת איום של סיום מסיבות שונות, לעיתים עקב הכאב שגורמת העבודה האנליטית, מביאה לעיתים להתגברות על התנגדויות-העברה (חיוביות או שליליות)... במידה והמטופל פונה למטפל אחר או חוזר לאותו המטפל, ניתן לראות שינוי מהותי הן בהתנגדות והן בסיטואציית ההעברה הכללית - שינויים אשר לא התרחשו במהלך חודשי עבודה ממושכים" (1936). Bibring, בכל מקרה, הניח כי הסיכוי לשינוי גדול יותר כאשר המטפל השני אינו בן מינו של המטפל הראשון.

Mendel תיאר בשנת 1977 אנליזה אותה כינה "מודיפיקציה של פסיכואנליזה קלאסית" בהתבסס על הנחתו כי טיפול מורכב מחינוך-מחודש ולכן הוא תהליך-חיים בו פתרון הבעיות אמור להיות בבעלות המטופל. בטיפול זה ההפסקות נקבעות בתחילת הטיפול ולא על פי לוח הזמנים של המטפל או על פי שיקולים קליניים עכשוויים. המטופל מגיע למאה מפגשים בתדירות של שלושה מפגשים שבועיים, ולאחר מכן הטיפול נפסק לחצי שנה שאחריה חוזר המטופל ל-45 פגישות נוספות, שבעקבותיהן באה הפסקה נוספת של שנה. לאחר מכן המטופל מגיע ל-45 פגישות נוספת, מפסיק את הטיפול לשנתיים ואחריהן מגיע לעשרה מפגשים נוספים. Mendel תיאר תוצאות טובות יותר בטיפול זה בהשוואה לטיפולים רציפים שהסתכמו במספר פגישות דומה. הוא טען כי "נמנעת רגרסיה במידה האפשרית באמצעות הפיכת המטופל למשתתף מודע באסטרטגיית הטיפול". התאמה זו אני רואה כסוג של פסיכותרפיה ולא של אנליזה.

Alexander & French דנו בשנת 1946 בהפסקות בטיפול בהתייחס לשינוי בתדירות המפגשים ולסיום. הם המליצו לתמרן את תדירות המפגשים כדי למנוע מהמטופל נסיגה מהחיים המציאותיים אל תוך הטראנספרנס וטענו כי לקטיעות מקריות יש לעיתים "אפקט מחייה על טיפול שהופך סטאטי בשגרת המפגשים". הם ממליצים גם ליזום קטיעות בתקופה של חודש עד שמונה עשר חודשים לפני הסיום כך שהמטופל "ילמד אילו מקשייו עדיין קיימים". המטופל עשוי לחוש אבוד בהתחלה אך לאחר מכן "יזהה כי אינו זקוק למטפל כבעבר".

Haak מתאר דוגמא לאופן בו דפוסי העברה חבויים מתבטאים סביב אירועים בעלי אופי ריאליסטי (1957). הוא מתאר כיצד נעדר למשך מספר ימים עקב סמינר וכאשר חזר שאל אותו האנליזנד כיצד בילה את זמנו. הוא קיווה לשמוע על חופשה משעממת כנקמה על הנטישה. הקטיעה בטיפול נתפסה כמתסכלת ועוררה תגובות טראנספרנסיאליות אשר אנליזה שלהן חשפה כי בעת ההפסקה היה המטופל במצב רגיש של יחסי אב-בן.

Dewald אשר כתב על תגובות מטופליו למעבר שלו לעיר אחרת כתב (1966): "החלטה שרירותית של האנליטיקאי, המבוססת על צרכיו והאינטרסים שלו ואינה לוקחת בחשבון את ההשפעה על מטופליו... המטופל אינו משתתף אקטיבי בהחלטה הקבועה והבלתי ניתנת לשינוי... ההשפעה היא הכנסה לסיטואציית ההעברה מאורע מציאותי טראומטי ומלחיץ אשר משחזר עבור המטופל את חוסר האונים הילדי לנוכח התנהגות הורית שרירותית, ורגשות דחייה ונטישה... המטופל נאלץ לערוך אינטגרציה ולעבד את חווית הנטישה הקונפליקטואלית אשר יוצרת סיטואציה טראומטית ומציאותית בחלקה.... תגובות המטופלים נבעו מסוג ועוצמת נוירוזת ההעברה".

בהתייחס לסיום האנליזה, Saul טען כי אפילו הצעה טנטטיבית להפסקה או סיום הטיפול מעוררת זרם מוגבר של של אסוציאציות (1958). הוא הציע הפסקות יזומות כדרך התמודדות עם התנגדות קשה וממושכת וכתב לאחר מספר מקרים מסוג זה: "לעיתים, כאשר החומר אינו עולה באופן חופשי התואם את השלב המתקדם של האנליזה, לאחר הפסקה של שנה ויותר המטופל זוכה בפרספקטיבה חדשה ואחרי שמתמודד עם כוחות אלו בעצמו, האגו שלו מתחזק, הוא מצליח להתמודד טוב יותר עם הלא מודע שלו, מעלה אסוציאציות בחופשיות רבה יותר ומצליח לעשות שימוש טוב יותר בחוויה הפסיכואנליטית. לכן, חלק מהמטופלים מסוגלים להתמודד באופן מהיר ואפקטיבי יותר לבדם, לאחר האנליזה, והתנגדותם מתרככת. לעיתים, כאשר מטופל שהפגין התנגדות מגיע לשיחה עם המטפל כשנה או שנתיים לאחר סיום האנליזה, המטפל עשוי להיות מופתע ביותר מהתובנות החדשות שהשיג בעצמו, על בסיס העבודה שהאנליטיקאי החל עמו".

Gold & Nemiah ערכו ספר (1993) אשר סוקר את השפעתם של מאורעות חיים שונים על התרפיה. בין מאורעות אלו היו מחלות, מוות, גירושין, היריון והיעדרות של האנליטיקאי. בספר זה המחברים מתייחסים לאפקטים החיוביים והשליליים של מאורעות אלו על הטיפול, ועל הצורך לראות אותם כהפרעות פוטנציאליות אך גם כאפשרויות להבנה נוספת של נוירוזת הליבה. דעותיהם של כותבים אלו נעות מתפיסה של הקטיעות, מכל סיבה שלא תהיה, כמעכבות את האנליזה, לבין תפיסות כתפיסותיהם של Saul ושל Alexander אשר צופים התקדמות נוספת לאחר חופשות וקטיעות. Dewald, אשר התייחס גם למעברי קליניקות, התייחס לתגובות חיוביות ושליליות בהתאם למצב הטראנספרנס. אנו מסכימים כי תגובת המטופל לקטיעה תלויה בנוירוזת הליבה ובמצבה ההתפתחותי של נוירוזת הטראנספרנס. בנוסף, תגובת המטופל לחופשה משתנה לאורך האנליזה. בדרך כלל, התגובה היא אמביוולנטית ותוצאותיה החיוביות והשליליות מעורבות. כעת, נתאר מספר מטופלים ואת תגובותיהם לחופשות אשר קידמו ולאו דווקא פגעו בתהליך.

מטופלת א'

א' היתה סטודנטית בת 20 שהתלוננה על כעס על אמה, בלבול ברגשותיה וחוסר ביטחון חברתי. הישגיה בתחום האקדמי ובתחומים נוספים היו גבוהים. לא היו לה חברים קרובים, והיא נטתה להתלונן הרבה ו"לרדת" על עצמה. היא באה ממשפחה שעודדה הישגיות, רציונליות והמנעות מחשיפת רגשות. אמה ציפתה שתהיה "חברה" והעבירה מסר סמוי כי היא מצפה ממנה שלא להיות עצמאית. הוריה התגרשו "פתאום" כאשר א' היתה בת 13 ללא כל רמז לכך שהתמודדו עם קשיים קודם לכן. אביה התחתן במהרה עם אישה צעירה ממנו ב-20 שנים ושמר על קשר רציף עם ילדיו.

במשך השנה ושלושת החודשים הראשונים לטיפול של שני מפגשים שבועיים באוריינטציה פסיכואנליטית, המטופלת הופיעה כאשר היא לבושה באופן גברי ללא כל ניסיון להפגין את נשיותה. בתקופה זו הנושא המרכזי היה הכעס שלה על נטישתו של אביה את אמה ועל הניסיונות של אמה לדכא כל פעולה או חשיבה עצמאית. כמו כן, היא הביעה כעס על עצמה על היותה מזוכיסטית, מתלוננת, שלילית וממעיטה בערך עצמה. היא התקשתה להביע כעס, מיניות או רגשות אינטימיים באופן ישיר. ההגנה הדומיננטית שלה היתה אינטלקטואליזציה. ההעברה שהתפתחה הוכחשה אך התבטאה במספר מכתבים שנשלחו לפסיכיאטר בהם התייחסה ליאושה מהביקורת העצמית שלה, עוינותה והבכי ההיסטרי שלה. היא האשימה את המטפל על שאינו שואל שאלות מנחות ותהתה אם הוא חושב שיש לה צורך בטיפול. היא היתה מסוגלת לזהות רבות מהתנהגויות ההרס העצמי שלה אך חשה כי אינה מסוגלת לשנות אותן. בשלב זה היא הפסיקה את הטיפול לשלושה חודשים עקב תוכנית לימודי קיץ בחו"ל, ותכננה להמשיך בטיפול עם חזרתה. כאשר חזרה, היא נראתה כאדם שונה לא רק בתכנים שהעלתה אלא גם באופן בו דיברה ובהופעתה. היא לא התנהגה עוד כילדה מפונקת המצפה מההורה להסדיר עבורה את הדברים. "אני לא יכולה פשוט לבוא לכאן, לדבר, ולצפות שדברים יסתדרו. אני מניחה שאני אמורה לקחת כמה סיכונים". היא לא לבשה עוד בגדים ומגפיים בסגנון צבאי אלא מכנסיים נשיות ושמלות, והיא התאפרה והסתפרה. תחילה התוצאה לא היתה אופנתית ביותר, אך בהדרגה היא ויתרה על הבגדים שאמה קנתה לה בתיכון ואימצה סגנון משלה. במהלך החופשה היא היתה מעורבת לראשונה בקשר מיני והחליטה לבחור בכיוון קריירה שלא תאם את ציפיותיהם של בני משפחתה. היא סיפרה כעת על פנטזיות על בן זוג. עם שובה לאנליזה היא סיפרה על התובנות החדשות שלה לגבי אישיותה והקונפליקטים שלה. אלו כבר הוצגו בפניה פעמים רבות אך ההגנות האינטלקטואליות נטרלו את האפשרות לקבלם. היא המשיכה בטיפול אשר התמקד כעת באינטגרציה של התובנות החדשות והשגת תובנות חדשות.

מקרה זה מדגים את רווחיה של הפסקה בטיפול. העבודה הגיעה למבוי סתום עקב העברה עויינת-תלותית ומתוך פחד מדחייה על ידי האובייקט האדיפאלי הנחשק. במהלך ההפסקה, הרחק מההעברה ההורית, המטופלת היתה מסוגלת לאינטגרציה של הפרשנויות שהתייחסו להעברה ולהתנגדותה לשינוי. היא לא ציפתה עוד שהמטפל, כאובייקט אמהי, יבקר את פעולותיה ומחשבותיה החדשות וכי קנאתו תתעורר בקשריה המיניים, כאובייקט אבהי. נעשתה די עבודה כדי לאפשר לשינויים אלו להתרחש במהלך החופשה. היא נזקקה לעבודה נוספת סביב אינטגרציה של השינויים והשפעתם מחוץ לחדר הטיפולים. ייתכן וניתן היה לצאת מהמבוי הסתום גם בטיפול עצמו, אך דוגמא זו ממחישה שההפסקה בטיפול לא רק שלא היתה מכאיבה, אלא גם קידמה את העבודה על ידי מתן זמן לאגו לערוך אינטגרציה ולהשתמש בתובנות שהושגו.

מטופל ב'

ב היה איש מקצוע בן 28 אשר פנה לאנליזה בעקבות חרדות, חוסר בשלות, תלותיות פאסיבית וקשיים ביחסיו המיניים עם נשים, למרות שהיו לו מספר חברות אפלטוניות. הגנותיו השכיחות היו אינטלקטואליזציה, הכחשה, המנעות והשטחה. תחילה הוא התקשה לחשוף חומרים בלתי מודעים אך כאשר התהליך התבסס הוא הפך תלוי במפגשים כמוקד לשחרור תסכולים ולגילוי הקונפליקטים הלא מודעים העכשוויים, וחרדתו פחתה. כל גילויי ההעברה הוכחשו, מלבד ההסכמה על כך שהקליניקה היתה מקום מיוחד לשיחה שאינה מלווה בביקורת. תשעה חודשים לאחר תחילת האנליזה האנליטיקאי יצא לחופשה בת שלושה שבועות. המטופל סיפר שבשבוע הראשון הסתדר היטב, אך בשבועיים שלאחר מכן חזר למצב הפרה-טיפולי של הכחשה, המנעות, חרדה ועצבנות. הוא אמר ששמח על שובו של האנליטיקאי כדי שיוכל לראות שלא השתפר כפי שחשב. ההפסקה חשפה "כיוונים חדשים" שלא זיהה כי עליו לעבוד עליהם, והדגימה את מצב ההעברה הפרה-אדיפאלית לאם הטובה לה הרגיש שנזקק כל השנים. חופשה נוספת של האנליטיקאי שפכה אור נוסף על המקרה. בשבל זה ב' הכחיש באינטנסיביות חומרים אדיפאליים שעניינם בתחרות מינית. הוא הביע שביעות רצון מחופשת האנליטיקאי שתאפשר לו להרגע מהטיפול ולהשתמש בכסף לסגירת מספר חשבונות. עם שובו של האנליטיקאי, ההנאה התחלפה בחוסר שביעות רצון. הוא דמיין כי האנליטיקאי נהנה מחופשה פעילה מבחינה מינית, וכדי להתאים עצמו לביצועיו המיניים של המטפל יצא לפיק-אפ באר אך סבל מאימפוטנציה במגע המיני. סוג זה של אקטינג אאוט לא היה אופייני לו, מאחר ובדרך כלל הוא היה מפוחד מכדי להכיר בפנטזיות שלו, ובוודאי מכדי לפעול בהתאם להן. הוא תכנן שלא לשתף את האנליטיקאי אלא "לשכוח" את האירוע אך האימפוטנציה שלו הדאיגה אותו במידה רבה. כאן, האפשרות לאקטינג אאוט הרחק מהעין ההורית סיפקה רווחים לאנליזה ואפשרה לחומר מוגן לבטא את עצמו. ההעברה התבטאה בפנטזיה ובאקטינג אאוט ולא ניתן היה עוד להכחישם. עם התקרבות סיום האנליזה, בשנה השלישית, האנליטיקאי יצא לחופשה נוספת של שלושה שבועות. לראשונה, ב חווה תחושות אובדן ודיכאון אשר נמשכו כשבוע, ואחריהן התבססה ההחלטה "לעמוד על רגליי בכוחות עצמי". ב נזכר בחופשה הקודמת בה היה רגרסיבי עקב הפסקת האנליזה העצמית, ולכן בשבועיים האחרונים של החופשה הוא ביצע מדיטציה בשעות האנליזה. כך, נמנעה רגרסיה נוספת והמטופל חש כי הוא שווה ערך לאנליטיקאי. בדוגמא של המטופל הנוכחי ניתן להבחין בהתקדמות בתגובות לחופשות בהתאם לשלב בו נמצאה האנליזה ולנוירוזת הליבה. הרווחים בדוגמא זו קשורים למצב ההעברה והדימוי העצמי. האפשרות לקחת צעד אחורה ולתפוס את הטיפול מפרספקטיבה אחרת הועילה למטופל ומיתנה את הכחשת ההעברה.

מטופלת ג'

ג' היתה אישה צעירה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, אשר הגיעה לאנליזה על רקע תחושות דיכאון וחוסר אינטגרציה. שנות חייה הראשונות עברו עליה בפחד מהתפרצויות הזעם של אמה. לא פעם אמה העירה אותה ב-2:00, השליכה את בגדיה על הרצפה, דרשה ממנה לסדר את הבלגן, הכתה אותה ואז הלכה לדרכה. בכל אחת מהפעמים האלו, ג' פחדה שהאם לא תשוב. אביה עזב את הבית כאשר ג' היתה בת שנה, אך שב אחת לזמן מה למספר ימים ואז נעלם שוב בלילה, כאשר המשפחה ישנה. הפעם האחרונה בה הופיע היתה כאשר ג' היתה כבת ארבע, והיא הגיבה בדיכאון, קשי אכילה והקאות שנמשכו כחודש. תגובתה היתה חריפה עד כדי כך שהיא הופנתה לבדיקת לוקמיה.

לאחר כשמונה חודשי אנליזה האנליטיקאי הודיע שבעוד כחודש יצא לחופשה בת שבוע. עד לרגע זה המטופלת הכחישה את רגשותיה כלפי האנליטיקאי, אך הכירה בהם לאחר שעוררה פרובוקציה אשר גרמה לבעלה להכותה, כשבועיים לפני חופשת האנליטיקאי. החופשה הצפויה גירתה תגובת העברה של פחד מאובדן. באסוציאציות לאירועים שגרמו להכאה על ידי הבעל, היא התייחסה לפחד שהאנליטיקאי לא ישוב. ג' התמודדה עם החופשה באופן טוב למדי, להפתעתה. היא הסבירה את הצלחתה בכך שהיא והאנליטיקאי דנו ברגשותיה לגבי החופשה. מרווח הזמן אפשר לה להגיב לאובדן זולתעצמי המתקרב לפני הפרידה הממשית ולעבוד על הפחדים שהתעוררו בה. יכולתה לשאת את האובדן ולהמשיך לתפקד בעבודה חיזקה את תקוותה שהאנליזה תעזור, בסופו של דבר.

שנה לאחר מכן, האנליטיקאי יצא לחופשה בת שלושה שבועות. לפני כן, הוא פירש את העברתה האדיפלית-אבהית בהקשר ליחסיה עם גברים. נישואיה התפרקו. היא ביקרה בפיק אפ באר כדי להבטיח לעצמה כי היא יכולה לעורר את התעניינותם של גברים. היא הכחישה כל קשר בין התפתחויות אלו לרגשותיה לאנליטיקאי מאחר ו"אתה רק קול ורק מקשיב". היא לא יכלה "להרגיש" על מה דיבר האנליטיקאי, למרות שבאחד הלילות, אחרי מריבה עם בעלה, היא בילתה את הלילה בחניית הקליניקה שלו. אחרי החופשה היא התוודתה על חזרתו של סימפטום של הפרעת אכילה ממנו סבלה כעשר שנים, ונעלם עם תחילת האנליזה. כאשר סימפטום זה קושר להפרעת האכילה שפיתחה עם עזיבתו של אביה, היא החלה לפתח משיכה מינית עזה לאנליטיקאי. חזרת הסימפטום עם חופשת האנליטיקאי בתקופה של העברה אדיפאלית סייע לה להכניס לפרספקטיבה את נוירוזת ההעברה. חופשות נוספות אפשרו לה, בהמשך, לחוות אובדן ופרידה בהעברה באופן נשלט ונסבל, בניגוד לחוויות ילדותה.

מטופל ד'

ד', רווק לבן בן 32, הגיע לאנליזה על רקע דיכאון כרוני, אלכוהוליזם ודחיינות אשר פגעה בתפקודו התעסוקתי באופן משמעותי. הן הנרקסיזם והן האובססיביות שלו נכחו באנלזיה. פרשנויות מעודנות השפיעו עליו באופן מינורי ביותר. בתחילת יולי המטופל הודיע על חופשה שיקח אוגוסט והאנליטיקאי הודיע כי הוא יעדר בשבועיים הראשונים של אוגוסט, אך המטופל לא התייחס בשלב זה לכך ששבועיים אלו אינם השבועיים בהם הוא עצמו יעדר, ולא התייחס להפסקה בת החודש שתיווצר.

בתחילת ספטמבר האנליטיקאי נענה להצעה ללמד קורס המתקיים באוקטובר, והוא הודיע למטופל כי יעדר במשך 12 ימים. המטופל הגיב במגוון פנטזיות בהן המטפל מציג מאמר חשוב בכנס בין לאומי, מטפל בבן משפחה חולה, מתמודד עם בעיה בריאותית או נעדר עקב צרכים אוניברסיטאים חשובים. מספר שבועות לפני החופשה המטופל נתקל בברושור הקורס שהמטפל עמד ללמד והגיב בזעם. הוא טען כ המטפל לוקח חופשה לא לגיטימית ואיים להתלונן עליו לועדת האתיקה של הפסיכואנליזה בטענה כי המטפל "מתבטל בכך שהוא יוצא לחופשה באוקטובר, בעוד שידוע שכל האנליטיקאים לוקחים חופשה באוגוסט ונוסעים לקייפ-קוד". עם שובו של האנליטיקאי ניתן היה לזהות את הפגיעה הנרקסיסטית שחווה המטופל ואת הצדדים האובססיביים באישיותו. כך, החופשה העלתה תכני העברה אשר חשפו את קווי הפתולוגיה של המטופל, שהוכחשו עד כה.

מסקנות

בלתי אפשרי לקיים את התהליך האנליטי ולעקוב אחר התהליכים הלא מודעים כאשר שגרת המפגשים אינה נשמרת, ומוסכם כי ארבעה-חמישה מפגשים שבועיים הם התדירות האופטימלית. אלא שלוח זמנים זה אינו יכול להישמר תמידית והוא מלווה בקטיעות המשתנות באורכן ובגורמים להן. לעיתים קטיעות אלו פוגעות בתהליך, מביאות לחיזוק ההגנות ולעיתים אף מביאות לסיום טרם זמנה של האנליזה. יחד עם זאת, לעיתים חופשות או קטיעות של האנליזה מעודדות תנועות חיוביות ומביאות לרווחים משמעותיים למטופל. סקרנו מספר דוגמאות לתרומות ההפסקות בטיפול, כאשר הנפוצות בהם הן רגיעה מההעברה האינטנסיבית ואפשרות לזהות את ביטויי ההעברה ולהכיר בהם. כל סוגי הקונפליקטים - אדיפאליים, פרה אדיפאליים, נרקסיסטיים - יכולים להתעורר בעקבות החופשה. החופשה אינה גורמת לתגובות אלו, אך מאפשרת עבודה אנליטית והתקדמות דרך התעוררותן.

עם החזרה לאנליזה, ניתן לזהות את מצב קונפליקט הליבה ואת ההתקדמות בהתייחס לחופשה לצד התייחסות להעברה ולחלומות. החופשה לא רק חושפת אינפורמציה משמעותית אלא גם מאפשרת התקדמות חיובית. אין בדברים אלו המלצה לקטוע את האנליזה באופן יזום, לשם זירוז, אלא מסר לפיו אל לאנליטיקאי לחשוש מלעשות שימוש ברווחיה האפשריים של ההפסקה בטיפול.

סיכום

קיימת ספרות מקצועית המתייחסת להפסקות באנליזה אך מרביתה מתייחסת להיעדרויות לא מתוכננות הנובעות ממחלה, למשל, או להיעדרויות מתוכננות המכוונות לגירוי האנליזה או שינוי אופיה. הפסקות מתוכננות מתרחשות במרבית האנליזות, עקב חופשות או מחויבויות לימודיות. חלק מהכותבים מתייחסים לכל הקטיעות כמזיקות לתהליך האנליטי, ואילו אחרים רואים אותן כתורמות. הצגנו במאמר זה חומרים קליניים אשר מדגימים את הרווחים הפוטנציאליים אשר יכולים לנבוע מהפסקות הנובעות מחופשות מתוכננות, בהתאם לשלב בו נמצאת האנליזה. קטיעות אלו מציעות לאנליטיקאי ולמטופל את האפשרות "לקחת צעד אחורה" ולהתבונן בסיטואציה מעמדה פחות מעורבת רגשית, ומאפשרות למטופל הזדמנות ייחודית לעריכת אינטגרציה לחומרים שעובדו.

ביבליוגרפיה

Rhoads, E. J., Rhoads, J. M. (1995). Journal of Clinical Psychoanalysis. Vol 4(2),209-222.