האם ואיך חופשות יכולות לתרום לתהליך הטיפולי? מאמרם של רודס ורודס
שיתוף
הוגים וחוקרים רבים נוטים לתאר מצבי קטיעה בהמשכיות הטיפול, אם עקב חופשה מתוכננת או מסיבה אחרת, כאתגר המקשה על התהליך הטיפולי. לעומת זאת, המאמר "תרומתן של חופשות/קטיעות בפסיכואנליזה" (1995) מציע הסתכלות מעט שונה על הנושא. לצד סקירת ההתייחסויות הקיימות בספרות לקטיעה בטיפול ותיאור ההשלכות השליליות והחיוביות של הפסקות אלו על התהליך הטיפולי; מציגים רודס ורודס (Rhoads & Rhodes) 4 תיאורי מקרה של מטופלים עבורם הקטיעה בטיפול דווקא אפשרה התקדמות והעמקה.
מחברי המאמר פותחים את הטקסט בטענה המתקבלת על הדעת כי אנליטיקאי לא רק לוקח חופשות, אלא אף מוכרח לעשות זאת, בדומה לכל איש מקצוע אחר. הם מזכירים כי פרויד נהג לצאת לחופשת קיץ קבועה, כפי שעשו בזמנו מרבית האנליטיקאים, ומציינים כי חופשות תורמות לאנליטיקאי מאחר והן מאפשרות לו להתרענן ולחדש את האנרגיות הליבידינליות שלו. בתוך כך, רודס ורוס מציינים כי הלא מודע של המטפל ראוי למנוחה מהפגיעות היומיומיות הנובעות מהעברה, מן החשש הפנימי מפני תחושות ההעברה הנגדית ומן הצורך לשמור על ניטרליות אנליטית. הפחתת העייפות מרחיבה את האפשרות לקריאה וחשיבה, ובכך עשויה לספק מצע לגדילה אישית עבור המטפל ועיצוב מחדש של פרספקטיבות להבנת מטופליו, כמו גם אספקטים נוספים בחייו.
מרבית ההתייחסויות לקטיעות באנליזה, שחופשה היא רק אחת מהן, מציגות עמדה שלילית למדי על הנושא. לעיתים רחוקות ניתן למצוא התייחסות לאספקטים החיוביים ולרווחיהן הפוטנציאליים של קטיעות בטיפול. רודס ורודס מציינים כי ניתן היה להרחיב את הדעת בנושא על ידי חקירת אנליזות שניות (מטופל הפונה לאנליזה נוספת זמן מה לאחר האנליזה הראשונה שעבר); אך לטענתם בדרך כלל ההתייחסות המחקרית היא להצלחת האנליזה הנוספת סביב תרומתם של האנליטיקאי החדש או הזווית התיאורטית החדשה שהוא הביא, ולא של מה שעבר על המטופל במרווח שבין האנליזות. בנוסף, פעמים רבות ההתייחסות לאנליזה הקודמת היא מזלזלת, כאשר בפועל המחברים טוענים כי ייתכן והמטופל פשוט נזקק לאותו מרווח בטיפול על מנת להטמיע את התובנות החדשות לפני שימשיך "במרתון".
הטיעון המרכזי כנגד קטיעות בטיפול מתייחס לכך שהפוגות מאפשרות להגנות שמעט התפוררו להתאחד מחדש, ובכך להגביר שוב התנגדות ולהפחית מוטיבציה לשינוי. בתוך כך, נהוג לציין כי המצב הגרוע ביותר למטופלים הוא כאשר ההפוגה מתקיימת בשעת משבר או בתקופה בה האגו חלש או תלותי; והטענה היא כי עבור האנליטיקאי, חודשים של ניתוח ההגנות עשויים לרדת לטמיון בעקבות הפוגה שכזו. בנוסף להיבטים אלו, הברית הטיפולית עלולה להיחלש כאשר המטופל "יגלה מחדש" את ההנאה הנובעת מחופש מן ההתחייבויות הנוגעות לזמן וכסף הכרוכות בטיפול. כמו כן, עשוי המטופל לחוות הקלה מהיעדר האינטנסיביות של ההעברה ומהלחץ הלא מודע להתגלות, וכן הוא עשוי להתפתות לסיים את האנליזה טרם זמנה. כך, באופן כללי, נראה כי נוירוזת העברה אשר התפתחה עשויה להיכנס למצב הגנתי בתקופת חופשה וייתכן שתידרש עבודה רבה על מנת לשוב למצב בו הייתה טרם החופשה.
Glover למשל, התייחס בשנת 1955 לאפקט המפריע של קטיעות בטיפול וטען כי קטיעות של חודשיים ומעלה מביאות לעיכוב האנליזה, וכי קטיעות בלתי צפויות מביאות לתגובות רגרסיביות יותר מצד המטופל מאשר הפוגות מתוכננות וידועות מראש. פרויד גם הוא הניח תגובתיות שלילית מצד המטופל וכתב בספרו "פשר החלומות" (1900): "כל מה שקוטע את התקדמות העבודה האנליטית הוא התנגדות". ב-1925 אף הוסיף בהערת שוליים התייחסות לקטיעות אשר מתרחשות מחוץ לטווח אחריותו של המטופל וכתב: "אפילו כאשר המאורע אשר קוטע את האנליזה הינו ממשי ואינו תלוי במטופל, מה שאכן תלוי במטופל הוא המידה בה מאורע זה יהפוך לקטיעה; ההתנגדות חושפת את עצמה בבירור דרך מוכנותו של המטופל להשתמש במאורע או להגזים את השפעתו".
Greenacre ציין בשנת 1954 כי "ככל שפגישות הטיפול פחות תכופות, כך גדל הסיכון לאנליזה בלתי מספקת של ההעברה השלילית". לטענתו, קטיעות בתקופות של התנגדות אשר באה לידי ביטוי בשתיקה או באופנים אחרים תורמות לאנליזה רק במקרים נדירים: "מניסיוני מאנליזות של מספר מטופלים, נראה לי כי תקופות אלו נובעות מקשייו של המטופל לבטא רגשות עוינים או ארוטיים... לעיתים קרובות כאשר למטופל ניתנת מנוחה או שתדירות הפגישות יורדת, עמדות רגשיות אלו אינן זוכות לעיבוד אנליטי ובאות לידי ביטוי מאוחר יותר באופנים מזיקים".
הוגה נוסף אשר התייחס להשפעה השלילית של קטיעות בטיפול היה Jackel, אשר הציג בשנת 1966 חמישה תיאורי מקרה אשר תיארו כיצד הפסקה באנליזה הובילה להתפתחותה של משאלה בקרב המטופלים להביא לעולם ילד עם המטפל. הוא טען כי "תחת השפעת הקטיעה המתקרבת... מתרחשת תנועה רגרסיבית המתבטאת במשאלה להביא ילד. ניתן להבין זאת באופן קלאסי, במונחי התשוקה האדיפאלית – המשאלה לילד מהאנליטיקאי (ההורה). עם זאת, ישנה עדות לכך שמשאלה זו נובעת מגורמי אופי מורכבים ונרקיסיסטיים יותר. לעיתים מדובר במשאלה לבסס יחסי אם-ילד בהם המטופל מגלם הן את ההורה והן את האם. בפנטזיות אלו הסובייקט לעולם אינו יכול להינטש או להישאר לבדו. זוהי פנטזיה פרה-אדיפאלית, אשר אינה מערבת את האב".
לצד כתיבה מרובה על השפעות שליליות של קטיעה בטיפול, לא כל התאורטיקנים שהתייחסו לנושא ראו את הקטיעה כהתרחשות שלילית בהכרח. Weiss למשל, הציע בשנת 1972 כי מעבר לקליניקה אחרת של המטפל צפויה לעורר חרדות אשר יובילו להגברת המוטיבציה לעבודה קשה יותר, הבאת חומרים חדשים או העמקת העבודה סביב חומרים מוכרים במטרה להשלים את העבודה בזמן הנותר: "כאשר האנליטיקאי מציג את עובדת עזיבתו, מדובר במאורע משמעותי אשר עשוי לפצל את דמות האנליטיקאי לאובייקט ממשי לצד היותו אובייקט העברה. פיצול זה מציע לנו הזדמנות 'לחשוף' את ההעברה בקרב מטופלים אשר מציגים תגובות העברה חבויות ומעודנות לאורך תקופות ממושכות באנליזה".
בשנת 1963 Bibring-Lehner התייחס לכך שעשויים להיות אפקטים חיוביים לקטיעה באנליזה על ההתנגדות להעברה: "אנו מוצאים כי טיפול בו עבודה אנליטית מדוקדקת לא מצליחה להתגבר על ההתנגדות להעברה של המטופל (שלילית או חיובית), עשוי להסתיים בהפסקת הטיפול או להוביל להחלפת מטפל. במקרים אלו, גם זמן יחסית קצר של קטיעה מספיק על מנת שאותו חומר אנליטי יהפוך נגיש לפתע (בטיפול ה"מחודש"), בעיקר כאשר מין המטפל שונה בטיפול השני".
בשנת 1957 האק סיפק דוגמא לאופן בו דפוסי העברה חבויים מתגלים סביב אירועים מציאותיים. הוא מתאר מקרה בו נעדר מן הטיפולים למשך מספר ימים עקב סמינר. עם חזרתו, נשאל על ידי אחד ממטופליו כיצד בילה את זמנו. הקטיעה בטיפול נתפסה כמתסכלת עבור המטופל, היות שחש נטוש וקיווה שהמטפל לא נהנה מחופשתו – נושא אשר עלה לדיון. בכך, החופשה עוררה תגובות טראנספרנסיאליות חזקות אשר הובילו לחשיפה של תמה משמעותית הנוגעת ליחסיו הרגישים של המטופל עם אביו.
מפרספקטיבה מעט שונה, Mendel תיאר בשנת 1977 מודל לאנליזה אותו כינה "מודיפיקציה של פסיכואנליזה קלאסית". הנחתו הייתה כי טיפול מהווה "חינוך מחדש" ולכן הוא תהליך שנמשך לאורך כל החיים, ובמסגרתו פתרון הבעיות אמור להיות בבעלות או באחריות המטופל. במודל שהציע הפסקות נקבעות בתחילת הטיפול ולא על פי לוח הזמנים של המטפל, או על פי שיקולים קליניים עכשוויים. במסגרת טיפול זה המטופל מגיע ל-100 מפגשים בתדירות של 3 מפגשים שבועיים, ולאחר מכן הטיפול נפסק לחצי שנה. אחרי הפסקה זו חוזר המטופל ל-45 פגישות נוספות, שבעקבותיהן באה הפסקה נוספת של שנה. לאחר שנה זו המטופל מגיע ל-45 פגישות נוספת, מפסיק את הטיפול לשנתיים ולאחריהן מגיע לעוד 10 מפגשים נוספים. Mendel תיאר תוצאות טובות יותר בטיפול זה בהשוואה לטיפולים רציפים שהסתכמו במספר פגישות דומה. הוא טען כי כך "באמצעות הפיכת המטופל למשתתף מודע באסטרטגיית הטיפול, נמנעת רגרסיה".
בשנת 1946 Alexander & French המליצו גם הם על שינויים בתדירות ותכיפות המפגשים כמניפולציה של המטפל אשר נועדה למנוע מהמטופל נסיגה מהחיים המציאותיים אל תוך ההעברה. לפיהם, קטיעות מזדמנות הן בעלות "אפקט מחיה על טיפול אשר הופך סטטי בשגרת המפגשים". כמו כן, הם ראו בסיום הטיפול כסוג של קטיעה ועל כן הציעו ליזום קטיעות בתקופה של חודש עד 18 חודשים לפני הסיום, על מנת שהמטופל "ילמד אילו מקשייו עדיין קיימים". בתחילה, עשוי המטופל לחוש אבוד, אך בהמשך הוא עשוי "להכיר בכך שאינו זקוק למטפל כבעבר".
בשנת 1966 Dewald כתב על תגובות מטופליו למעבר שלו לעיר אחרת אשר הובילה לסיום הטיפול בטרם עת: "החלטה שרירותית של האנליטיקאי, המבוססת על צרכיו ועל האינטרסים שלו ואינה לוקחת בחשבון את ההשפעה על מטופליו... המטופל אינו משתתף אקטיבי בהחלטה הקבועה והבלתי ניתנת לשינוי... למעשה, ההשפעה היא הכנסה של מאורע מציאותי טראומטי ומלחיץ לסיטואציית ההעברה, אשר משחזר עבור המטופל את חוסר האונים הילדי לנוכח התנהגות הורית שרירותית, ורגשות של דחייה ונטישה". בדבריו, Dewald מסמן גם הוא כי סיום הטיפול, בוודאי כאשר הוא נחווה כשרירותי, מהווה קטיעה ברצף החווייתי של המטופל. הוא כותב: "המטופל נאלץ לערוך אינטגרציה ולעבד את חווית הנטישה הקונפליקטואלית אשר יוצרת הסיטואציה הטראומטית ומציאותית בחלקה".
בהתייחס לסיום האנליזה, סאול (1958) טען כי אפילו הצעה טנטטיבית להפסקה או סיום הטיפול מעוררת זרם מוגבר של אסוציאציות. הוא הציע הפסקות יזומות בטיפול, של כשנה ואף יותר, כדרך התמודדות עם התנגדות קשה וממושכת: "לעיתים, החומר אינו עולה באופן חופשי התואם את השלב המתקדם של האנליזה. הפסקה בטיפול יכולה להוביל לתיקון, שכן מתוך פרספקטיבה חדשה, ואחרי שמתמודד עם כוחות אלו בעצמו, האגו של המטופל מתחזק, הוא מצליח להתמודד טוב יותר עם הלא מודע שלו, מעלה אסוציאציות בחופשיות רבה יותר ומצליח לעשות שימוש טוב יותר בחוויה הפסיכואנליטית. לכן, חלק מהמטופלים מסוגלים להתמודד באופן מהיר ואפקטיבי יותר לבדם דווקא לאחר האנליזה, כאשר הם אינם "סבוכים" בה, והתנגדותם מרוככת יותר. כאשר מטופל שהפגין התנגדות מגיע לשיחה עם המטפל כשנה או שנתיים לאחר סיום האנליזה, המטפל עשוי להיות מופתע ביותר מהתובנות החדשות שהשיג בעצמו, על בסיס העבודה שהאנליטיקאי החל עמו".
Gold & Nemiah ערכו ספר (1993) אשר מתבונן בהשפעתם של אירועי חיים משמעותיים על הטיפול. בין מאורעות אלו היו מחלות, מוות, גירושין, היריון והיעדרות האנליטיקאי (במסגרת חופשה, קטיעה וכדומה). מחברי הספר התייחסו לאפקטים החיוביים והשליליים של מאורעות אלו על הטיפול, וכן על הצורך לראות אותם כהפרעות פוטנציאליות אך גם כהזדמנות להבין טוב יותר את בסיס הנוירוזה. הדבר מתיישב גם עם דבריו של Dewald (1966) אודות השוני בין תגובות מטופליו לסיום הטיפול השרירותי: "....תגובות המטופלים נבעו מסוג ועוצמת נוירוזת ההעברה".
רודס ורודס, מחברי המאמר הנוכחי, מסכימים כי בפועל תגובת המטופל לחופשת המטפל או לקטיעה בטיפול משתנה כתלות בבסיס הנוירוזה, בשלב ההתפתחותי של העברת הנוירוזה, ובמשך האנליזה. כלומר, ישנו מגוון מאוד רחב של תגובות מטופלים, חיוביות ושליליות, המושפעות מהשונות הבין-אישית ביניהם. על אף אותה שונות, ואולי אפילו מתוכה, רודס ורודס מציינים כי ברוב המקרים התגובה לקטיעת הטיפול תהיה אמביוולנטית ומורכבת, ועל כן השלכותיה על הטיפול הן בהתאם – גם שליליות וגם חיוביות.
Rhoads, E. J., & Rhoads, J. M. (1995). The benefits of vacations/interruptions in psychoanalysis. Journal of Clinical Psychoanalysis, 4(2), 209-222

