חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • השפעותיו של באלינט על הפרקטיקה והתיאוריה הפסיכואנליטית העכשווית

השפעותיו של באלינט על הפרקטיקה והתיאוריה הפסיכואנליטית העכשווית

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מייקל באלינט, אשר נודע בעיקר בעקבות ספרו 'השבר הבסיסי' הוא לטענתו של Ricaud תיאורטיקן וקלינאי אשר תרומותיו לא זכו לתשומת הלב לה הן ראויות. במאמר זה Ricaud מציע סקירה של תרומותיו המרכזיות של באלינט לשדה המחקרי, התיאורטי ובעיקר הקליני.

מפרנצי לבאלינט

ראשיתו של בית הספר ההונגרי לפסיכואנליזה, אליו השתייך באלינט, הוא במורשת של פרנצי. פרויד עצמו זיהה את כישרונו של פרנצי ואת ההבטחה הגלומה בו ואכן- מלבד ליומן אשר כלל את המרד הסודי שלו, פרנצי היה פרוידיאני אשר המשיך את מורשת פרויד. ממשיכיו של פרנצי הרחיבו את התפיסה הפרוידיאנית והתאפיינו בחירות מחשבתית ובהרחבת הפרקטיקה הטיפולית למטופלים שאינם נוירוטים. פרנצי וממשיכיו הדגישו את הקשר הטיפולי ואת העבודה עם חוויות טראומטיות, ופרנצי אף יצא נגד הגישה ההתנהגותית אשר החלה להתפתח בתקופתו. עם זאת, פסיכולוגיית האגו אשר התפתחה ותפסה יותר ויותר מקום זכתה לתשומת לב רבה ותרומותיו של פרנצי נדחקו.

באלינט: יורשו ושומר הלהבה של פרנצי

באלינט השתייך ל"קבוצת האמצע" הבריטית אשר כללה אנליטיקאים כוויניקוט, בולבי, פיירברן, גלובר ועוד. קבוצה זו עמדה בין שתי הקבוצות הדוגמטיות אשר נאבקו זו בזו באותה עת- הקבוצה הקלייניאנית והקבוצה בהנהגתה של אנה פרויד. באלינט התעקש למצוא את מקומו באנגליה מתוך מטרה לפרסם את תכתובות פרויד-פרנצי ולשקם את שמו של פרנצי, אשר היה האנליטיקאי שלו ומורשתו התיאורטית לא זכתה לתשומת הלב לה באלינט האמין כי ראויה. מאמרו של פרנצי "בלבול השפות בין הילד למבוגר" (1932) העלה על פני השטח את נושא הטראומה הנגרמת לילד על ידי המבוגר והימם את הקהילה האנליטית. באלינט טען כי חוסר ההסכמה בין פרויד לפרנצי סביב נושא זה היווה חוויה טראומטית לקהילה הפסיכואנליטית, ורצה לפרסם את התכתובת ביניהם כדי להוכיח כי החברות ביניהם נותרה איתנה למרות חילוקי הדעות.

הדגש של פרנצי על החוויה הפסיכואנליטית הסובייקטיבית הטריד את הקהילה האנליטית והיווה נקודת מפנה בטכניקה ובתיאוריה. באלינט התחבר לתפיסה זו והדגיש את האופן בו היחסים הטיפוליים ויחסי ההעברה, כמכלול, נובעים מיחסי ההורה-ילד המוקדמים. בהתאם לתפיסה זו של היחסים הטיפוליים, באלינט ביקר את האופן בו מוסדות ההכשרה האנליטיים מותירים את הקנדידטים במצב תלותי של "בשלות מזוייפת", והוביל את מערכת ההכשרה ההונגרית לעבודה עם ההעברה הנגדית במקום למתן עצות והכוונת התהליך הטיפולי.

במאמר הראשון שהציג לחברה הבריטית, 'העברה והעברה נגדית' (מאמר שנכתב, כמעט כמו תמיד, עם אשתו אליס), באלינט יצא נגד הרעיון של טכניקה מושלמת יחידה והדגיש את תפקיד המטפל- על הטיותיו האישיותיות והטכניקה הייחודית שלו. כך, הוא טען, כל אנליטיקאי יוצר עם המטופל שלו אטמוספירה אנליטית שונה, אקלים שונה.

הדגש שבאלינט שם על הקשר הייחודי בין המטפל למטופל ועל יחסי ההעברה הנרקמים בקשר הטיפולי הביא אותו לעסוק גם בתהליך ההכשרה האנליטית וביחסי רופאים-חולים בכללותם. באלינט ייסד את קבוצות באלינט- קבוצות הרכה לרופאים אשר יצרו מרחב לחשיבה פסיכודינמית על קשר הרופא חולה ועל סימפטומים שונים.

בלב גישתו של באלינט עמדה תפיסה לפיה על המטפל להיות נוכח וזמין עבור המטופל לא רק במפגשים הטיפוליים, מאחר ועליו להכיל את המטופל ולדאוג לו כאשר הוא מצוי ברגרסיה. הטיפול האנליטי, לתפיסתו , הוא מקום של השפעה הדדית דרך אינטראקציית המטפל-מטופל: המקום בו יחסי האובייקט יכולים להיחוות. בהתאם, באלינט הניח כי להבנת ההעברה וההעברה הנגדית יש מקום מרכזי בטיפול. בתפיסה זו, באלינט היה אחד מעמודי התווך של תיאוריות יחסי האובייקט החדשות.

התפיסה החדשה של יחסי האובייקט התמקדה ברעיון לפיו קשר עם האחר, ולא מימוש דחפים, הם שמניעים את ההתנהגות האנושית. פרנצי הציע כי יחסי אובייקט הם אלטרנטיבה ליחסים הנרקיסיסטיים, אך תלמידיו- שביניהם באלינט- האמינו כי יחסי אובייקט מתחילים כבר בראשית החיים במסגרת דיאדת האם-תינוק.

פרנצי תיאר את האהבה הראשונית כאהבה פאסיבית בה התינוק אינו אוהב אלא מצפה לאהבה. היתה זאת אליס באלינט, תחת השפעתו של מייקל באלינט, אשר החליפה את רעיונו של פרנצי ברעיון של יחסי אובייקט ארכאיים או ראשוניים.

בצל המחלוקת בין פרויד לפרנצי, באלינט המשיך לאחוז הן בתיאוריית הדחף והן בתיאוריית יחסי האובייקט. הוא טען כי קיים נתק בין התיאוריה לטכניקה: התיאוריה נשענת על הביולוגיה (הדחף) בעוד שהטכניקה נשענת על גישת יחסי האובייקט. באלינט יצא נגד רעיון הנרקיסיזם הראשוני והציע במקומו את רעיון האהבה הראשונית, אשר לא תאם לא את רעיונותיה של אנה פרויד ולא את אלו של מלאני קליין. רעיון האהבה הראשונית יצא נגד תפיסת הנפש התינוקית המבודדת והסגורה בעצמה, ובאלינט טען כי החל מהלידה התינוק מצוי לא רק תחת השפעתם של דחפים אלא גם תחת השפעתם של יחסי אובייקט עם האם: לדבריו, זוהי דיאדה פרימיטיבית בה "מה שטוב עבור האחד טוב עבור האחר".

רעיונותיו של באלינט החלו להתקבל על ידי אנליטיקאים כוויניקוט, גלובר ובולבי, וקידמו את התפיס המתמקדת ביחסים והאזורים הקדם אדיפליים בנפש.

תיאוריה של טראומה

הפרסום האחרון של באלינט- טראומה ויחסי אובייקט (1969)- לא השפיע דיו על עבודתנו הקלינית. באלינט איחד את התיאוריות של פרויד ופרנצי לגבי טראומה מינית והציע תהליך בו הילד בוטח במבוגר, מאורע מרגש מתרחש בין הילד למבוגר והמבוגר מכחיש את האירוע.

באלינט הדגיש כי טראומה ילדית אינה בהכרח טראומה מינית והדגיש את הרעיון אשר כיום נדמה כמובן מאליו- הרעיון לפיו התנהגויות בלתי מותאמות לצרכיו ההתפתחותיים של התינוק מהוות גורמים טראומטוגניים המעוותים את האישיות.

בהתאם לדגש הרב שבאלינט שם על הקשר הראשוני, לא מפתיע שדרכו עברה גם דרך מחקרי תינוקות. באלינט הגיע לאוניברסיטת מנצ'סטר דרך אשתו השניה אשר עבדה בה, ויזם פרוייקט מחקרי נרחב אשר עסק בחקר תופעת היניקה של תינוקות. באלינט זיהה כי מתחילת החיים לתינוקות יש מספר מקצבי יניקה אשר אחד מהם הוא קצב בסיסי, אישי, מעין עובר-אישיותי. בהתבסס על רעיון המיניות האוראלית, באלינט העז להציע כי דפוס זה מנבא במובן מסוים את גורלו האישיותי של התינוק.

רעיונותיו של באלינט השפיעו על אסתר ביק אשר ניסחה את רעיון העור המשני, ועל וויניקוט אשר שאל ממנו את האימרה הידועה "אין דבר כזה תינוק בפני עצמו". רעיונותיו פתחו דרך חדשה לשינוי הגישה להבנת התינוק ואפילו העובר.

הרחבת הטיפול האנליטי והתאמת הטכניקה

באלינט התנגד לרעיון לפיו רק מטופלים נוירוטים מתאימים לטיפול הפסיכואנליטי ותרם רבות לפיתוח טכניקה חדשה המתאימה למצבי רגרסיה ולמטופלים פסיכוטיים. באלינט הצביע על הנטייה האוניברסלית לרגרסיה אשר באה לידי ביטוי בתופעות כפארקי שעשועים וספורט אתגרי- פעילויות המאפשרות לחוות עונג פרימיטיבי ודרך השילוב בין עונג לחרדה- לגלות מחדש את מצב האהבה הראשונית, חווית ההרוניה עם הסביבה.

דרך טיפולים בהם התרחשה רגרסיה עמוקה, באלינט זיהה שתי דרכים פרימיטיביות להתקשרות עם האובייקט: אוקנופיליה שמתבטאת בהיצמדות והיאחזות באובייקט בניסיון לשמר תחושת ביטחון ופילובטיות המתבטאת בנטייה לאוטונומיה וחווית ביטחון דווקא ללא הקשר עם האובייקט.

תשומ הלב הרבה שבאלינט הקדיש לחקר תופעת הרגרסיה, הממאירה והחיובית כאחת, הביאה אותו גם לניסוח רעיון "השבר הבסיסי". הוא התייחס לתלונות של מטופלים על כך ש"משהו חסר", "משהו לא עובד וצריך לתקן את זה" ושייך את ה"שבר" ליחסי האובייקט המוקדמים. הוא הציע כי שבר בסיסי באישיות נוצר במצבים בהם צרכיו הפסיכו-פיסיולוגים של התינוק נתקלים בתגובה בלתי מספקת, או כאשר הילד חווה טראומה מהממת בשלבי ההתפתחות המוקדמים. תפיסה זו מתחברת לרעיונותיו של פרנצי בדבר חוסר ההתאמה בין הילד לסביבתו (בלבול השפות), אך באלינט זיהה שפרנצי נכשל בטיפול במקרים אשר לוו ברגרסיה חמורה וניסה ליצור טכניקה שתתאים למצבים אלו.

בתהליך זה באלינט ניסח מודל טופוגרפי חדש המבוסס בחלקו על הפסיכולוגיה הפרוידיאנית ובתורו על תיאוריית המספרים של ריקמן. הטופולוגיה החדשה של באלינט כללה שלושה אזורים: האזור האדיפלי המבוסס על פסיכולוגיה של שלושה אנשים, אזור השבר הבסיסי הקודם לאזור האדיפלי, מבוסס על פסיכולוגיה של שני אנשים ומאפיין מצבים פסיכוטיים ולבסוף- אזור היצירה הקשור בפסיכולוגיה של אדם אחד. באלינט הציע התערבויות טיפוליות שונות בהתאם לאזור בו המטופל נמצא: התערבויות קלאסיות למטופלים המצויים באזור האדיפלי, נוכחות והחזקה למטופל המצוי באזור השבר הבסיסי והיעדר הפרעה למטופל המצוי באזור היצירה, מתוך מטרה לתת לו להיות בקשר עם עצמו. כלומר, בכל רגע נתון המטפל צריך לדעת באיזה אזור נמצא המטופל, וכך הוא גם יכול להימנע מצבים של "בלבול שפות".

כך, באלינט הציע סטינג המתאים למטופלים גבוליים ופסיכוטיים שעד אז נחשבו ללא מתאימים לפסיכואנליזה. כחלק מעבודה זו, באלינט סיפק לעיתים את צרכיהם של מטופליו כפי שפרויד ופרנצי עשו, אך הוא עשה זאת מתוך שיקול דעת: לא נשיקות, לא יד שלמה, אלא רק אצבע לאחוז בה במהלך התקף פאניקה. באלינט היה קשוב מאוד לעבודה הנפשית של מטופליו ויכול היה להשהות את העבודה הפרשנית ולאפשר שתיקה יצירתית ככל הנדרש. לצד זאת, הוא הקפיד לסייע למטופל לא להישאב לשתיקות הרסניות: הבחנתו של באלינט בין רגרסיה ממאירה לבין רגרסיה בעלת ערך טיפולי אפשרה לו להתייחס באופן רציני לסכנות הרגרסיה הבלתי הפיכה והוא ניסח המלצות להימנעות מרגרסיה הרסנית.

באלינט הדגיש כי על המטפל להיות נכון להשתמש בטכניקות טיפוליות שונות, עמדה השונה מאוד מהעמדה האומניפוטנטית של הטכניקה הקלאסית: על המטפל, לטענתו, ליצור עם המטופל קשר ייחודי הכולל הכלה ונוכחות רגשית, עם פחות דגש על מתן פירושים מבריקים. לצד הדגש על יצירת קשר משמעותי, באלינט הדגיש שיש להימנע מגירוי החמדנות האוראלית של המטופל והתמכרותו למטפל.
מעבר לתרומותיו השונות של באלינט לשדה הטיפולי, יש ברעיונותיו מסר חשוב לגבי מקומה של הטכניקה הקלינית. באלינט הדגיש את חשיבות ההכשרה האנליטית והצביע על האופן בו היא חיונית ליכולתנו לעבוד כראוי אך בו זמנית, לא קידש את הטכניקה והזכיר כי איננו עורכים טיפול לשם טיפול, אלא טיפול המכוון לעבודה הנפשית של המטופל.

ביבליוגרפיה

Balint's influence on contemporary psychoanalytic theory and practice. Ricaud, Michelle Moreau. The American Journal of Psychoanalysis, Vol 67(4), Dec 2007, 317-333.