תפריט נגישות

הסכנות והחסכים של אימהות טובה-מדי: סקירת מאמרה של הופקינס

רוית בכר

הקדמה

במסגרת המאמר הנוכחי, מבקשת הפסיכואנליטיקאית הבריטית ג'ולייט הופקינס, להרחיב כתבים מוכרים פחות של דונלד ויניקוט, על אודות ה'אם הטובה-דיה'. כתבים אלו עוסקים בסכנות האם ה'טובה-מדי', אשר נשארת מותאמת לצרכיו של התינוק באופן הדוק, גם מעבר לחודשים הראשונים של חייו. הופקינס, אשר כותבת בהתאם לתקופתה, מתייחסת במאמרה לדמות האם, אך ניתן להתבונן בטענותיה כמתייחסות לכל דמות מטפל עיקרי של התינוק. במאמר, הופקינס חוקרת את ההשלכות של התופעה באמצעות תצפית על תינוקת אשר מציגה התנהגות המהווה להבנתה אחת מן ההשלכות האפשריות של מצבי אם טובה-מדי – דחייתה של האם.

את הטקסט, הופקינס מתחילה מתוך כתביו של ויניקוט אשר מצהיר כי ״אם אשר מתאימה את עצמה למשאלותיו של התינוק באופן טוב-מדי היא אינה אם טובה״ (1958, עמ' 215). ויניקוט מסביר כי ״למעשה, התינוק יכול להרוויח מחוויה של תסכול, כיוון שהתאמה לא מושלמת לצרכיו הופכת את האובייקט לאמיתי... התאמה מדויקת (מדי) דומה לקסם, ואובייקט אשר מתנהג באופן מושלם אינו שונה מהלוצינציה״ (1958, עמ' 238). קסם מסוג זה, מסבירה הופקינס, יכול להיות מפחיד עבור התינוק; אם אשר צופה את צרכיו של תינוקה באופן עקבי ומופרז, אפילו לפני שהוא עצמו מכיר בהם, עשויה להיחוות כמעין מכשפה.

ויניקוט שאב את רעיונותיו אלו אודות הסכנות של האם המושלמת, לא רק מתוך הסתכלות על יחסי אם-ילד, אלא גם מתוך ניסיונו כאנליסט. למשל, הוא כתב אודות הסכנה בהבנה מוקדמת מדי (premature) של האנליסט, אשר עלולה ״לגנוב״ את היכולת של המטופל להבין את עצמו. זאת ועוד, הוא טען כי אנליסט אשר מבין מהר מדי, עלול לגרום למטופל להרגיש כאילו הוא מהופנט בידי דמות המזמינה אותו לרגרסיה קשה ומושכת אותו אל עבר התמזגות.

בסיטואציה טיפולית מול מטופל נוירוטי, ויניקוט הניח כי כאשר אנליסט נחווה כדמות טובה-מדי, המטופל אמנם מודע לנפרדות בינו לבין האנליסט, אך מפתח אשליה אגוצנטרית כי האנליסט שותף לרגשותיו ועמדותיו, כמו גם מאמין כי הוא עצמו משמעותי באופן מיוחד בחיי המטפל. מטופל המצוי במצב קשה יותר או ברמת ארגון נמוכה יותר, עלול לפתח אשליה של מיזוג עם המטפל הטוב-מדי, אשר בה זהויות נכרכות זו בזו ואף גבולות גופניים מתחילים להיטשטש. הופקינס מניחה כי תיאורן של פתולוגיות גבוליות או נרקיסיסטיות אלו, אשר ויניקוט תיאר ביחס לאנליסט הטוב-מדי, הן חלק מן הסכנות של מצבי אם טובה-מדי.

את האשמה החמורה ביותר של ויניקוט כלפי האם אשר 'עושה את כל הדברים הנכונים בזמן הנכון', הופקינס מזהה במאמר נוסף של ויניקוט משנת 1965, ״The Maturational Processes and the Facilitating Environment״. במאמר זה ויניקוט טען כי האם הטובה-מדי עושה בפועל 'משהו גרוע יותר מאשר סירוסו של הפעוט' (עמ' 51), מבלי לספק הסבר לטענה הדרמטית. הוא ממשיך וטוען כי ישנן שתי אפשרויות העומדות בפני פעוט לאם טובה-מדי – התינוק יכול להישאר במצב תמידי של רגרסיה והתמזגות עם האם, או לחלופין להציג דחייה מוחלטת שלה. ויניקוט לא הרחיב באשר לתרחיש דחייתה של האם, אך הופקינס משלימה את החסר בכתביו ומניחה כי תרחיש זה ודאי מוביל לריחוק רגשי מהאם, חוסר יכולת לבטוח בה ולפנות אליה בשעת מצוקה, וכן מאופיין בהתנגדות ושנאה כהגנה מפני חרדת היבלעות (engulfment).

הרעיון של ויניקוט כי אם טובה-מדי עלולה "לכלוא" את התינוק בתוך מצב של מיזוג, נשענת על ההנחה התיאורטית כי התמזגות הינה שלב התפתחותי התחלתי של כלל התינוקות. ויניקוט הציע כי בראשית חיי התינוק, הפעוט נמצא בתוך הזדהות רגשית עם אמו, וכאשר הוא מקבל טיפול אימהי מיטיב, הוא מפתח אשליה כי הטיפול האימהי הינו פונקציה של העצמי שלו. כלומר, שהטיפול בו הוא פרי יצירתו ומצוי תחת שליטתו. במונחיה של מלאני קליין, התינוק חי למעשה בתוך הזדהות השלכתית עם האם. אם כן, האם הטובה-מדי אינה מצליחה, על פי ויניקוט, להוביל את התינוק להתפכחות הדרגתית מעבר לשלב ההתמזגות, במסגרתה הוא יכול להבחין בין 'אני' לבין 'לא-אני' ולהכיר בתלות שלו באחר. בהקשר זה הופקינס מזכירה כי בעוד שויניקוט ראה במעבר של התינוק בין מיזוג לנפרדות תהליך לינארי, ממצאים עדכניים מלמדים כי התינוק יכול לפתח ולאבד מודעות לגבי קיומה הנפרד של אמו באופן דינמי, תוך תנועה מתחלפת בין שני המצבים.

אם כן, ניתן להגיד כי הסכנות הטמונות במצבי אם טובה-מדי הן חמורות ובעלות השפעה מהותית על התפתחות התינוק. יחד עם זאת, הופקינס מדגישה כי בספרות ניתנה להן תשומת לב מועטה בלבד, בייחוד מחוץ לשדה הפסיכואנליזה. מחקרים עדכניים בהתפתחות הילד נוטים להניח או להסיק כי ככל שהאם מסוגלת להיות יותר רגישה, קונסיסטנטית ופנויה רגשית, כך ייטב לתינוקה. לכן, לרוב אין מתדיינים בחשיבות ההתפתחותית שבהענקת טיפול מיטיב אך לא מושלם לתינוקות רכים. רבות נכתב על היתרונות של הרמוניה וסנכרון, אך היתרונות של קונפליקטים, תסכול, כעס ושנאה, לרוב זוכים להתעלמות כאשר הדיון נוגע לאימהות.

אם טובה-מדי

בחלק זה של המאמר, הופקינס מבקשת להבהיר כי המונח 'אם טובה-מדי' אינו נועד לתאר סגנון הורות חונק (smothering). האם הטובה-מדי לא חייבת להיות אם השואפת לשלמות או מחשיבה את עצמה מושלמת, וגם לא מדובר באם הנוהגת כ'קדושה מעונה' אשר נוטרת טינה על כך שהיא מקריבה את עצמה למען התינוק. בפועל, המושג אינו נועד לתאר הורה אשר נותן לילדו ״חיבוק דוב״ ומאמין כי הוא מוסר את נפשו על מנת לספק את צרכי הילד, כאשר למעשה הוא עסוק במרדף אחר צרכיו האישיים תוך הזנחה של צרכי התינוק.

למעשה, הופקינס מסבירה כי האם הטובה-מדי היא אם המוצאת את הטיפול בפעוט כמקור לסיפוק יוצא דופן. אם זו כל כך מזוהה עם התינוק שלה, וברגישות אין קץ מספקת את צרכיו, עד כדי תחושה שהיא בעקיפין מספקת את צרכיה שלה. היא שרויה באופן מתמשך במצב של מושקעות אימהית ראשונית אשר מותירה מקום מועט, אם בכלל, עבור תחושות שליליות או טינה מודעת כלפי התינוק. בניגוד אליה, אם המגלה מושקעות נורמטיבית יכולה ללא ספק לחוש שנאה כלפי התינוק שלה. אהבתה של אם זו מכילה אלמנטים של טינה מודעת, הנחווית כאילו היא מופנית אל ״אלמנט ארור של הילד״ (ולא אל הילד עצמו), במילותיו של ויניקוט. ככל שהילד גדל, אם זו מאפשרת בהדרגה יותר כישלונות בהתאמה אליו, והיא אינה מפחדת לאפשר לתינוק לחוות תסכול ולשנוא אותה מדי פעם בפעם, כפי שקורה בהתפתחות נורמטיבית.

הופקינס מציינת כי ויניקוט לא מזכיר מצבי 'אב טוב-מדי', ומשערת כי כיוון שהאב לא חלק את גופו עם התינוק, הדבר מאפשר לו להישמר מהזדהות-יתר עמו. למעשה, לעיתים תפקידם של אבות הוא להציע חוסר-סינכרוניות מסוימת, אשר תורמת להפרת הסנכרון הדיאדי ההדוק בין האם לתינוק, ולכן מהווה אבן דרך התפתחותית חשובה. מכאן, ניתן להניח כי בקונסטלציות משפחתיות בהן חסרה דמות שלישית המפרה את הסנכרון הדיאדי, ההשלכות הנפשיות של מצבי אם טובה-מדי הן משמעותיות יותר.

חשוב לציין כי בראי תאים משפחתיים חדשים ואלטרנטיביים אשר נוצרים בעת המודרנית, לא בטוח שהנחות אלו של ויניקוט או הופקינס עומדות במבחן הזמן. דומה כי כיום חלק מן התפקודים ההוריים מתעצבים מעבר למגדר של ההורה המטפל, כך שנשים וגברים עשויים לקחת על עצמם תפקוד אמהי או אבהי כתלות בתצורה המשפחתית הספציפית. יחד עם זאת, המחקר בתחום עדיין מתפתח, כך שקשה לטעון כך או אחרת באופן נחרץ.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο העמדה הסכיזואידית פרנואידית

ο פנטזיית ההצלה והמטפלת הטובה-דיה

ο סינכרון אם-תינוק/אחדות מטפל-מטופל: ערש התקווה, הרס התקווה, זעקת התקווה, החייאת התקווה

המקרה של לואיז: התחלה, סוף ההתמזגות וגמילה עצמית

תיאור המקרה אשר הופקינס מביאה במאמר מציג דיאדה של אם ותינוקת, גברת ל' ובתה לואיז, בהן צפתה הופקינס כשעה בכל שבוע כאשר היו בביתן, לפי מתודולוגית התצפית של אסתר ביק. לואיז הייתה ילדתם הבכורה של הוריה, אדון וגברת ל׳, אשר אמה ויתרה בשמחה על עבודתה במקצוע טיפולי על מנת להיות אמא במשרה מלאה. כאשר הופקינס פגשה את לואיז בפעם הראשונה, בהיותה בת 6 ימים, היא מתארת כי מצאה תינוקת נינוחה, שבעת רצון ותגובתית, אשר אמה נראתה כמצויה באושר עילאי. את האב, הופקינס פגשה רק פעמיים משום שהוא עבד שעות ארוכות ולרוב נעדר מחיק המשפחה.

בכנות וברגישות משתפת הופקינס כי מתודולוגיית התצפית של ביק אינה חפה מטעויות, ולעיתים, כפי שקרה במקרה הנוכחי, ישנו פער משמעותי בין ההתרשמות בזמן אמת לבין האופן בו מתפתחת מערכת היחסים בהמשך החיים. כך, בעוד שבזמן התצפית הופקינס התרשמה ממערכת יחסים תקינה ואוהבת בין גברת ל' ללואיז, כעבור מספר שנים, כאשר הבינה שמערכת היחסים נתקלה בקשיים, יכלה לזהות נקודות תורפה מסוימות בקשר ביניהן. לפיכך, את הטקסט הנוכחי הופקינס כותבת מתוך הבנה של כשלים אשר בזמנו לא נראו ככאלו.

התחלה

במהלך השבועות הראשונים לחייה של לואיז, היה נראה כאילו האם והתינוקת בהרמוניה מושלמת. לואיז לא בכתה לרגע משום שמעולם לא נעזבה, והאם תמיד הייתה פנויה להרגיע, להאכיל או לשוחח עמה, ערנית ורגישה ביותר לכל מצבי הרוח שלה. כך לדוגמה, לאחר שלואיז בכתה במהלך החוויה הראשונה שלה באמבטיה, האם החליטה שלא לרחוץ אותה במשך מספר שבועות, על מנת לשמור על בתה מפני מצוקה. הופקינס מספקת דוגמה זאת על מנת לתאר את התאמתה הגבוהה של האם, אך כבר בשלב זה מסמנת לקורא כי למעשה היא לעיתים באה על חשבון תחומים חשובים אחרים. ביחס לכך, הופקינס טוענת כי אכן ישנן אימהות רבות כמו גברת ל', אשר נוהגות בהתאמה מקסימלית לתינוק בתחילת חייו, אם כי מעטות מהן מייצרות סנכרון כה עמוק באופן מיידי, במיוחד כאשר מדובר בילד הראשון וכאשר לא ניתנת מסגרת תמיכה מן הסביבה.

סוף ההתמזגות

על-פי ויניקוט, האיתות הראשון אשר דורש מהאם שינוי בהתאמה האימהית מגיע בגיל 3-4 חודשים, כאשר התינוק מתחיל ליזום מהלכים המקדמים את עצמאותו. לעיתים תינוקות מתחילים להתנגד למגע גופני קרוב, תוך שהם פועלים באופן אקטיבי להרחיק את עצמם מגופה של האם ו״מבקשים״ באיתותיהם כי יניחו אותם על הקרקע. בנוסף, באופן הולך וגדל, הם מסיטים את תשומת לבם הרחק מן האם אל עבר צעצוע או אדם אחר. ויניקוט ראה בתנועה זו לעבר אוטונומיה כמסמנת את סיום תקופת ההתמזגות עם האם.

הניסיון מראה כי אמהות המגלות מושקעות תקינה מתחילות לאפשר לתינוק מרחב לסמן את צרכיו, גם כאשר הוא דורש מרחב זה בתקיפות. זאת ועוד, בדרך כלל הן מעודדות את ההתקדמות של התינוק לעבר עצמאות. יחד עם זאת, המעבר לעצמאות הוא תהליך מורכב וסבוך, גם לאמהות אשר אינן מדגימות אימהות טובה-מדי. לעיתים, ניתן לראות אמהות אשר מגיבות בשלב זה בהפסקה פתאומית של מגע רגיש, גמילה מיידית או חזרה פתאומית לעבודה, כמעין חיתוך חד במקום מעבר הדרגתי. אמהות אחרות, באופן לא מודע, מגיבות בנסיגה או בעוינות ביחס לאוטונומיה המתהווה של התינוק, כאשר הן ממשיכות להיות מכוונות לצרכי התינוק מכל הבחינות האחרות מלבד צרכיו לעצמאות. אמהות טובה-מדי, לעומת זאת, מייצרת התאמה קרובה למושלמת עבור התינוק, כולל התאמה לפעולותיו של התינוק לעבר עצמאות. כלומר, אמא טובה-מדי אינה אמא שלא מאפשרת לתינוק עצמאות במובן הפשוט של המילה.

כאשר הייתה לואיז בת 15 שבועות, הופקינס הבחינה לראשונה באיתות שלה לאמה כי היא מעוניינת להיות על הקרקע במקום להיות אחוזה בחיקה. לאחר הנקה מספקת וכמה דקות של אינטראקציה חיובית על ברכיה של האם, לואיז השליכה את עצמה לאחור כנגד זרועותיה של האם, הקשיתה והקשיחה את גופה, ונראתה באופן כללי לא מרוצה. ״הו, את רוצה לרדת למטה אל השטיח שוב״, אמרה אמה והניחה אותה בעדינות בזמן שלואיז הניעה את רגליה בשמחה. האם חיכתה מספר דקות עד שלואיז הסתכלה אליה בחזרה בחיוך, לפני שכרעה מטה לשחק לצידה.

הופקינס מתארת תצפית זו על מנת להראות אינטראקציה אופיינית מאוחרת יותר, במסגרתה לואיז מובילה את התנועה לעבר עצמאות ואילו האם מובלת. בהמשך התצפית, גברת ל' אפשרה ללואיז לשחק לבד בנוכחותה, אך היא תמיד נותרה ערנית לסימן הקטן ביותר המעיד על רצונה של לואיז לחדש עמה תקשורת, ונעתרה לו באופן מיידי. הופקינס טוענת כי למעשה נראה היה כי אמה של לואיז רוצה עבורה חוויית חיים אידיאלית, נטולת חוסר נוחות, חוסר סיפוק, קונפליקט, או כעס. במילים אחרות, בניגוד לאם המסורה לתינוקה באופן אדפטיבי, האם הטובה-מדי אינה משנה את הלך רוחה בהתאם לעצמאותו המתפתחת של התינוק. היא ממשיכה להיות אמפטית ומכוונת אל התינוק כמו בשלב ההתפתחותי הראשוני של החיים, חרף התקדמותו.

בגיל 18 שבועות, לואיז נהייתה חסרת סבלנות בזמן ההנקה והתרחקה בעצבנות מהשד. כאשר גברת ל' תיארה אינטראקציות מסוג זה בפני הופקינס, אמרה כי בכל פעם שרפלקס שחרור החלב לא עובד כראוי (אחראי על זרימת החלב בתגובה לגירוי של הנקה), לואיז מתרחקת ״תוך כדי שהיא מקללת אותי״. בין השורות, ניתן לשמוע את הפגיעות שהחלה מתעוררת באם למול ביטויי העצמאות של בתה.

אף על פי שלואיז לא נהגה לבכות במהלך היום, לפעמים הייתה מתעוררת בזעקות באמצע הלילה והייתה מתקשה להירגע. למרות ששנתה של האם הופרעה במשך לילות רבים תחת התנהלות זו, היא מעולם לא חשה טינה כלפי לואיז באופן גלוי, ונראה היה כי היא בהזדהות מוחלטת עם המצוקה של בתה. לתדהמתה של הופקינס, רק כאשר מלאו ללואיז 16 חודשים, האם שיתפה אותה לראשונה כי היא חשה טינה מול בתה. בזמנו, הופקינס תהתה לעצמה מדוע תינוקת אשר מקבלת טיפול אימהי כה מיטיב מתעוררת בזעקות בלילה. ממרחק הזמן, היא מסמנת סימפטום זה כאינדיקציה ראשונית לתחושת רדיפה שדומה כי לואיז חוותה מול הטיפול שקיבלה.

גמילה עצמית

לפי ויניקוט, בשלב ההתמזגות ההנקה כרוכה באינטימיות גופנית בין האם לתינוק, עד כדי תחושת התמזגות לכדי גוף אחד. כלומר, חוסר נפרדות מוחלט בין האם לתינוק. תחת התבוננות זו, אין זה מפתיע כי אמה של לואיז לא הייתה מעוניינת לשלב אוכל מוצק בתזונה של בתה. האוכל המוצק הרי מאפשר האכלה של התינוק על ידי דמויות מטפלות נוספות, ובסופו של דבר גם אכילה עצמאית. ביחס לכך גברת ל' אמרה כי היא "אינה מעוניינת שהאב יכנס למערכת היחסים שלה עם בתה ויפריד ביניהן".

למרות זאת, כאשר מלאו ללואיז 5 חודשים, האם הסכימה בחוסר רצון להיענות להנחיה לשלב אוכל מוצק בתזונתה. להפתעתה, גילתה כי לואיז אוכלת בשקיקה ואף רוצה לאכול בכוחות עצמה בעזרת הכף. בהמשך לכך, בגיל 6 חודשים, גברת ל' מזגה ללואיז מיץ בכוס והציעה לה לגימה. בעקבות זאת לואיז סירבה לינוק, וכאשר הוצע לה לשתות מהכוס היא שתתה בצימאון. בתוך חודש, לואיז גמלה את עצמה מההנקה לגמרי, ואילו אמה חוותה קושי רב ורצתה כי בתה תזנח את הכוס. הופקינס מציינת כי רצון זה היה לא אופייני לאם אשר באופן תמידי חשה חובה למלא אחר רצונותיה של בתה.

בשלב זה, הופקינס מציעה מספר השערות בנוגע למוטיבציה של לואיז לגמול את עצמה מהנקה. ראשית, היא מציינת כי משום שלואיז לא התנסתה בהתמודדות מול תסכול, ייתכן כי בזמן שצמחו לה שיניים החניכיים שלה היו מודלקות ולכן לא הצליחה לשאת את התסכול מן הכאב אשר היה כרוך בהנקה. שנית, ייתכן כי היא חשה צורך להגן על עצמה מן האם אשר לא הצליחה לשאת את היותה שנואה, שכן הכאב הנלווה להנקה יכול להיחוות על ידי התינוק כשייך לאם או נגרם בעקבותיה (על ידי מנגנון הגנה של השלכה), מה שמעורר אצל התינוק תחושות קשות יותר כלפי האם. בנוסף, ייתכן והייתה זו דרך נוספת עבור לואיז לכונן נפרדות מה שמעורר אצל התינוק תחושות קשות יותר כלפי האם. בנוסף, ייתכן והייתה זו דרך נוספת עבור לואיז לכונן נפרדות ולהגן על עצמה מפני האם הקשובה-מדי והמכווננת-מדי. כך או כך, לטענת הופקינס, נראה היה כי הגמילה העצמית של לואיז הייתה מתוך צורך לאי-סנכרון מסוים בין רצונותיה שלה לבין אלו של אמה.

התסכול של לואיז כתגובה לרצון של האם להניק אותה, אשר הוביל לבסוף לגמילה, היה לטענת הופקינס הסימן הברור הראשון לכך שתגובתה של לואיז לאימהות הטובה-מדי לא תהיה כזו של פסיביות ומיזוג אלא כזו של דחיית האם. ביחס להאשמה החמורה של ויניקוט, כי אם טובה-מדי עלולה לעשות לתינוק משהו גרוע יותר מסירוס, הופקינס טוענת כי תינוק המביע נכונות לגמול את עצמו, היינו מגיב בדפוס של דחיית האם ולא בדפוס של התמזגות פסיבית, מחלץ את עצמו מן הגורל הגרוע מן הסירוס. כך, דומה כי הופקינס מפרשת את טענתו הקשה של ויניקוט, כמתייחסת למצבים בהם התינוק מקבל עליו את התאמתה הרודפנית של האם ונשאר ממוזג עמה לאורך כל חייו.

ביחס לאביה של לואיז – מר ל', הופקינס מציינת כי כמעט ולא למדה דבר על מערכת היחסים שלו עם לואיז. הוא העיד כי הוא מאושר במחיצתה, אך עסוק מכדי לחלוק עם אמה את הטיפול בה. אף על פי שהופקינס מציינת כי התנהלותו זו ודאי התאימה לגברת ל', היא גם מציינת כי כאשר ההורה השני נעדר, ובכך לא תורם להפרת הסנכרון הדיאדי ההדוק בין האם לתינוק וליצירת נפרדות, ההשלכות הנפשיות של מצבי אם טובה-מדי נוטות להיות חמורות ומורכבות יותר.

המקרה של ג׳נט: תחושת דחיפות ותשוקה

על מנת להעריך את התפתחותה המתמשכת של לואיז, הופקינס מביאה בטקסט מקרה של תינוקת אחרת, ג׳נט, אשר אמה יכולה להיות מוגדרת לצורך הדיון הנוכחי כ'טובה-דיה'. מטפלת אחרת ביצעה את התצפית על ג'נט ואמה, אך באופן מועיל למדי, כאשר היו שתי הילדות בגיל 50 שבועות (סביב גיל שנה), נצפו שתיהן כאשר הן מקבלות את פני אמן לאחר פרידה קצרה, כך שהיה ניתן לערוך השוואה מסוימת בין תגובותיהן.

גברת ל' יצאה לערוך קניות, וכפי שעשתה לעיתים רחוקות בלבד, השאירה את לואיז עם סבתה אשר באה לבקר כפעם בחודש. כאשר חזרה מהקניות, גברת ל' נתקלה בלואיז אשר ישבה על הרצפה וציפתה בקוצר רוח שסבתה תמצא ספר נוסף. נראה היה כי גברת ל' רצתה להרים את לואיז, אך לואיז הסבה את ראשה לכיוון הנגדי בעוד סבתה שאלה את גברת ל' מה היא קנתה. גברת ל' הציגה בהתלהבות את השמלה החדשה אשר רכשה, ואמה, סבתה של לואיז, בירכה אותה בהתלהבות ובנשיקה. בזמן זה לואיז המתינה במבט רציני ולאחר מכן החלה לייבב. אמה מיהרה להרים אותה בזריזות ונשקה לה, ובזמן שלואיז התרפקה עליה לרגע, היא גם סובבה את מבטה באופן חלקי לצעצוע אשר היה מונח על הרצפה. אמה הרימה את הצעצוע והתיישבה עם לואיז על הרצפה על מנת לשחק עמה.

הפסיכולוגית אשר צפתה בג׳נט, לעומת זאת, מתארת כי ג'נט ישבה על רצפת המטבח וחבטה בסיר עם כף מעץ. בזמן זה אנה, אחותה הגדולה שהייתה בת 4, צפתה בטלוויזיה, ואילו האומנת שהתגוררה עמם קילפה תפוחי אדמה. כאשר האם שבה הביתה, עמוסה עם שקיות הסופרמרקט, אנה רצה לקבל את פניה, בזמן שג׳נט החלה לזחול לכיוונה על הרצפה בפנים קורנות, תוך שהשמיעה מלמול רם וחזק. כאשר האם התכופפה לחבק את אנה, ג׳נט משכה את עצמה לעמידה תוך שנשענה כנגד רגלה של אמה, וצעקה על מנת למשוך את תשומת לבה. כאשר האם הרימה וחיבקה אותה, בתה הצמידה את פיה הפתוח והרטוב כנגד לחייה של האם במחוות נשיקה. האם נישקה את ג'נט בחזרה והניחה אותה בכיסא האכלה גבוה, תוך שג׳נט חבטה בהנאה במגש ההאכלה.

ניתוח ההבדלים בין לואיז וג'נט

ראשית, הופקינס מסייגת וכותבת כי מובן שלא כל הבדל בין לואיז וג'נט יכול להיות מיוחס לשינוי בטיפול האימהי. הקונסטלציה המשפחתית והטמפרמנט של התינוק משחקים גם הם תפקיד משמעותי הן בהתפתחותו של הפעוט והן בעיצוב התנהגותה של הדמות המטפלת. יחד עם זאת, הופקינס סבורה כי ניתן לחבר בין חלק מן ההבדלים שנצפו בשתי הדוגמאות לבין ההבדלים בסגנון הטיפול האימהי בשני המקרים.

בניגוד לתגובתה של ג׳נט, דומה כי אצל לואיז לא נכחו הבעות של מרץ ועונג. בעוד ג׳נט הראתה תגובה חיובית, חזקה ומתמשכת ביחס לאמה, גם לנוכח התסכול אשר נבע מן התחרות עם אחותה הגדולה, לואיז הגיבה בהימנעות מקשר עין עם האם ונשארה ישובה בפסיביות, ממתינה ליוזמת האם כדי ליצור קשר. כמו כן, נראה כי בכיה, אשר תאם שלבים התפתחותיים מוקדמים יותר, העיד על חוסר שביעות רצון מכך שנותרה מחוץ לגילויי החיבה בין אמה לסבתה. שלא כמו ג׳נט, היא טרם החלה להביע חיבה כלפי אמה ולא יזמה חיבוקים או נשיקות. הופקינס משערת כי ייתכן שאמה של לואיז לא הותירה לה מרחב מספק על מנת לגלות את הרצונות שלה, כאשר במקביל לכך לואיז לקחה את אמה כמובנת מאליה. ניתן אף לשער כי הייתה זו הקרבה המתמדת והמתמשכת בין גברת ל' ללואיז אשר הובילה לכך שלואיז לא אימצה כל אובייקט מעבר. במובנים מסוימים, נראה כי האם הממשית הייתה אובייקט המעבר, שכן במצבים מסוימים טיפלה בלואיז כאילו היא עצמה הייתה אובייקט דומם ולא סובייקט בעל רצונות ותשוקות הפועל ויוזם בעולמו.

השוואה נוספת העלתה כי ג׳נט התבוננה יותר בפניה של אמה בהשוואה ללואיז. במקביל, פני אמה של ג׳נט שיקפו טווח רחב יותר של רגשות, אשר כללו לעיתים גם כעס, מה שכמעט ולא התרחש בקשר בין לואיז לאמה. כאשר מלאו לג׳נט 10 חודשים, היא אף גילתה כיצד לרכך את גילויי הזעף של אמה ולהתמודד עמם, בעוד לואיז הייתה כה רגילה לכך שאמה מנסה לצפות אותה מראש, כך שלא נדרשה להתמודד עם כעסה. בהתאם, ג׳נט, אשר הייתה תינוקת חייכנית, למדה לחזר אחר אמה. לואיז לעומתה, הייתה עקשנית יותר, תוך שהזמינות המתמדת של גברת ל', טוענת הופקינס, לקחה ממנה את היכולת לגלות כיצד להשיג ולשמור על תשומת הלב של אחרים בדרכים חיוביות (כמו חיוך, קסם אישי, הומור וחיבה). כך, דומה כי לואיז התקשתה לגלות, לפתח ולפעול לפי רגשות חיוביים של תשוקה וגעגוע לאחר.

השלכותיו של חסך בחוויות תסכול על התפתחות תחושת הסוכנות (agency) נחקר על ידי וירג'יניה דמוס, פסיכולוגית התפתחותית, אשר טענה כי תינוק אשר מנחמים אותו באופן מיידי מול תסכול, אינו מקבל הזדמנות להיות מודע למה שהפריע לו, לחוות את כוונותיו ותשוקותיו, וכן לגלות מה היא הדרך לתקן זאת. כל עוד חוויות שליליות הן לא עוצמתיות מדי, כלומר כל עוד אינן מובילות לייאוש ולדיס-אינטגרציה (חרדה אשר מביאה לתחושת פירוק), הן מאפשרות לפעוטות לגלות כי הם יכולים לשאת אותן ולנסות לפעול באופן אקטיבי בסיטואציה על מנת לשנותן. לעומת זאת, במצבים בהם האם הופכת את עצמה לנחוצה מדי, כך שאינה מאפשרת לילדה לחוש תסכול, היא מלמדת אותו להיות פסיבי ותלוי בתגובה של האחר למצוקתו – כפי שנראתה לואיז כאשר גברת ל' חזרה מקניות. בהקשר זה הופקינס מציינת כי ויניקוט היה ער לאפשרות כי סיפוק רב מדי של התינוק יוביל לביטול התשוקה שלו ויותיר אותו חסר יכולת. נראה כי זו גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שהחשיב את הטיפול האימהי הטוב-מדי כ״גרוע מסירוס״.

למזלה של לואיז, אומרת הופקינס, ישנן דרכים נוספות לפתח יוזמה אישית מלבד דרך חוויה של תסכול מול ההורה. חוויות בולטות אחרות אשר תורמות לכך והוזכרו על ידי ויניקוט הן משחק והיכולת להיות לבד בנוכחותה של האם, אשר אמה של לואיז סיפקה לה בהחלט. גברת ל' הגיבה ברגישות לרמזים של לואיז אשר אותתו על רצונה להיות לבדה, ופיתחה טווח רחב של משחקים מהם השתיים נהנו יחדיו.

העמדה הסכיזו-פרנואידית ותחושת רדיפה

לואיז החלה ללכת בגיל שנה, אך על אף שהתפתחותה אפשרה לה עצמאות הולכת וגדלה, אמה המשיכה לנהוג כלפיה במאמצי התאמה מקסימליים. לואיז התקדמה ברכישת אוצר מילים של מילים בודדות והחלה בבניית מגדלים והשלמת פאזלים. היא נראתה תינוקת שבעת רצון והופיקנס מעידה כי בשלב זה היא עצמה המשיכה ליהנות לערוך תצפיות בבית המשפחה. גברת ל' יצרה עבור לואיז סביבה מוגנת וממוגנת, מה שהפך על פי רוב את המילה ״לא״ למיותרת – שכן לא עמדו בפני לואיז סכנות ואיסורים כאשר חקרה את החלל. היבט זה היה שונה מאוד בביתה של ג׳נט, בו החל מגיל 10 חודשים נאמר לה ״לא״ לגעת בכפתורי הטלוויזיה, "לא" לזרוק את האוכל על הרצפה ו"לא" לדרוש תשומת לב ברגעים לא רצויים. גברת ל' הייתה מודל לסבלנות ואשפית בהסחת דעתה של לואיז ברגעי עצבנות, כאשר כמעט תמיד הצליחה למצוא דרכים להשיג את תשומת ליבה מבלי להגיד לה "לא".

כאשר מלאו ללואיז 15 חודשים, היא סירבה לאכול דבר מלבד חלב ובננה במשך 3 שבועות. למרות שאמה הייתה מודאגת, היא קיבלה ברוגע את הקביעה של לואיז בנוגע לתזונה שלה, ולא ראתה צורך להיכנס עמה למאבק. בהמשך לכך, במשך כמה חודשים גברת ל' דיווחה כי לואיז מסרבת לאכול כל דבר שהיה מונח בצלחתה של האם; אפילו אוכל מגרה ביותר כמו שוקולד. לעומת זאת, לואיז שמחה לקחת אוכל מתוך צלחתו של אביה, וגברת ל' ציינה כי ״זה נראה כאילו היא חושבת שאני מכשפה שמרעילה אותה״. תיאור זה של גברת ל' היה עוצמתי אמנם, אך הוא הדהד משהו מן העמדה הפרנואידית שנראה היה כי לואיז מתבצרת בה. במקרים אחרים, כאשר לואיז נפלה ונחבלה, היה נראה כי היא בוכה לא רק מתוך מצוקה אלא מתוך זעם, כאילו הרצפה התרוממה וחבטה בה בכוונה.

התנהלות זו שיקפה במובנים מסוימים את העמדה הסכיזואידית-פרנואידית של קליין, אשר מלווה בחוויה רודפנית (פרנואידית) הנוצרת עקב השלכת חלקים רעים ומפוצלים של העצמי על האחר – למשל האם המרעילה והרצפה. אניד באלינט תיארה בספרה ״Before I was I: Psychoanalysis and imagination״, אשר יצא לאור בשנת 1993, כיצד העמדה הפרנואידית יכולה להתפתח בקרב ילדים כמו לואיז, אשר גדלו עם התחושה כי רק הצרכים שלהם הם בעלי חשיבות. ילדים אלו הוגים את החוק ואילו על האימהות שלהם לציית להם. תחת תחושה כזו, ״כל עלייה במתח נחווית כמו אי-צדק ולכן הוא נחווה כמו מתקפה בלתי נסבלת על האינדיבידואל מצד העולם״ (עמ' 65). כך, רגשותיה הפרנואידים של לואיז העידו לא רק על ציפיותיה הגבוהות להפליא להיעדר תסכול, אלא גם על הקושי לביצוע אינטגרציה של תוקפנותה שלה.

לטענת הופקינס, אין ספק כי קשיים אלו של לואיז משקפים גם את קשיי האם, אשר בוודאי פחדה מאוד מפני תחושה של שנאה מצד בתה או מתחושת שנאה שלה עצמה כלפי הבת. להבנת הופקינס, סביר להניח כי הורים אשר נוהגים בביטול עצמי ולהוטים לרצות, כמו אמה של לואיז, דיכאו בתוך עצמם רגשות של עוינות ותוקפנות. לכן, אף על פי שהופקינס לא זיהתה בזמנו חלקים עוינים חבויים אצל האם, המתבטאים בדרך כלל במנגנון של היפוך תגובה, היא מציינת כי ייתכן שהרגשות הפרנואידיים של לואיז התפתחו בחלקם מתוך עוינות לא-מודעת של אמה. כלומר, ייתכן כי אמה של לואיז הייתה כה "נחמדה", עד שהדבר יצר אשליה המותירה את לואיז כיחידה מבין השתיים אשר חווה כעס, קנאה או שנאה, ולכן היא נותרת "רעה" לבדה. כאשר אם אינה מספקת לילד סיבות מוצדקות לחוש שנאה כלפיה, משימה התפתחותית חשובה זו הופכת קשה יותר, היות והילד לוקח אחריות לשנאה שהוא חש כלפי האובייקט, ומתקשה למקד אותה במקום אליו היא שייכת (האם). במקביל, ייתכן גם כי האינטנסיביות של האם הערנית, אשר הייתה מכווננת מאוד לבתה, יצרה חוויה חודרנית ולכן הובילה לנטירת טינה ולצורך להרחיק ולסמן גבול.

בשונה מלואיז, לג'נט היו די הזדמנויות יום-יומיות על מנת לחוות תוקפנות ולשלוט בה בתוך קונפליקטים ועימותים עם אמה ואחותה. בגיל 18 חודשים, היא גילתה כיצד בכוחה להציק לאחרים, ואיך היא גם יכולה לפייס ולנסות לתקן לאחר מכן. ג'נט הראתה עדויות ברורות לאמפטיה ואכפתיות (concern). היא ניסתה למשל לנחם את אחותה, כאשר זו בכתה אחרי שאיבדה את הדובי שלה. ״די די״, היא אמרה לה, בזמן שהציעה לה את הבובה הבלויה שלה. כיצד תוכל לואיז להתקדם אל עבר הישגים התפתחותיים אלו כאשר טרם התייחסו אליה כאחראית לפעולותיה? או בטרם נחשפה לכעס או צורך סובייקטיבי כל שהוא מצד אמה?

שנאה והתנגדות מול היכולת לאכפתיות ותחושת בטחון

במקור, התצפית של הופקינס הופסקה כאשר לואיז הייתה בת 18 חודשים, עקב נסיעת המשפחה מחוץ לבריטניה. היא עודכנה על ידי המשפחה כי בגיל 3 לואיז הפכה להיות אחות גדולה, ובהמשך, הופקינס פגשה שוב את המשפחה כאשר לואיז הייתה בת 6 שנים. בעת ביקורה, גברת ל' רצתה לנצל את ההזדמנות על מנת לשוחח עמה ולהיעזר בדעתה הטיפולית לגבי ההפרעה אשר התפתחה אצל לואיז במרוץ השנים. הופקינס מציינת כי מפגש מעקב זה עזר לה להבין כיצד מערכת יחסים מוקדמת אידילית בין אם ותינוקת, יכולה להפוך בהמשך לחוויה עוצמתית של שנאה והתנגדות.

הופקינס מציינת כי לפי דיווחי המשפחה לואיז לא הדגימה קשיים משמעותיים עד אשר אחותה נולדה. עם לידת האחות, לואיז איששה את הממצאים של ג׳ודי דאן אשר סברה כי במשפחות בהן מתקיימת מערכת יחסים אינטנסיבית בין האם לילד הבכור, סביר כי לידת האח תוביל לעוינות. סמוך ללידת האחות, לואיז הפכה להיות מתנגדת ושלילית. היא סרבה לקבל ביטויי חיבה משני הוריה, ובאופן עקבי הביעה משאלה שאחותה תמות. נראה שלא גילתה שום אכפתיות לאף אחד אשר היה חולה או עצוב, בבית או בבית הספר, וסירבה להגיד ״בבקשה, ״תודה״, ״סליחה״, ״שלום״ ו״להתראות״.

גרוע מכל, אמרה אמה, נראה היה שלואיז משוכנעת כי היא אדם רע, וניסתה להפגין זאת; ״איך היא יכולה להרגיש כל כך גרוע כאשר היא כל כך אהובה?״ שאלה בעצב. ייתכן ושאלתה זו מבטאת באופן החזק ביותר את הניבוי של ויניקוט אודות חוסר נפרדות אשר לבסוף מתפתח לדחייה. לואיז הייתה קורבן של אמביוולנטיות משמעותית – מצד אחד, היא סירבה להשתמש במילים אשר מרמזות על נפרדות, עצמאות, חבות ואכפתיות, אך מן הצד השני, היא התעקשה לבסס תחושה של עצמי נפרד דרך התנגדות ושנאה. הדבר המדאיג ביותר היה שנראה כי היא לא פיתחה תחושה של סוכנות אישית (agency) הקשורה בתחושות אהבה ואכפתיות, בעוד שבמקביל העמדה הפרנואידית שלה העידה גם על כשלון להבחין בתחושת סוכנות ביחס לשנאה. שהרי בעמדה הסכיזו-פראנואידית, האדם מפצל בין ״טוב״ ל״רע״ ומשליך חלקים בלתי נעימים החוצה על הסביבה, כך שרגשות קשים כמו שנאה מתקיימים מחוץ לעצמי.

הורים לעיתים תוהים האם היכולת של הילד לאכפתיות תתפתח באופן טבעי בתוך בית אוהב או שיש ללמדו זאת באופן ישיר. לפחות במקרה של לואיז, נראה כי היכולת לאכפתיות לא התפתחה דרך הזדהות. כאשר אכפתיות מתפתחת באופן ספונטני, כפי שקרה במקרה של ג׳נט, נראה כי חייב להיות אלמנט נוסף המעודד אותה, מעבר להורים אשר דואגים עמוקות לילדם. ויניקוט האמין כי היכולת לדאוג לאחר מתפתחת בתחילה במערכת יחסים של שניים, דרך מפגש עם אמביוולנטיות. הוא תיאר כיצד תחושת אשמה מתעוררת אצל הילד כאשר הוא מתחיל להכיר ולקבל את האמביוולנטיות שלו, אך מציין כי כאשר לילד ניתנות מספיק הזדמנויות להענקה לאחר ולתיקון, אשמה זו הולכת ומתפתחת לכדי אכפתיות; ככל שהיכולת לתיקון מתאפשרת, כך האשמה פחות עוצמתית.

ילדים כמו לואיז, אשר לא התאפשר להם להביע תוקפנות בצעירותם, יחוו קושי להביע את האמביוולנטיות שלהם ולהגיע ל״שלב האכפתיות״ (phase of concern). ככל הנראה, קושי זה גדל כאשר ישנה אם אשר אף פעם לא דורשת, למשל, להביע חיבה כלפיה או לסדר את הצעצועים. כתוצאה מן ההתנהלות של גברת ל', לואיז לא קיבלה הרבה הזדמנויות יום-יומיות לתיקון.

הופקינס מניחה כי לכך התכוון ויניקוט, יותר מהכל, כאשר טען כי התפתחות כזו היא ״גרועה יותר מסירוס״, היות והתוצאה הייתה שלואיז חשה באופן תמידי אשמה ורוע בלתי ניתנים לתיקון. בדיעבד, הופקינס מעריכה כי לואיז הפגינה עיכוב או סטייה מן הנורמה בהתפתחות הרגשית כאשר הייתה בת 18 חודשים. לפי תיאוריית ההתקשרות, תינוק אשר אמו פנויה רגשית ופיזית באופן מקסימלי, במיוחד ברגעי מצוקה, אמור לפתח התקשרות בטוחה. עם זאת, אדוארד טרוניק מצא משתנה נוסף, מלבד זמינות הורית, אשר תורם לביטחון של הפעוט בן השנה – היכולת שלו לבצע תיקון אינטראקטיבי (interactive repair). מדובר ביכולת של התינוק, בתוך אינטראקציה משחקית רגילה עם אמו, להשיב סינכרוניזציה והרמוניה לאחר רגעי הפרעות או "קרעים" באינטראקציה. תפקידה החשוב של היכולת לבצע תיקון אינטראקטיבי בהתפתחות תחושת הבטחון, הוא בכך שהיא מרחיבה את מנעד הרגשות המקובל בחוויה היום-יומית מול הדמות המטפלת, כך שיכיל גם רגשות שליליים. האם הטובה-מדי, אשר זקוקה ליצירת תיקונים בחוסר הרמוניה עוד בטרם שהתרחשו, עלולה לבלום את התפתחות היכולת של הפעוט לבצע תיקון אינטראקטיבי, ובכך בעקיפין, לפגוע ביכולתו לבסס ביטחון.

דיון: רגרסיה קבועה והתמזגות לעומת דחייה של האם

ויניקוט לא פירט אילו משתנים קובעים האם התוצאה של מצבי אם טובה-מדי תהיה דחייה של האם או רגרסיה קבועה והתמזגות עמה. משתנים אלו קשורים באופן מורכב גם לטמפרמנט של הילד, ליחסים שלו עם בני משפחה נוספים, להשפעותיהם של אירועי חיים משמעותיים ואף למגדר שלו או שלה. ייתכן למשל כי הצורך של בנות להשיג נפרדות מאמן יקדם אותן לדחייה של האם, בעוד שמגדרם השונה של בנים מסייע להם להמשיך בתוך מיזוג פסיבי, מכיוון שהם חווים פחות חרדת היבלעות מול האם ויותר מובחנות ממנה כברירת מחדל. עם זאת, כמובן כי קיימות עדויות קליניות המספקות דוגמאות אחרות.

ילדים אשר התבגרותם מעוכבת (immature) מכיוון שנותרו "כלואים" בתוך מערכת היחסים המעברית עם אמם, נוטים להתחיל לדבר בגיל מאוחר יותר ומחזיקים בהנחה, במשך זמן רב יותר מבני גילם, כי אמם יודעת הכל אודותיהם וכי היא אחראית באופן מלא על חייהם. הם נוטים להנות מעיסוקים פסיביים כמו טלוויזיה, קריאה וגלישה באינטרנט, ולא יוצרים חברויות קרובות. התאמה מעכבת זו, יכולה לשרת כהגנה מפני זעם אשר טבוע בהכרה בנפרדות, או כמניעה לאפשרות לייצר יחסים טריאדיים (משולש של אב-אם-תינוק).

מעבר לכך, אמהות טובה-מדי הכוללת התאמה מופרזת עלולה להוביל לציפיות לא ריאליות מן המציאות ולהתפתחות של פסיכופתולוגיה בגיל החביון או ההתבגרות. הופקינס מציינת כי אלא אם מתרחשת פריצת דרך בנוגע לעצמי ולמודעות לאובייקט באופן אחר, סביר להניח כי מצבי אמהות טובה-מדי יובילו להתפתחות של מופע נרקיסיסטי כל שהוא. במסגרתו, הילד יהיה ״גרוע יותר ממסורס״ על ידי הכשלון שבגילוי הסוכנות העצמית שלו, אשר נדרשת לצורך מרדף בריא אחר תשוקה ופירוק של תוקפנות.

לסיכום, ההתבוננות של ויניקוט על אודות הסכנה של מצבי אם טובה-מדי, כמו גם על תרומתם של קונפליקט, כעס ושנאה להתפתחותו של התינוק, מאזנת את הדגש החזק אשר ניתן לטיפול אימהי רגיש ותגובתי. כמובן, ויניקוט עצמו המליץ על התאמה מוחלטת של האם לצרכי התינוק בתחילת חייו כאשר טבע את מונח המושקעות האימהית הראשונית, וכן ממצאים מחקריים מסוימים אף ביססו את העובדה כי וויסות רגשי הדדי ועקבי עם האם, במהלך שלושת החודשים הראשונים, אפשר בהמשך את היכולת של התינוק לוויסות עצמי. יחד עם זאת, על הצמד הדיאדי להשיג איזון בין סיפוק לתסכול, ובין התמזגות לנפרדות. חוויות של תסכול וקונפליקט פועלות יחד עם חוויות של תיקון והתרה מוצלחים, על מנת לאפשר התפתחות אופטימלית.

בהתאמה, גם הצמד הטיפולי זקוק לאיזון מיטיב בין סיפוק לתסכול. עבור ויניקוט, על מנת שלא להיות אנליסט טוב-מדי, מותר ואף רצוי לשגות. ויניקוט הכיר ברווחים הפוטנציאליים בהם עשוי לזכות מטופל, כאשר המטפל שלו שוגה ונכשל. הוא שם לב כי טעויות מעוררות כעס ומאפשרות למטופל לשחרר את עצמו מתלות יתרה במטפל ולהתפתח בתהליך הטיפולי. כך, הלקחים לגבי הורות טובה-מדי, בוודאי רלוונטיים גם לאנשי הטיפול ולהורות אותה הם מציעים למטופליהם במסגרת טיפולים נפשיים.

אף על פי שהצבת מושג האם הטובה-מדי למול מושג האם הטובה-דיה עלול לעורר חוסר נחת ולאתגר את הבנותינו אודות מהות הטיפול המיטיב – שכן עלינו להיות טובים אך לא יותר מדי – ניתן להתבונן בשניהם גם כמבקשים להגדיל את מרחב ה"טעות" של הדמות המטפלת. שני המושגים למעשה מציעים למטפל ולהורה מרחב גדול יותר לשגות, להביע רגשות שליליים ולעורר תסכול, מבלי לנסות לשמר סינכרוניות והרמוניה בכל מחיר.

על הכותבת – רוית בכר

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ביחידה הקלינית בשירות הפסיכולוגי בחולון.

מקורות

Hopkins, J. (1996). The dangers and deprivations of too-good mothering. Journal of Child Psychotherapy, 22(3), 407-422

Winnicott, D.W. (1958) Collected Papers: Through Paediatrics to Psycho-Analysis. London: Tavistock ‏

הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024