באלינט והתיאוריה הפסיכואנליטית העכשווית: ממשיך דרכו של פרנצי

מפרנצי לבאלינט

מייקל באלינט, אשר נודע בעיקר בעקבות ספרו 'השבר הבסיסי' הוא לטענתה של Michelle Moreau Ricaud, מחברת המאמר הנוכחי, תיאורטיקן וקלינאי אשר תרומותיו לא זכו לתשומת הלב לה הן ראויות. במאמר זה Ricaud מציעה סקירה של תרומותיו המרכזיות של באלינט לשדות המחקריים, התיאורטיים ובעיקר הקליניים.

היא פותחת בסקירה היסטורית קצרה ומציינת כי ראשיתו של בית הספר ההונגרי לפסיכואנליזה, אליו השתייך באלינט, הוא במורשת של לא אחר מאשר שנדור פרנצי. Ricaud מזכירה כי פרויד עצמו זיהה את כישרונו של פרנצי ואת ההבטחה הגדולה הגלומה בו. לדבריה, מלבד ליומן הקליני של פרנצי אשר כלל את המרד ה"סודי" שלו בתיאוריה הפרוידיאנית, פרנצי היה בעיני רבים פרוידיאני אשר המשיך את מורשת פרויד.

ממשיכיו של פרנצי הרחיבו את התפיסה הפרוידיאנית והתאפיינו בחירות מחשבתית ובנטייה להרחבת הפרקטיקה הטיפולית כך שתכלול גם מטופלים שאינם נוירוטיים. פרנצי וממשיכיו הדגישו את הקשר הטיפולי ואת העבודה עם חוויות טראומטיות, ופרנצי אף יצא נגד הגישה ההתנהגותית אשר החלה להתפתח בתקופתו. עם זאת, פסיכולוגיית האגו אשר התפתחה ותפסה יותר ויותר מקום בשדה זכתה היא למירב תשומת הלב ותרומותיו של פרנצי וממשיכיו נדחקו הצידה.

באלינט: יורשו ושומר הלהבה של פרנצי

באלינט השתייך ל"קבוצת האמצע" הבריטית אשר כללה אנליטיקאים כגון ויניקוט, בולבי, פיירברן, גלובר ועוד. קבוצה זו עמדה בין שתי הקבוצות הדוגמטיות אשר נאבקו זו בזו באותה עת - הקבוצה הקלייניאנית והקבוצה בהנהגתה של אנה פרויד. באלינט התעקש למצוא את מקומו באנגליה מתוך מטרה לפרסם את תכתובות פרויד-פרנצי ולשקם את שמו של פרנצי, אשר היה האנליטיקאי שלו וואשר נתפס על ידו כמי שמורשתו התיאורטית לא זכתה לתשומת הלב לה היא ראויה.

מאמרו של פרנצי "בלבול השפות בין הילד למבוגר" (1932) העלה על פני השטח את נושא הטראומה הנגרמת לילד על ידי המבוגר והוא הימם את הקהילה האנליטית. באלינט טען כי חוסר ההסכמה בין פרויד לפרנצי סביב נושא זה היוותה בפועל מעין חוויה טראומטית לקהילה הפסיכואנליטית, ולכן הוא רצה לפרסם את התכתובת ביניהם, כדי להוכיח כי החברות ביניהם נותרה איתנה למרות חילוקי הדעות התיאורטיים שפיצלו את עבודתם.

הדגש של פרנצי על החוויה הפסיכואנליטית הסובייקטיבית הטריד את הקהילה האנליטית והיווה נקודת מפנה בטכניקה ובתיאוריה. באלינט עצמו התחבר לתפיסה זו והדגיש את האופן בו היחסים הטיפוליים ויחסי ההעברה, כמכלול, נובעים מיחסי הורה-ילד מוקדמים. בהתאם לתפיסה זו של היחסים הטיפוליים, באלינט ביקר את האופן בו מוסדות ההכשרה האנליטיים מותירים את הקנדידטים במצב תלותי של "בשלות מזוייפת", והוביל את מערכת ההכשרה ההונגרית לנוע אל עבר עבודה עם העברה נגדית במקום להתמקד במתן עצות והכוונת התהליך הטיפולי. 

העברה והעברה נגדית לפי באלינט

במאמר הראשון שהציג לחברה הבריטית, 'העברה והעברה נגדית' (מאמר שנכתב, כמעט כמו תמיד, עם אשתו אליס), באלינט יצא נגד הרעיון של טכניקה מושלמת יחידה והדגיש את תפקיד המטפל בתהליך, על הטיותיו האישיותיות והטכניקה הייחודית שלו. כך, הוא טען, כל אנליטיקאי יוצר עם המטופל שלו אטמוספירה אנליטית שונה, אקלים טיפולי שונה. הדגש שבאלינט שם על הקשר הייחודי בין המטפל למטופל ועל יחסי ההעברה הנרקמים בקשר הטיפולי הביא אותו לעסוק גם בתהליך ההכשרה האנליטית וביחסי רופאים-חולים בכללותם. למעשה, באלינט ייסד את מודל העבודה של "קבוצות באלינט" - קבוצות הדרכה לרופאים אשר ביקשו ליצור מרחב לחשיבה פסיכודינמית על קשר רופא-חולה ועל סימפטומים שונים.

בלב גישתו של באלינט עמדה תפיסה לפיה על המטפל להיות נוכח וזמין עבור המטופל לא רק במפגשים הטיפוליים, מאחר ועליו להכיל את המטופל ולדאוג לו כאשר הוא מצוי ברגרסיה. הטיפול האנליטי, לתפיסתו, הוא מקום של השפעה הדדית דרך אינטראקציית המטפל-מטופל, המקום והמרחב בו יחסי האובייקט יכולים להיחוות. בהתאם, באלינט הניח כי להבנת ההעברה וההעברה הנגדית יש מקום מרכזי בטיפול, ובכך היווה אחד מעמודי התווך של תיאוריות יחסי האובייקט החדשות.

התפיסה החדשה של יחסי האובייקט התמקדה ברעיון לפיו קשר עם האחר, ולא מימוש דחפים, הוא שמניע את ההתנהגות האנושית. פרנצי הציע כי יחסי אובייקט הם אלטרנטיבה ליחסים הנרקיסיסטיים, אך תלמידיו - שביניהם באלינט - האמינו כי יחסי אובייקט מתחילים כבר בראשית החיים במסגרת דיאדת האם-תינוק. בעוד פרנצי תיאר את האהבה הראשונית כאהבה פסיבית בה התינוק אינו אוהב אלא מצפה לאהבה, היתה זאת אליס באלינט, תחת השפעתו של מייקל באלינט, אשר החליפה את הרעיון הזה של פרנצי ברעיון של 'יחסי אובייקט ארכאיים' או ראשוניים.

בצל המחלוקת בין פרויד לפרנצי, באלינט המשיך לאחוז הן בתיאוריית הדחף והן בתיאוריית יחסי האובייקט, תוך שטען כי קיים נתק בין התיאוריה לטכניקה. להצעתו, התיאוריה נשענת על הביולוגיה (הדחף) בעוד שהטכניקה נשענת על גישת יחסי האובייקט. בתוך כך, באלינט יצא נגד רעיון ה"נרקיסיזם הראשוני" והציע במקומו את רעיון האהבה הראשונית. רעיון זה לא תאם לא את רעיונותיה של אנה פרויד ולא את אלו של מלאני קליין, ויצא נגד תפיסת הנפש התינוקית המבודדת והסגורה בעצמה. למעשה, באלינט טען כי החל מהלידה התינוק מצוי לא רק תחת השפעתם של דחפים אלא גם תחת השפעתם של יחסי אובייקט עם האם במסגרת דיאדה פרימיטיבית בה "מה שטוב עבור האחד טוב עבור האחר".