חיפוש

תרומתן של חופשות וקטיעות בטיפול: סיכום מאמרם של רודס ורודס

צוות בטיפולנט

הקדמה

הוגים וחוקרים רבים נוטים לתאר מצבי קטיעה בהמשכיות הטיפול, אם עקב חופשה מתוכננת או מסיבה אחרת, כאתגר המקשה על התהליך הטיפולי. לעומת זאת, המאמר "תרומתן של חופשות/קטיעות בפסיכואנליזה" (1995) מציע הסתכלות מעט שונה על הנושא. לצד סקירת ההתייחסויות הקיימות בספרות לקטיעה בטיפול ותיאור ההשלכות השליליות והחיוביות של הפסקות אלו על התהליך הטיפולי; מציגים רודס ורודס (Rhoads & Rhodes) 4 תיאורי מקרה של מטופלים עבורם הקטיעה בטיפול דווקא אפשרה התקדמות והעמקה.

מחברי המאמר פותחים את הטקסט בטענה המתקבלת על הדעת כי אנליטיקאי לא רק לוקח חופשות, אלא אף מוכרח לעשות זאת, בדומה לכל איש מקצוע אחר. הם מזכירים כי פרויד נהג לצאת לחופשת קיץ קבועה, כפי שעשו בזמנו מרבית האנליטיקאים, ומציינים כי חופשות תורמות לאנליטיקאי מאחר והן מאפשרות לו להתרענן ולחדש את האנרגיות הליבידינליות שלו. בתוך כך, רודס ורוס מציינים כי הלא מודע של המטפל ראוי למנוחה מהפגיעות היומיומיות הנובעות מהעברה, מן החשש הפנימי מפני תחושות ההעברה הנגדית ומן הצורך לשמור על ניטרליות אנליטית. הפחתת העייפות מרחיבה את האפשרות לקריאה וחשיבה, ובכך עשויה לספק מצע לגדילה אישית עבור המטפל ועיצוב מחדש של פרספקטיבות להבנת מטופליו, כמו גם אספקטים נוספים בחייו.

כיצד חופשה או קטיעה בטיפול עשויה לפגוע בתהליך הטיפולי?

מרבית ההתייחסויות לקטיעות באנליזה, שחופשה היא רק אחת מהן, מציגות עמדה שלילית למדי על הנושא. לעיתים רחוקות ניתן למצוא התייחסות לאספקטים החיוביים ולרווחיהן הפוטנציאליים של קטיעות בטיפול. רודס ורודס מציינים כי ניתן היה להרחיב את הדעת בנושא על ידי חקירת אנליזות שניות (מטופל הפונה לאנליזה נוספת זמן מה לאחר האנליזה הראשונה שעבר); אך לטענתם בדרך כלל ההתייחסות המחקרית היא להצלחת האנליזה הנוספת סביב תרומתם של האנליטיקאי החדש או הזווית התיאורטית החדשה שהוא הביא, ולא של מה שעבר על המטופל במרווח שבין האנליזות. בנוסף, פעמים רבות ההתייחסות לאנליזה הקודמת היא מזלזלת, כאשר בפועל המחברים טוענים כי ייתכן והמטופל פשוט נזקק לאותו מרווח בטיפול על מנת להטמיע את התובנות החדשות לפני שימשיך "במרתון".

הטיעון המרכזי כנגד קטיעות בטיפול מתייחס לכך שהפוגות מאפשרות להגנות שמעט התפוררו להתאחד מחדש, ובכך להגביר שוב התנגדות ולהפחית מוטיבציה לשינוי. בתוך כך, נהוג לציין כי המצב הגרוע ביותר למטופלים הוא כאשר ההפוגה מתקיימת בשעת משבר או בתקופה בה האגו חלש או תלותי; והטענה היא כי עבור האנליטיקאי, חודשים של ניתוח ההגנות עשויים לרדת לטמיון בעקבות הפוגה שכזו. בנוסף להיבטים אלו, הברית הטיפולית עלולה להיחלש כאשר המטופל "יגלה מחדש" את ההנאה הנובעת מחופש מן ההתחייבויות הנוגעות לזמן וכסף הכרוכות בטיפול. כמו כן, עשוי המטופל לחוות הקלה מהיעדר האינטנסיביות של ההעברה ומהלחץ הלא מודע להתגלות, וכן הוא עשוי להתפתות לסיים את האנליזה טרם זמנה. כך, באופן כללי, נראה כי נוירוזת העברה אשר התפתחה עשויה להיכנס למצב הגנתי בתקופת חופשה וייתכן שתידרש עבודה רבה על מנת לשוב למצב בו הייתה טרם החופשה.

Glover למשל, התייחס בשנת 1955 לאפקט המפריע של קטיעות בטיפול וטען כי קטיעות של חודשיים ומעלה מביאות לעיכוב האנליזה, וכי קטיעות בלתי צפויות מביאות לתגובות רגרסיביות יותר מצד המטופל מאשר הפוגות מתוכננות וידועות מראש. פרויד גם הוא הניח תגובתיות שלילית מצד המטופל וכתב בספרו "פשר החלומות" (1900): "כל מה שקוטע את התקדמות העבודה האנליטית הוא התנגדות". ב-1925 אף הוסיף בהערת שוליים התייחסות לקטיעות אשר מתרחשות מחוץ לטווח אחריותו של המטופל וכתב: "אפילו כאשר המאורע אשר קוטע את האנליזה הינו ממשי ואינו תלוי במטופל, מה שאכן תלוי במטופל הוא המידה בה מאורע זה יהפוך לקטיעה; ההתנגדות חושפת את עצמה בבירור דרך מוכנותו של המטופל להשתמש במאורע או להגזים את השפעתו".

Greenacre ציין בשנת 1954 כי "ככל שפגישות הטיפול פחות תכופות, כך גדל הסיכון לאנליזה בלתי מספקת של ההעברה השלילית". לטענתו, קטיעות בתקופות של התנגדות אשר באה לידי ביטוי בשתיקה או באופנים אחרים תורמות לאנליזה רק במקרים נדירים: "מניסיוני מאנליזות של מספר מטופלים, נראה לי כי תקופות אלו נובעות מקשייו של המטופל לבטא רגשות עוינים או ארוטיים... לעיתים קרובות כאשר למטופל ניתנת מנוחה או שתדירות הפגישות יורדת, עמדות רגשיות אלו אינן זוכות לעיבוד אנליטי ובאות לידי ביטוי מאוחר יותר באופנים מזיקים".

הוגה נוסף אשר התייחס להשפעה השלילית של קטיעות בטיפול היה Jackel, אשר הציג בשנת 1966 חמישה תיאורי מקרה אשר תיארו כיצד הפסקה באנליזה הובילה להתפתחותה של משאלה בקרב המטופלים להביא לעולם ילד עם המטפל. הוא טען כי "תחת השפעת הקטיעה המתקרבת... מתרחשת תנועה רגרסיבית המתבטאת במשאלה להביא ילד. ניתן להבין זאת באופן קלאסי, במונחי התשוקה האדיפאלית – המשאלה לילד מהאנליטיקאי (ההורה). עם זאת, ישנה עדות לכך שמשאלה זו נובעת מגורמי אופי מורכבים ונרקיסיסטיים יותר. לעיתים מדובר במשאלה לבסס יחסי אם-ילד בהם המטופל מגלם הן את ההורה והן את האם. בפנטזיות אלו הסובייקט לעולם אינו יכול להינטש או להישאר לבדו. זוהי פנטזיה פרה-אדיפאלית, אשר אינה מערבת את האב".

השפעות נוספות של חופשה או קטיעה בטיפול

הפסקות המובילות לקידום תהליכים בטיפול

לצד כתיבה מרובה על השפעות שליליות של קטיעה בטיפול, לא כל התאורטיקנים שהתייחסו לנושא ראו את הקטיעה כהתרחשות שלילית בהכרח. Weiss למשל, הציע בשנת 1972 כי מעבר לקליניקה אחרת של המטפל צפויה לעורר חרדות אשר יובילו להגברת המוטיבציה לעבודה קשה יותר, הבאת חומרים חדשים או העמקת העבודה סביב חומרים מוכרים במטרה להשלים את העבודה בזמן הנותר: "כאשר האנליטיקאי מציג את עובדת עזיבתו, מדובר במאורע משמעותי אשר עשוי לפצל את דמות האנליטיקאי לאובייקט ממשי לצד היותו אובייקט העברה. פיצול זה מציע לנו הזדמנות 'לחשוף' את ההעברה בקרב מטופלים אשר מציגים תגובות העברה חבויות ומעודנות לאורך תקופות ממושכות באנליזה".

בשנת 1963 Bibring-Lehner התייחס לכך שעשויים להיות אפקטים חיוביים לקטיעה באנליזה על ההתנגדות להעברה: "אנו מוצאים כי טיפול בו עבודה אנליטית מדוקדקת לא מצליחה להתגבר על ההתנגדות להעברה של המטופל (שלילית או חיובית), עשוי להסתיים בהפסקת הטיפול או להוביל להחלפת מטפל. במקרים אלו, גם זמן יחסית קצר של קטיעה מספיק על מנת שאותו חומר אנליטי יהפוך נגיש לפתע (בטיפול ה"מחודש"), בעיקר כאשר מין המטפל שונה בטיפול השני".

בשנת 1957 האק סיפק דוגמא לאופן בו דפוסי העברה חבויים מתגלים סביב אירועים מציאותיים. הוא מתאר מקרה בו נעדר מן הטיפולים למשך מספר ימים עקב סמינר. עם חזרתו, נשאל על ידי אחד ממטופליו כיצד בילה את זמנו. הקטיעה בטיפול נתפסה כמתסכלת עבור המטופל, היות שחש נטוש וקיווה שהמטפל לא נהנה מחופשתו – נושא אשר עלה לדיון. בכך, החופשה עוררה תגובות טראנספרנסיאליות חזקות אשר הובילו לחשיפה של תמה משמעותית הנוגעת ליחסיו הרגישים של המטופל עם אביו.

קטיעה כאמצעי להכנת המטופל ל"חיים ללא טיפול"

מפרספקטיבה מעט שונה, Mendel תיאר בשנת 1977 מודל לאנליזה אותו כינה "מודיפיקציה של פסיכואנליזה קלאסית". הנחתו הייתה כי טיפול מהווה "חינוך מחדש" ולכן הוא תהליך שנמשך לאורך כל החיים, ובמסגרתו פתרון הבעיות אמור להיות בבעלות או באחריות המטופל. במודל שהציע הפסקות נקבעות בתחילת הטיפול ולא על פי לוח הזמנים של המטפל, או על פי שיקולים קליניים עכשוויים. במסגרת טיפול זה המטופל מגיע ל-100 מפגשים בתדירות של 3 מפגשים שבועיים, ולאחר מכן הטיפול נפסק לחצי שנה. אחרי הפסקה זו חוזר המטופל ל-45 פגישות נוספות, שבעקבותיהן באה הפסקה נוספת של שנה. לאחר שנה זו המטופל מגיע ל-45 פגישות נוספת, מפסיק את הטיפול לשנתיים ולאחריהן מגיע לעוד 10 מפגשים נוספים. Mendel תיאר תוצאות טובות יותר בטיפול זה בהשוואה לטיפולים רציפים שהסתכמו במספר פגישות דומה. הוא טען כי כך "באמצעות הפיכת המטופל למשתתף מודע באסטרטגיית הטיפול, נמנעת רגרסיה".

סיום הטיפול כקטיעה

בשנת 1946 Alexander & French המליצו גם הם על שינויים בתדירות ותכיפות המפגשים כמניפולציה של המטפל אשר נועדה למנוע מהמטופל נסיגה מהחיים המציאותיים אל תוך ההעברה. לפיהם, קטיעות מזדמנות הן בעלות "אפקט מחיה על טיפול אשר הופך סטטי בשגרת המפגשים". כמו כן, הם ראו בסיום הטיפול כסוג של קטיעה ועל כן הציעו ליזום קטיעות בתקופה של חודש עד 18 חודשים לפני הסיום, על מנת שהמטופל "ילמד אילו מקשייו עדיין קיימים". בתחילה, עשוי המטופל לחוש אבוד, אך בהמשך הוא עשוי "להכיר בכך שאינו זקוק למטפל כבעבר".

בשנת 1966 Dewald כתב על תגובות מטופליו למעבר שלו לעיר אחרת אשר הובילה לסיום הטיפול בטרם עת: "החלטה שרירותית של האנליטיקאי, המבוססת על צרכיו ועל האינטרסים שלו ואינה לוקחת בחשבון את ההשפעה על מטופליו... המטופל אינו משתתף אקטיבי בהחלטה הקבועה והבלתי ניתנת לשינוי... למעשה, ההשפעה היא הכנסה של מאורע מציאותי טראומטי ומלחיץ לסיטואציית ההעברה, אשר משחזר עבור המטופל את חוסר האונים הילדי לנוכח התנהגות הורית שרירותית, ורגשות של דחייה ונטישה". בדבריו, Dewald מסמן גם הוא כי סיום הטיפול, בוודאי כאשר הוא נחווה כשרירותי, מהווה קטיעה ברצף החווייתי של המטופל. הוא כותב: "המטופל נאלץ לערוך אינטגרציה ולעבד את חווית הנטישה הקונפליקטואלית אשר יוצרת הסיטואציה הטראומטית ומציאותית בחלקה".

בהתייחס לסיום האנליזה, סאול (1958) טען כי אפילו הצעה טנטטיבית להפסקה או סיום הטיפול מעוררת זרם מוגבר של אסוציאציות. הוא הציע הפסקות יזומות בטיפול, של כשנה ואף יותר, כדרך התמודדות עם התנגדות קשה וממושכת: "לעיתים, החומר אינו עולה באופן חופשי התואם את השלב המתקדם של האנליזה. הפסקה בטיפול יכולה להוביל לתיקון, שכן מתוך פרספקטיבה חדשה, ואחרי שמתמודד עם כוחות אלו בעצמו, האגו של המטופל מתחזק, הוא מצליח להתמודד טוב יותר עם הלא מודע שלו, מעלה אסוציאציות בחופשיות רבה יותר ומצליח לעשות שימוש טוב יותר בחוויה הפסיכואנליטית. לכן, חלק מהמטופלים מסוגלים להתמודד באופן מהיר ואפקטיבי יותר לבדם דווקא לאחר האנליזה, כאשר הם אינם "סבוכים" בה, והתנגדותם מרוככת יותר. כאשר מטופל שהפגין התנגדות מגיע לשיחה עם המטפל כשנה או שנתיים לאחר סיום האנליזה, המטפל עשוי להיות מופתע ביותר מהתובנות החדשות שהשיג בעצמו, על בסיס העבודה שהאנליטיקאי החל עמו".

גם וגם: קטיעה מובילה להשפעות שליליות וחיוביות גם יחד

Gold & Nemiah ערכו ספר (1993) אשר מתבונן בהשפעתם של אירועי חיים משמעותיים על הטיפול. בין מאורעות אלו היו מחלות, מוות, גירושין, היריון והיעדרות האנליטיקאי (במסגרת חופשה, קטיעה וכדומה). מחברי הספר התייחסו לאפקטים החיוביים והשליליים של מאורעות אלו על הטיפול, וכן על הצורך לראות אותם כהפרעות פוטנציאליות אך גם כהזדמנות להבין טוב יותר את בסיס הנוירוזה. הדבר מתיישב גם עם דבריו של Dewald (1966) אודות השוני בין תגובות מטופליו לסיום הטיפול השרירותי: "....תגובות המטופלים נבעו מסוג ועוצמת נוירוזת ההעברה".

רודס ורודס, מחברי המאמר הנוכחי, מסכימים כי בפועל תגובת המטופל לחופשת המטפל או לקטיעה בטיפול משתנה כתלות בבסיס הנוירוזה, בשלב ההתפתחותי של העברת הנוירוזה, ובמשך האנליזה. כלומר, ישנו מגוון מאוד רחב של תגובות מטופלים, חיוביות ושליליות, המושפעות מהשונות הבין-אישית ביניהם. על אף אותה שונות, ואולי אפילו מתוכה, רודס ורודס מציינים כי ברוב המקרים התגובה לקטיעת הטיפול תהיה אמביוולנטית ומורכבת, ועל כן השלכותיה על הטיפול הן בהתאם – גם שליליות וגם חיוביות.

תיאורי מקרה

בשלב זה של המאמר עוברים רודס ורודס לתיאור מספר מטופלים ואת תגובותיהם להפרעות בטיפול. תיאורים אלו מספקים דוגמאות להשלכות החיוביות השונות שעשויות להיות לחופשות בטיפול.

מטופלת א' – הפסקה כ"זרז תהליכים"

א' היתה סטודנטית בת 20 שהגיעה לטיפול עם תלונות על כעס כלפי אמה, בלבול ברגשותיה וחוסר ביטחון חברתי. הישגיה בתחום האקדמי ובתחומים נוספים היו גבוהים. לא היו לה חברים קרובים, והיא נטתה להתלונן הרבה ו"לרדת" על עצמה. היא באה ממשפחה שעודדה הישגיות, רציונליות והימנעות מחשיפת רגשות. אמה ציפתה שתהיה לה ל"חברה" והעבירה לה מסרים סמויים שאינם מעודדים עצמאות. הוריה התגרשו "פתאום", כאשר א' הייתה בת 13, ללא כל רמז לכך שהתמודדו עם קשיים קודם לכן. אביה התחתן במהרה עם אישה צעירה ממנו ב-20 שנים ושמר על קשר רציף עם ילדיו.

במשך שנה ושלושת החודשים הראשונים לאנליזה דו-שבועית, המטופלת הופיעה כאשר היא לבושה באופן גברי ללא כל ניסיון להפגין את נשיותה. בתקופה זו הנושא המרכזי היה הכעס שלה כלפי אביה, על שנטש את אמה, וכעסה כלפי אמה, על ניסיונותיה לדכא כל פעולה או חשיבה עצמאית. כמו כן, היא הביעה כעס כלפי עצמה על היותה מזוכיסטית, מתלוננת, שלילית וממעיטה בערך עצמה. היא התקשתה להביע כעס, מיניות או רגשות אינטימיים באופן ישיר. ההגנה הדומיננטית שלה הייתה אינטלקטואליזציה.

ההעברה שהתפתחה במסגרת הטיפול הוכחשה אך שיחקה תפקיד מרכזי במספר מכתבים ששלחה לפסיכיאטר, בהם התייחסה לייאושה מהביקורת העצמית שלה, עוינותה והבכי ההיסטרי שלה. היא האשימה את המטפל על שאינו שואל שאלות מנחות ותהתה אם הוא חושב שיש לה צורך בטיפול. היא הייתה מסוגלת לזהות רבות מהתנהגויות ההרס העצמי שלה אך חשה כי אינה מסוגלת לשנותן.

בשלב זה הפסיקה א' את הטיפול ל-3 חודשים עקב תוכנית לימודי קיץ בחו"ל, ותכננה להמשיך עם חזרתה. כאשר חזרה, היא נראתה כאדם שונה לא רק בתכנים שהעלתה אלא גם באופן בו דיברה ובהופעתה. היא לא התנהגה עוד כ"ילדה מפונקת" המצפה מהוריה להסדיר עבורה את הדברים: "אני לא יכולה פשוט לבוא לכאן, לדבר, ולצפות שדברים יסתדרו. אני מניחה שאני אמורה לקחת כמה סיכונים". היא לא לבשה עוד בגדים ומגפיים בסגנון צבאי אלא מכנסיים נשיות ושמלות, וכמו כן היא התאפרה והסתפרה. תחילה התוצאה לא הייתה אופנתית ביותר, אך בהדרגה היא ויתרה על הבגדים שאמה קנתה לה בתיכון ואימצה סגנון משלה.

עם הזמן התברר כי במהלך החופשה היא הייתה מעורבת לראשונה בקשר מיני ואף החליטה לבחור בכיוון קריירה שלא תאם את ציפיותיהם של בני משפחתה. היא סיפרה כעת על פנטזיות לזוגיות. עם שובה לאנליזה היא סיפרה על תובנות חדשות שלה לגבי אישיותה והקונפליקטים שלה. אלו כבר הוצגו בפניה פעמים רבות אך ההגנות האינטלקטואליות נטרלו את האפשרות לקבלם. היא המשיכה בטיפול עד סיום הלימודים, אך כעת המיקוד הטיפולי היה באינטגרציה של התובנות החדשות, לצד השגת תובנות נוספות.

מקרה זה מדגים רווח בולט מהפסקה בטיפול. העבודה הטיפולית בטרם ההפסקה הגיעה למבוי סתום, עקב העברה עוינת-תלותית, לצד פחד מדחייה על ידי האובייקט האדיפלי הנחשק. במהלך ההפסקה, הרחק מההעברה ההורית, המטופלת הייתה מסוגלת לערוך אינטגרציה של הפרשנויות שהתייחסו להעברה ולהתנגדותה לשינוי. היא לא ציפתה עוד שהמטפל, כאובייקט אימהי, יבקר את פעולותיה ומחשבותיה החדשות, או כי קנאתו תתעורר מול קשריה המיניים, כאובייקט אבהי. נדמה כי נעשתה די עבודה לפני היציאה לחופשה על מנת לאפשר לשינויים אלו להתרחש במהלכה. אמנם, א' נזקקה לעבודה נוספת סביב אינטגרציה של אותם שינויים והשפעתם מחוץ לחדר הטיפולים, אך כעת היה מספיק מרחב לעשות זאת במסגרת הקשר הטיפולי.

המחברים מציינים כי ייתכן וניתן היה לצאת מן המבוי הסתום גם בטיפול עצמו, כלומר ללא הפסקה, אך דוגמא זו ממחישה כי ההפסקה בטיפול עשויה לא רק שלא לשבש, אלא אף לקדם את העבודה הטיפולית. זאת, על ידי מתן "זמן התאוששות" לאגו לביצוע אינטגרציה ולהפנמת השימוש בתובנות שהושגו.

מטופל ב' – הפסקות שונות, השפעות שונות

ב' היה איש מקצוע בן 28 אשר פנה לאנליזה בעקבות חרדות, חוסר בשלות, תלותיות פאסיבית וקשיים ביחסיו המיניים עם נשים, למרות שהיו לו מספר חברות אפלטוניות. הגנותיו השכיחות היו אינטלקטואליזציה, הכחשה, הימנעות והשטחה. תחילה הוא התקשה לחשוף חומרים בלתי מודעים, אך כאשר התהליך התבסס הוא הפך תלוי במפגשים כמוקד לשחרור תסכולים ולגילוי קונפליקטים לא מודעים; כאשר במקביל לכך חרדתו פחתה. כל פרשנויות ההעברה הוכחשו, מלבד ההסכמה על כך שהקליניקה היוותה מקום מיוחד לשיחה שאינה מלווה בביקורת.

תשעה חודשים לאחר תחילת האנליזה, האנליטיקאי יצא לחופשה בת שלושה שבועות. המטופל סיפר שבשבוע הראשון הסתדר היטב, אך בשבועיים שלאחר מכן חזר למצב פרה-טיפולי הכולל הכחשה, הימנעות, חרדה ועצבנות. לדבריו, שמח על שובו של האנליטיקאי כדי שיוכל לראות שלא השתפר כפי שחשב. כך, ההפסקה חשפה "כיוונים חדשים" לטיפול שלא זיהה כי עליו לעבוד עליהם, ואפשרה התהוות של העברה פרה-אדיפלית לאם הטובה לה הרגיש שנזקק כל השנים.

חופשה נוספת של האנליטיקאי שפכה אור נוסף על המקרה. בשלב זה, ב' הכחיש באינטנסיביות חומרים שעניינם בתחרות מינית. הוא הביע שביעות רצון מחופשת האנליטיקאי שתאפשר לו להירגע מהטיפול ולהשתמש בכסף לסגירת חשבונות. עם שובו של האנליטיקאי, ההנאה התחלפה בחוסר שביעות רצון. הוא דמיין כי האנליטיקאי נהנה מחופשה פעילה מבחינה מינית, וכדי להתאים עצמו לביצועיו המיניים של המטפל יצא לפיק-אפ בר אך סבל מאימפוטנציה במגע המיני.

סוג זה של אקטינג אאוט לא היה אופייני לו, מאחר ובדרך כלל הוא היה מפוחד מכדי להכיר בפנטזיות שלו, ובוודאי מכדי לפעול בהתאם להן. הוא תכנן שלא לשתף את האנליטיקאי אלא "לשכוח" את האירוע, אך האימפוטנציה שלו הדאיגה אותו במידה רבה. במקרה הנוכחי, האפשרות לאקטינג אאוט הרחק מהעין ההורית, הודות להפסקות בטיפול, אפשרה לחומר מוגן לבטא את עצמו. לא ניתן היה עוד להכחיש את ההעברה אשר באה לידי ביטוי בפנטזיות ומעשים הנוגעים למיניות.

לקראת סיום האנליזה, בשנה השלישית לטיפול, האנליטיקאי יצא לחופשה נוספת של שלושה שבועות. לראשונה, ב' חווה תחושות אובדן ודיכאון אשר נמשכו כשבוע. אחריהן, התבססה החלטתו "לעמוד על רגליי בכוחות עצמי". ב' נזכר בחופשה הקודמת, אליה הגיב באופן רגרסיבי, ולכן בשבועיים האחרונים של חופשת המטפל הוא ביצע מדיטציה בשעות שהייתה אמורה להתקיים בהן האנליזה. כך, חש כי נמנעה רגרסיה נוספת, תוך שנוצרה אצלו חוויה של מסוגלות ושל היות שווה ערך לאנליטיקאי.

רודס ורודס מציינים כי בתיאור המקרה של המטופל הנוכחי ניתן להבחין בתגובות מתקדמות יותר לחופשות, בהתאם לשלב בו נמצאת האנליזה. הקטיעות בטיפול שבאו לידי ביטוי בדוגמא זו קשורות להעברה ולדימוי העצמי של המטופל. נדמה כי האפשרות לקחת צעד אחורה ולהתבונן בטיפול מפרספקטיבה אחרת הועילה למטופל ומיתנה את הכחשת ההעברה.

מטופלת ג' – אפשרות לתיקון מול "שחזור נטישה"

ג' הייתה אישה צעירה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, אשר הגיעה לאנליזה על רקע דיכאון ותחושות של חוסר אינטגרציה. שנות חייה הראשונות עברו עליה בפחד מהתפרצויות הזעם של אמה. לאורך חייה, לא פעם אמה העירה אותה בשעת לילה מאוחרת, השליכה את בגדיה על הרצפה, דרשה ממנה לסדר את הבלגן, הכתה אותה ואז הלכה לדרכה. בכל אחת מהפעמים האלו, ג' פחדה שהאם לא תשוב. אביה עזב את הבית כאשר הייתה בת שנה, אך שב אחת לזמן מה למספר ימים ואז נעלם שוב בלילה, כאשר המשפחה ישנה. הפעם האחרונה בה הופיע, הייתה כאשר ג' הייתה כבת 4, והיא הגיבה לכך בדיכאון, קשיי אכילה והקאות שנמשכו כחודש. תגובתה הייתה חריפה עד כדי כך שהיא הופנתה לבדיקת לוקמיה.

לאחר כשמונה חודשי אנליזה האנליטיקאי הודיע שבעוד כחודש יצא לחופשה בת שבוע. עד לרגע זה המטופלת הכחישה את רגשותיה כלפי האנליטיקאי, אך הכירה בהם לאחר שעוררה פרובוקציה אשר גרמה לבעלה להכותה, כשבועיים לפני חופשת האנליטיקאי. החופשה הצפויה עוררה תגובת העברה של פחד מאובדן. באסוציאציות לאירועים שגרמו לאלימות כלפיה על ידי בעלה, היא התייחסה לפחד שהאנליטיקאי לא ישוב.

ג' התמודדה עם החופשה באופן טוב למדי, להפתעתה. היא הסבירה את הצלחתה בכך שהיא והאנליטיקאי דנו ברגשותיה לגבי החופשה. נראה כי הפסקת הטיפול אפשרה לה להגיב לאובדן זולתעצמי המתקרב לפני הפרידה הממשית ולעבוד על הפחדים שהתעוררו בה. יכולתה לשאת את האובדן ולהמשיך לתפקד בעבודה, חיזקה את תקוותה שהאנליזה תוכל לעזור לה בסופו של דבר.שנה לאחר מכן, האנליטיקאי יצא לחופשה בת שלושה שבועות. לפני כן, הוא פירש את העברתה האדיפלית-אבהית בהקשר ליחסיה עם גברים. במהלך אותה שנה, נישואיה התפרקו. היא ביקרה בפיק אפ בר כדי להבטיח לעצמה שבאפשרותה לעורר התעניינותם של גברים בה. היא הכחישה כל קשר בין התפתחויות אלו לרגשותיה כלפי האנליטיקאי מאחר ו"אתה רק קול ורק מקשיב". היא לא יכלה "להרגיש" על מה דיבר האנליטיקאי, למרות שבאחד הלילות, אחרי מריבה עם בעלה, היא בילתה את הלילה בחניית הקליניקה שלו.

אחרי החופשה, היא התוודתה על חזרתו של סימפטום של הפרעת אכילה ממנו סבלה כעשר שנים ונעלם עם תחילת האנליזה. כאשר הוצעה לה פרשנות לגבי הקשר בין סימפטום זה לבין הפרעת האכילה שפיתחה עם עזיבתו של אביה, היא החלה לפתח משיכה מינית עזה לאנליטיקאי. חזרת הסימפטום עם חופשת האנליטיקאי בתקופה של העברה אדיפאלית סייע לה להכניס לפרספקטיבה את נוירוזת ההעברה. חופשות נוספות אפשרו לה, בהמשך, לחוות אובדן ופרידה בהעברה באופן נשלט ואף נסבל, בניגוד לחוויות ילדותה.

מטופל ד' – התמודדות עם התנגדות

ד', רווק בן 32, הגיע לאנליזה על רקע דיכאון כרוני, אלכוהוליזם ודחיינות אשר פגעה בתפקודו התעסוקתי באופן משמעותי. הן הנרקיסיזם והן האובססיביות שלו נכחו באנליזה. פרשנויות מעודנות השפיעו עליו באופן מינורי ביותר. בתחילת יולי המטופל הודיע על חופשה שעתיד לקחת באוגוסט והאנליטיקאי הודיע כי הוא יעדר בשבועיים הראשונים של אוגוסט. עם זאת, המטופל לא התייחס בשלב זה להפסקה בת החודש שעתידה להיות בטיפול.

בתחילת ספטמבר האנליטיקאי נענה להצעה ללמד קורס המתקיים באוקטובר, ועל כן הודיע למטופל כי יעדר במשך 12 ימים. המטופל הגיב במגוון פנטזיות בהן המטפל מציג מאמר חשוב בכנס בין לאומי, מטפל בבן משפחה חולה, מתמודד עם בעיה בריאותית או נעדר עקב צרכים אוניברסיטאיים חשובים. מספר שבועות לפני אותה הפסקה, המטופל נתקל בעלון הקורס שהמטפל עמד ללמד והגיב בזעם. הוא טען כי המטפל לוקח חופשה לא לגיטימית ואף איים להתלונן עליו לוועדת האתיקה של הפסיכואנליזה בטענה כי המטפל "מתבטל בכך שיוצא לחופשה באוקטובר, בעוד שידוע שכל האנליטיקאים לוקחים חופשה באוגוסט ונוסעים לקייפ-קוד".

עם החזרה לטיפול, ניתן היה לזהות את הפגיעה הנרקיסיסטית שחווה המטופל ואת הצדדים האובססיביים באישיותו. כך, החופשה העלתה תכני העברה אשר חשפו את קווי הפתולוגיה של המטופל, אשר הוכחשו עד כה. במובן הזה, הקטיעה בטיפול סיפקה כר פורה לעבודה עם התנגדות, תוך יכול להתייחס לאירוע מציאותי בתוך הקשר הטיפולי.

מסקנות

בדיון המסכם פותחים רודס ורודס באמירה כי בלתי אפשרי לקיים את התהליך האנליטי ולעקוב אחר התהליכים הלא מודעים כאשר שגרת המפגשים אינה נשמרת, ובאנליזה מוסכם כי 4-5 מפגשים שבועיים הם התדירות האופטימלית. עם זאת, הם מציינים כי ברור מאליו שלוח זמנים זה אינו יכול להישמר תמידית והוא מלווה בקטיעות בלתי נמנעות. קטיעות אלו שונות זו מזו בסיבותיהן, באורכן ובשלב בטיפול בו הן מתרחשות. בהתאם, לעיתים קטיעות אלו פוגעות בתהליך הטיפולי, מובילות לחיזוק ההגנות ולעיתים אף מביאות לסיום האנליזה טרם זמנה; ובפעמים אחרות הן דווקא מעודדות תנועות חיוביות ומביאות לרווחים משמעותיים עבור המטופל, במיוחד בכל הנוגע לנוירוזת ההעברה.

במסגרת המאמר, סקרו רודס ורודס מספר דוגמאות של תרומות אפשריות להפסקות בטיפול, כאשר הנפוצות שבהן הן רגיעה מההעברה האינטנסיבית ואפשרות לזהות את ביטויי ההעברה ולהכיר בהם. כל סוגי הקונפליקטים – אדיפליים, פרה אדיפליים, נרקיסיסטיים ועוד – יכולים להתעורר בעקבות החופשה. עם זאת, החופשה אינה גורמת לתגובות אלו, אלא רק חושפת אותן, מאפשרת עבודה אנליטית עמן ולעיתים אף דוחפת להתקדמות טיפולית דרך התעוררותן.

אם כך, נראה כי הפסקה בטיפול חושפת אינפורמציה משמעותית ומאפשרת התקדמות חיובית בחלק בלתי מבוטל של המקרים. ודאי כי אין בדברים אלו המלצה לקטוע את האנליזה באופן יזום, לשם זירוז, אלא הפניית הזרקור לדרכים חיוביות בהן ניתן לעשות שימוש ברווחיה האפשריים של ההפסקה בטיפול.

מקורות

Rhoads, E. J., & Rhoads, J. M. (1995). The benefits of vacations/interruptions in psychoanalysis. Journal of Clinical Psychoanalysis, 4(2), 209-222