חיפוש

המחלוקת בין פרויד לפרנצי: תקציר מאמרו של Brabant-Ger

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

רעיונותיו של פרנצי בהיסטוריה של הפסיכואנליזה

התיאוריה הפרוידיאנית אשר יצרה סקנדל בראשית המאה ה-20 נוכחת כיום בתרבות של כל מדינה מערבית כמעט, והפכה ל"רוטב אוניברסלי המוגש כמעט עם כל מנה". תהליך זה הביא להרחבת השימוש ברעיונות פסיכואנליטיים והמחשבה עליהם אך גם לחוסר הבנות. Brabant-Gerö מציע במאמרו שהתפרסם בשנת 2007 "A controversy Between Freud and Ferenczi and Beyond" כי ההיסטוריה של רעיונותיו של פרנצי והמחלוקת שלו עם פרויד מהווים דוגמה לאופן בו רעיונות ומחשבות יוצאים מחוץ להגמוניה הפסיכואנליטית הממסדית.

בשנותיו האחרונות פרנצי שאף לבחון מחדש את האטיולוגיה של הטראומה וזכה לביקורות חריפות אשר הביאו לכך שרעיונותיו נדחו ואף נשכחו למשך מספר דורות. זניחתם והחרמתם של רעיונותיו החלוציים של פרנצי אינה ייחודית מאחר ובמשך שנים ארוכות נטתה הקהילה האנליטית להיצמדות לדוגמה הפרוידיאנית ולמאבק ברעיונות אשר לא עלו בקנה אחד איתה. עם זאת, נפילתם המשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20 חלחלה גם אל הפסיכואנליזה: המוסדות האנליטיים החלו לאבד את המונופול שלהם על החשיבה, ורעיונות חדשניים שנזנחו החלו לתפוס מקום.

במאמר זה Brabant-Gerö מבקש לתאר את היסטוריית המחלוקת בין פרויד לפרנצי.

על האלסטיות

בינואר 1928 פרנצי שלח לפרויד טיוטה של מאמרו "אלסטיות של הטכניקה הפסיכואנליטית". המאמר נפתח בהתייחסותו של פרנצי לזניחתו את הטכניקה האקטיבית, ולדגש שהוא שם על החזקה בעמדה "אלסטית" ועל טקט לגבי תוכן ועיתוי ההתערבויות הטיפוליות. את רעיונות אלו הוא שם תחת הכותרת של "אמפתיה". לאחר מכן, הוא הציג את האופן בו הוא תופס את האלמנט המרפא בטיפול, אשר שונה מהותית מזה שהציג פרויד.

פרנצי הציע כי בעזרת הידע הנצבר מאנליזות רבות, ובפרט דרך האנליזה של המטפל עצמו, ניתן ליצור תמונה של אסוציאציות אפשריות או סבירות של המטופל אשר הוא עצמו טרם הפך מודע אליהן לגמרי. מאחר והמטפל אינו חווה את ההתנגדויות הפנימיות אשר המטופל חווה סביב עלייתם של חומרים שונים, הוא מסוגל לא רק לנחש את מחשבותיו העצורות אלא גם את אלו שהוא אינו מודע אליהן.
עמדת האנליטיקאי המנסה להבין את מחשבותיו ואת הלא מודע של המטופל בעזרת הלא מודע שלו עצמו אינה יכולה להיחשב לניטרליות של ממש. כמו כן, העברה נגדית אינה רק אלמנט לניתוח ושלילה (כפי שהוצע בתיאוריה הקלאסית) אלא רכיב המאפשר למטפל לתפוס את תנועותיו הפסיכולוגיות של המטופל באמצעות האמפתיה. מאמרו של פרנצי הציג קונספט חדש של אנליזה ומבלי לומר זאת ישירות, ביטא מתקפה ישירה על פרויד שהיה האנליטיקאי של פרנצי.

המחלוקת נפתחה במכתבו של פרנצי מדצמבר 1927 בו ביטא את משאלתו "להעביר לקולגות צעירים את הטכניקה האחרונה שלי... שהיא נקייה יותר אך עדיין פתוחה לשינויים". חודש לאחר מכן הוא שלח לפרויד את מאמרו בדבר האלסטיות של הטכניקה האנליטית במטרה להתחיל להגשים חזון זה.
פרויד הגיב למכתב בפתיחה מלאת כבוד ל"בשלותו" של פרנצי, אך לאחר מכן סימן את נושא המאמר המרכזי- הטקט סביב בחירת ההתערבויות הטיפוליות- כנושא שכבר טופל בעבר על ידו, במאמר המציע עצות לאנליטיקאים מתחילים. עצותיו של פרויד ניתנו בנוסח של "מה לא לעשות" והוא התייחס במכתבו לפרנצי לכך שמה שהשיג בכך היה שהצייתנים מבין הקוראים לא זיהו את האלסטיות שבדיונים אלו אלא התייחסו אליהם כטבואים. הוא הסכים עם פרנצי לגבי הצורך בחידוש העצות הטכניות ולגבי התייחסויותיו לטקט, אך לא היה שלם עם הטרמינולוגיה שלו. הוא טען כי חסרי הטקט יראו ברעיונותיו של פרנצי לגיטימציה לשרירותיות או להשפעות הקונפליקטים הלא פתורים שלהם. הוא הדגיש כי ניסיונו של האליטיקאי והנורמליות שלו הם הגורמים אשר צריכים להנחות את התערבויותיו, והזהיר מפני הטבע ה"מיסטי" של השימוש בטקט.

במכתבו הבא פרנצי, ככל הנראה חרד מהחדשנות שלו עצמו, נסוג ומדגיש כי רעיונותיו זהים במהותם לאלו של פרויד, וכי הוא מסכים עמו שיש לשלוט היטב בגורמים כ"שרירותיות של הגורם הסובייקטיבי" או "השפעת התסביכים האישיים של המטפל". עם זאת, הוא עדיין הדגיש כי הוא מאמין שעל המטפל לשים עצמו בעמדת המטופל ולהיות אמפתי כלפי רגשותיו. כמו כן, הוא מוסיף כי "האנליטיקאי אשר עבר אנליזה מספקת" (The analyst's properly being analyzed) הוא הדבר אליו פרויד מתכוון כאשר הוא מדבר על "נורמליות", ומציע כי במצב זה המטפל יכול לשקול תגובות שונות (של עצמו ושל המטופל) ולקבל החלטות בנוגע להתערבות המתאימה.

בדיון זה בין פרנצי לפרויד ניכרת היטב האמביוולנטיות של פרנצי אשר מנסה להישאר נאמן לפרויד אך שולח לו טקסט עם ביקורת מוסווה. הדיון מקבל תפנית אישית מאחר ופרנצי טוען למעשה שלמרות שפרויד הוא שהמציא את השיטה, הוא העביר אותה לאחרים מבלי לחשוב על הצורך בחילופי תפקידים בין ה"מורה" ל"תלמידים".

פרויד, למעשה, לא עבר אנליזה של ממש אלא רק אנליזה עצמית, ובהתאם, גישתו של פרנצי לאנליזה היתה פחות אינטלקטואלית ויותר רגשית, מאחר ובניגוד לפרויד הוא חווה אנליזה ולא רק טיפל באמצעותה.

הנוסחה לגבי "האנליטיקאי שעבר אנליזה מספקת"- אחת מנקודות המפתח של המחלוקת- היתה הצעד הראשון לעבר הביקורת שהגיעה כאשר פרנצי טען כי פרויד לא טיפל בו כראוי 12 שנים קודם לכן. הצער האישי שחווה וחשף סלל את הדרך לאתגור שלו לא רק את השיטה האנליטית, אלא גם את התיאוריה של פרויד. הביקורת שלו, אשר התבססה על כך שפרויד עצמו מעולם לא עבר אנליזה, הביאה את פרנצי למצב של כמעט קרע מול פרויד.

על הנורמליות

את המחלוקת בין פרויד לפרנצי ניתן לבחון גם מזווית שונה. ב-1900, השנה בה פורסם הספר פשר החלומות, פרויד היה בן 44. עד אז הוא בילה את מרבית חייו בוינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתקופה אשר מרביתה היתה תקופה של הגמוניה ליברלית. בתקופה זו האימפריות נראו בלתי פגיעות, הציוויליזציה המערבית שלטה בעולם ועליונותם של לבנים על שחורים, אומות על מיעוטים, גברים על נשים ועשירים על עניים נראתה תמידית. על אף קיומם של אותות המבשרים על קיצה של תקופה זו, הם לא טלטלו את אשליית העולם היציב והקבוע. עולם "נורמלי" זה ספג מהלומה קשה עם פרוץ הטורנדו של מלחמת העולם הראשונה, אחריה החלו עולמו של פרנצי, המאה העשרים והשינוי המנטלי הקיצוני שנלווה להם. עולמו של פרנצי לא היה זהה לזה של פרויד: כמו בני תקופתו ההונגרים, הוא לא חלק את אשליית היציבות של המונרכיה האוסטרית, אלא חי באווירה בה העולם לא נחווה כיציב או "נורמלי".

התיאוריות הפרוידאניות שינו את תפיסת העולם לגבי פתולוגיות נפשיות. על אך שפרויד התייחס לנוירוזות של חיי היום יום, הוא לא הטיל ספק בקיומו של "האדם הנורמלי", גם אם הוא חבוי תחת שכבות פתולוגיות. פרויד מעולם לא הטיל ספק בניצחון ההיגיון על הנוירוזה. הוא חי בתקופה בה כל הפרעה נחשבה לאירוע חולף ותפיסה זו השפיעה על יחסו לאחרים. עבורו, כל התנגדות, אישית או אינטלקטואלית, היתה ביטוי לפתולוגיה אותה הוא מיהר לתייג ככזאת.

כאשר פרנצי היה אנליטיקאי צעיר ומלא התלהבות כלפי רעיונותיו של פרויד, הוא חלק עמו את השקפותיו. עבורו, התיאוריה הפסיכואנליטית השתלבה היטב עם רעיונות פסיכיאטריים, וכאשר הוא השתמש במילים "נוירוטי" או "נורמלי", היה זה כדי להדגיש את הסתירה ביניהן. לצד זאת, הוא מעולם לא התייחס לנוירוזה שלו עצמו כמחלה ומעולם לא וויתור על התקווה להירפא ממנה. באחד מהמכתבים שכתב לאחר האנליזה שלו עם פרויד, הוא התייחס לכך שהפך בעקבות האנליזה ל"אדם אחר, פחות מעניין אבל יותר נורמלי".

תחילה, כל האנליטיקאים חיפשו את האדם הנורמלי שתחת הנוירוזה. מאחר ומטרה זו היתה קשה להשגה, הטיפולים החלו להתארך והאובייקטיבי, אשר הפך מעורפל יותר ויותר, נעלם לגמרי. לאחר שתי מלחמות עולם, השואה והטראומות שנגרמו על ידי המשטרים הטוטליטריים, הפסיכואנליזה כבר לא כוונה ל"פתרון תסביך אדיפוס" או התגברות על "חרדות סירוס" או "קנאת פין". בימים אלו ה"נורמות" איבדו ממשמעותן.

המחלוקת המשיכה עם הרעיונות אשר פרנצי פיתח מספר שנים לאחר מכן. רעיונות אלו ביטאו שינוי בתפיסה הפסיכואנליטית מאחר והם הציעו תפיסה הנותנת קדימות לטראומה ולא למבנה, תפיסה לפיה "האדם הנורמלי" שמתחת לשכבה הפתולוגית אינו אלא מיתוס. בכך, רעיונותיו ערערו על התפיסה הארכיאולוגית של פרויד. לפי תפיסה זו, אף אחד מאתנו אינו חופשי לגמרי מפתולוגיה ולכן- כיצד אנו יכולים להצדיק את חוסר הסימטריות שבמבנה האנליטי, במצב בו המטפל אינו מייצג עוד את ה"נורמליות" השלמה? במצב זה הסצנה האנליטית הופכת לסצנה בה משתתפים שני אנשים אשר אחד מהם טופל היטב (correctly analyzed) פחות או יותר, ולכן מסוגל לאסוציאציות חופשיות, בחינת התנגדויות והשגת תובנות. זהו בדיוק הכיוון עליו המליץ פרנצי בטקסט החדשני שלו.
אלא שלתפיסה זו של האנליזה היו גם חסרונות, עליהם גם פרנצי עמד במהרה. במחלוקת שלו עם פרויד, לאחר שדנו באספקטים הסדיסטיים של הטכניקה האקטיבית, פרנצי התייחס להיבטים המזוכיסטיים של הריפוי האנליטי. הוא טען כי היכולת להראות את אותו "רצון טוב" מייצג רק צד אחד של ההבנה הפסיכואנליטית, ותיאר כי לפני שהמטפל אומר דבר מה למטופל הוא מסיג ממנו את הליבידו שלו ושוקל את הסיטואציה באופן מחושב. בשום נסיבות הוא אינו מרשה לעצמו להיות מונחה אך ורק על ידי רגשותיו.

תיאור זה של ההיבט המזוכיסטי בעבודה הטיפולית מהווה אזהרה של פרנצי בעיקר כלפי עצמו, גם אם נדמה כי לא הקשיב לה. בשנים האחרונות, בהן האשים את עצמו בקביעות בהיעדר רגישות, הוא החזיק בעמדה מזוכיסטית למדי אותה ניתן לראות כתגובה לפרידה שלו מפרויד, ואולי אף כאחד הגורמים למחלתו הסופנית.

המחלוקת בין פרויד לפרנצי באנליזה של תקופתנו

אנליטיקאים וכותבים בני זמננו הציעו כי "פרויד המציא את הפסיכואנליזה ופרנצי הביא אותה לידי ביטוי", וחותרים לשילוב רעיונותיו של פרנצי בפרקטיקה שלהם. אלא שרצון זה נתקל בקושי משמעותי: אלו המתעניינים בעיקר בקונפליקטים הפנימיים של המטופל עשויים להפגין רגישות מועטה להשפעות הטראומה ובכך לחזק את תחושות האשמה של המטופל ולמקם את המטפל בעמדה סדיסטית. לעומת זאת, אלו הרגישים בעיקר להשפעות הטראומה מבלי לקחת בחשבון קונפליקטים פנימיים עשויים לראות את המטופל כקורבן טהור של כוחות חיצוניים. אלא שעמדה זו מביאה לאשמה על היעדר ההתקדמות באנליזה ולאימוץ עמדה מזוכיסטית.

אנליטיקאים בני זמננו מנסים להימנע מקטבים אלו על ידי התאמה לכל מטופל ומטופל, אך גם לכל רגע של התהליך הטיפולי. הפרקטיקה הפסיכואנליטית צריכה לנווט את דרכה בין שתי עמדות והמשגות של אנשים דגולים.

ב- 1937, ארבע שנים לאחר מותו של פרנצי, נראה שפרויד עושה שימוש במחלוקת עם פרנצי במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית". במאמר זה הוא מקבל את קיומם של אלמנטים בלתי ניתנים לאנליזה בכל אנליזה שהסתיימה. סביר להניח שבדברים אלו הוא מחזיק את התייחסותו של פרנצי ל"אנליטיקאי שעבר אנליזה מספקת". הדיון שלהם משנת 1928 עדיין חי. כפי שניתן לראות, ב-1928 פרנצי סירב לראות את "הנורמליות של האנליטיקאי" כקריטריון המשמעותי ביותר להצלחת הפרקטיקה הקלינית. מספר שנים לאחר מכן, הוא היה זה שהעלה את שאלת סיום האנליזה. רעיונו לגבי "האנליטיקאי שעבר אנליזה מספקת" נשמעים ככמיהה לאנליזה מושלמת, אידיאלית. כך, גם אם בשנת 1928 ניכרת האידיאליזציה של פרויד את הנורמה כאשר הוא מציע שה"נורמליות" של האנליטיקאי היא מידתית, הוא היה זה שב-1937 הצביע על כך ששיטת הריפוי שלו אינה בלתי מוגבלת.

Brabant-Gerö מתאר את רעיונותיהם של האבות המייסדים של הפסיכואנליזה כמעוררי השראה, כתוצאה מהקונפליקטים והמחלוקות שביניהם. בעוד שהגנו על עמדותיהם, הם היו מסוגלים להגדיר את רעיונותיהם ולהבנות את מחשבותיהם. הדיאלוגים והדיונים שניהלו הם כעת המורשת של הפסיכואנליזה העכשווית, הנמצאת בפרקטיקה היומיומית של כל מטפל.

ביבליוגרפיה

Brabant-Gerö (2007). A controversy Between Freud and Ferenczi and Beyond. Int. Forum Psychoanal., 16:95-99