חיפוש

פרנצי של ימינו: תקציר מאמרה של Mszros משנת 2014

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

Mészáros פותחת את מאמרה "פרנצי של זמננו" שהתפרסם בשנת 2014 בהתייחסות לפופולריות לה זוכים רעיונותיו של פרנצי לאחרונה, ובפרט הרעיונות המדגישים את חשיבות ההעברה הנגדית לתהליך הטיפולי ולהדגשת יחסי האובייקט הראשוניים ותפקידם בהתפתחות הטראומטית. Mészáros תוהה מה מחבר אותנו לפרנצי ומציגה במאמר הנוכחי מספר דוגמאות מרכזיות הממחישות את דרך חשיבתו וגישתו.

שילוב אופטימלי בין ליברליות, כבוד ותקשורת אינטר-אקטיבית

הליברליות של פרנצי באה לידי ביטוי באופן בולט בכבוד שלו לאוטונומיה של המטופלים שלו ולראייתו את האנליזה כמאמץ אינטלקטואלי ורגשי משותף של המטפל והמטופל. תפיסת ההעברה הנגדית כחלק לא מודע בתקשורת עם המטופל, למשל, היוותה רעיון מהפכני בשנות ה-20'. רעיונות אלו הם שעומדים, למעשה, בבסיס התפיסה העכשווית הרואה בתהליך הטיפולי תהליך אינטראקטיבי, "דו-סיטרי" ו-"מבוסס יחסים".

פסיכואנליזה המבוססת על הנחות יסוד אלו מניחה קיום בו זמני של דינמיקות התייחסותיות ותהליכים בין אישיים, המבוססים על אמון בין המטפל למטופל. המפגש האנליטי התפתח למפגש אשר מתמקד לא בתובנה אלא ביצירת מפגש מודע רגשית המשקף את התהליך הלא מודע של העצמי והאחר, תוך הדגשת מצבו האפקטיבי והקוגניטיבי של המטופל ב'כאן ועכשיו'. פרנצי, בהקשר זה, טען כי "להיטות יתר לפרשנות היא אחת מחולשותיו הינקותיות של האנליטיקאי". כמו כן, הוא טען כי "על המטפל לתת לאסוציאציות החופשיות של המטופל 'לשחק איתו' (Play upon him) ובו זמנית לאפשר לפנטזיה שלו לעבוד עם החומר האסוציאטיבי. מדי פעם עליו להשוות בין הקישורים החדשים שנוצרו לבין ממצאים מוקדמים יותר של האנליזה, אך לעולם אין לו אפשרות להרגיע את הדריכות והביקורתיות כלפי הטרנדים והסובייקטיביות שהוא עצמו מביא עמו".

כלומר, פרנצי הציע כי המפגש הטיפולי מייצר תהליך רפלקטיבי הדדי. הוא הדגיש את חשיבות האותנטיות במפגש הטיפולי ואת האופן בו הצהרות כוזבות משמרות את הדיסוציאציה ואת דפוסי היחסים הפתולוגיים של המטופל. פרנצי הרבה לדון בכתביו בתקשורת כוזבת וצבועה עם המטפל כשחזור חוויות עבר שליליות של המטופל. הוא ראה בתקשורת זו תקשורת המעוותת את המציאות ובכך מאיימת על האמון בקשר הטיפולי ומשמרת חוויות עבר טראומטיות. במונחים של ימינו, נוכל לומר כי שיקופים כוזבים מביאים להיווצרות זולתעצמי כוזבים. עמדה זו של פרנצי, אשר קידמה את טכניקת העבודה עם העברה נגדית ואת החתירה לתקשורת אותנטית הוטמעו באופן עמוק במרבית בתי הספר הפסיכואנליטיים בבודפשט. כמו כן, בכל ניסוי וחידוש אשר פרנצי הביא עמו, הוא התאמץ להשתמש בפסיכואנליזה כתהליך דו צדדי בין מטפל למטופל.

פרנצי לא ראה את הריפוי עצמו כחיוני רק לשינוי גורלם של מטופליו, אלא ראה בפסיכואנליזה אלמנט אשר יכול להשפיע על כלל החברה. כך, למשל, בהתייחסו לזוועות מלחמת העולם הראשונה הוא דן בכך ש"המלחמה הסירה את המסכה והפכה אנשים למודעים לעצמי הפנימי האמיתי שלהם. היא הראתה להם את הילד שבפנים, הפרימיטיבי והפראי... השיעור שעלינו ללמוד הוא שבזמן שלום, אל לנו להתבייש להכיר באדם הפרימיטיבי ואפילו בחיות. אין בושה בקשר החזק שלנו לטבעי. בזמן מלחמה, כדאי שלא נכחיש את ערכינו התרבותיים, ולא נתפשר עליהם יותר מהנחוץ".
היבט ייחודי נוסף של חשיבתו של פרנצי היתה הדגש הרב שהוא שם על האינטרס של מטופליו. הוא הדגיש כי על המטפל לשים לב ולהתמקד בצרכי המטופל גם אשר אלו דורשים מהמטפל לטפל באופן שונה מהרגיל, וטען כי קבלת ההחלטות הטיפוליות צריכה להיעשות מתוך התמקדות באינטרסים של המטופל.

ב-1908 פרנצי כתב כי יש להחליף את החינוך המוסרי המבוסס על "הדחקה בלתי הכרחית" בתהליך למידה המבוסס על שיתוף פעולה הדדי. הליברליות של פרנצי היוותה מטבעה ביקורת על עיקרון הסמכות, בה ראה לא רק גורם שלילי ביחסים האנושיים אלא גם גורם המעכב את ההתפתחות המדעית, כאשר הוא יוצר מצבים בהם לא ניתן לקרא תיגר על תיאוריות מוכרות.

יחסי האובייקט המוקדמים

פרנצי חש בחשיבותם של יחסי האם-תינוק המוקדמים והתייחס כבר ב-1929 לכך שילד הגדל בתנאים של הזנחה, דחייה רגשית והיעדר אהבה יכול אפילו למות. כמו כן, הוא התייחס ב-1933, במאמרו בלבול השפות בין הילד למבוגר, לצורך העצום של הילד ברוך וביצירת קשר רגשי משמעותי עם מטפליו. הוא זיהה גם את האופן בו הילד "עלול להישבר לפרגמנטים" ולפתח ארגון אגו פתולוגי בהיעדר סביבה התפתחותית המאפשר התקשרות תקינה. רעיונות דומים הוצעו בשנים מאוחרות יותר על ידי בולבי, ספיץ, וויניקוט ואחרים, ופעמים רבות פרנצי אינו זוכה להערכה הראויה על תרומתו להבנת הקריטיות של יחסי האובייקט המוקדמים להתפתחות התקינה.

פסיכואנליזה וחיבורים אינטר-דיסציפלינריים

כיום אנו נוטים לקחת במובן מאליו את הרעיון לפיו הפסיכואנליזה מקיימת יחסי גומלין עם תחומי ושדות ידע אחרים, אך רעיון זה היה חדשני למדי בשנות ה-20. פרויד עצמו, אשר ניסה לחבר את הפסיכואנליזה לתחומי תרבות אחרים, אף התייחס במרירות לאדישות העוינת של שכבת השכלה בוינה של 1914 כלפי הפסיכואנליזה. בהונגריה, לעומת זאת, הפסיכואנליזה התקבלה באופן שונה ואנשי ספרות חשובים אשר ספריהם נכנסו לקלאסיקה הספרותית היו בקשר עם פרנצי והטמיעו רעיונות פסיכואנליטיים בכתיבתם.

פרנצי גם כיבד את התעניינותם של אנשים מדיסיפלינות אחרות בפסיכואנליזה, ותמך בחיבורים שערכו כותבים מתחומי החינוך, הפילוסופיה, הסוציולוגיה והאנתרופולגיה עם הפסיכואנליזה.

החוויה ככוח מעצב תודעה

הדגש על החוויה עמד בלב החשיבה של פרנצי, והוא ראה בה כוח מעצב-תודעה. תפיסה זו עמדה בבסיס מודל הטראומה שלו, המדגיש את החוויה של בלבול השפות בין הילד למבוגר כמקור מרכזי לפתולוגיה. פרנצי הניח כי העיצוב התוך נפשי של חוויות בין אישיות מייצג את הבסיס הפסיכולוגי של החוויה הטראומטית. כלומר, פרנצי ראה את הטראומה כנובעת מיחסים בין אישיים ממשיים ומהאופן בו הם נחווים, ודחה את תיאוריית הטראומה המשנית של פרויד, לפיה המתח הנוצר על ידי גורמים אינטרה פסיכיים, ובאופן ספציפי חוויות מפונטזות, יכול גם הוא להוות מקור לטראומה. הוא הדגיש את התהליכים הבין אישיים והתוך נפשיים המתרחשים בין תוקף לקורבן, כולל הפעלת מנגנוני הגנה של האגו כהזדהות עם התוקפן, צמצום ופרגמנטציה.

הזדהות עם התוקפן מייצגת אובדן מוחלט של האגו אשר יכולה להביא להרס מוחלט של האישיות במקרים מסוימים: בהיעדר אפשרות פיסית ומנטלית לביטוי אגרסיה, מה שנותר לקורבן הוא להמשיך ולנסות לזכות באהבה דרך הסתגלות מוחלטת למשאלותיו (ואפילו למשאלותיו הסמויות ביותר) של התוקף, כך שההזדהות תופסת את מקומן של שנאה והתגוננות. כלומר, פרנצי תיאר כיצד ההלם של האירוע הטראומטי משפיע על האישיות. היום, היינו מיישמים את רעיונותיו להבנה כי כאשר קיימת אפילו דמות אחת בחיי הילד הטראומטי אשר מספקת לו ביטחון ואפשרות לחלוק איתה את חוויותיו- ניתנת לו האפשרות להפוך מודע יותר לפרגמנטים השבורים ולהתחיל לאסוף אותם יחד לנראטיב. אפשרות זו היא הבסיס לתהליך של ריפוי. לעומת זאת, הבושה, החרדה והפחד הנלווים לחוויה הטראומטית ולדחייה- מבודדות את האדם מבינה חברתית באופן שמהווה גורם פתוגני בפני עצמו.

היכולת לשאת אי ודאות

מייקל באלינט, ממשיכי דרכו של פרנצי, תיאר אותו כמי שנהג לחשוב ולהתבונן בכל חוויה, יומיומית ככל שתהיה. Mészáros מציעה שלא מדובר בפתיחות אינטלקטואלית בלבד, אלא בניסיון להימנע מתיאוריות "סגורות" אשר מפחיתות חוויות של אי ידיעה. נדרש ביטחון פנימי רב כדי שנוכל לשאת את התסכול הנובע מחוסר ודאות מתמשך, ופרנצי היה בעל יכולת לחיות עם אי ודאויות ולערוך ניסויים אשר אפשרו לו לחקור ולהתבונן ללא "קיצורי דרך". דוגמה לכך היא הניסויים בתרפיה אקטיבית שפרנצי ערך במטרה להגביר את יעילות הפסיכותרפיה, ונכונותו לדווח גם על ממצאיו השליליים בהקשר זה. דוגמה זו הביאה לידי ביטוי את תפיסתו של פרנצי לפיה אנו לומדים רבות מטעויות, וכי יש לפרסם גם טעויות אלו למרות נטייתנו הטבעית להסתיר את המשגים והכשלים בעבודתנו הטיפולית. כלומר, ליכולתו של פרנצי לשאת אי ודאות נלוותה הכרה בכישלונות וחולשות ולהתייחס אליהם כאל חומר ללמידה, ולא כאל דבר שיש להסתיר ולהצניע.

החייאת התנועה הפסיכואנליטית

פרנצי החייה באופן משמעותי את התנועה הפסיכואנליטית: הוא נכח בכל קונגרס פסיכואנליטי שהתקיים מראשית דרכו המקצועית ועד מותו, תרם ליצירת ארגונים מקצועיים (החברה הפסיכואנליטית הבין לאומית והחברה הפסיכואנליטית ההונגרית), ייסד את המחלקה האוניברסיטאית הראשונה לפסיכואנליזה, תמך וקידם את מימון כתב העת הפסיכואנליטי הבין לאומי והפך למרצה פופולרי במעגלים מקצועיים רחבים. כתביו של פרנצי התפרסמו לא רק בכתבי עת מקצועיים אלא גם בעיתונים ומגזינים אשר הגיעו לקהל רחב.

פרנצי התגאה ונתן לעצמו קרדיט על הישגים מעטים יחסית, אך אחד ההישגים בהם התגאה היה פעולותיו לקידום הארגון הפסיכואנליטי הבין לאומי. בהקשר זה, Mészáros מציינת היבט נוסף שהוא בעל ערך גם אם אינו בהכרח קריטי מבחינת השפעותיו המקצועיות על הפסיכואנליזה. בשיתוף פעולה עם הארגון הפסיכואנליטי הבין לאומי, הוקם ארגון קטן שכונה " Emergency Committee on Relief and Immigration :- ארגון אשר סייע לכ-150 אנליטיקאים אירופאים ובני משפחותיהם להימלט מאירופה לפני או במהלך מלחמת העולם השניה.

ביבליוגרפיה

Ferenczi in our contemporary world. By Mészáros, Judit. Psychoanalytic Inquiry, Vol 34(2), Feb 2014, 112-121.