חיפוש

סקירת הכנס להבין בכדי למנוע 5 - הרצאות המושב הראשון

פורסם על ידי שירלי סלע וינטר

מושב ראשון: מניעת אובדנות בקבוצות סיכון – מהלכה למעשה

מחקר בהתנהגות אובדנית מודל 2017: לאן הגענו ולאן אנחנו הולכים? – פרופ' גיל זלצמן, המרכז לבריאות הנפש גהה ואוניברסיטת תל אביב

פרופ' זלצמן ביקש להזכיר כי התאבדות היא סיבת המוות הראשונה בעולם בצעירים, אף יותר ממספר ההרוגים בתאונות בבית ותאונות דרכים. מנתוני מחקר משנת 2015 העלה כי כ- 80,000 אנשים בעולם מתאבדים בשנה, כאשר בישראל האומדן הוא 540. בעוד שמספרים אלה יציבים באוכלוסיית הנשים לאורך העשור האחרון, אצל גברים נרשמה ירידה בכמות מקרי האובדנות מ-15,000 ל-10,000. פרופ' זלמצן ביקש לציין את המורכבות של איסוף הנתונים אודות תופעות האובדנות, על אף כי בשנים האחרונות החל להצטבר מידע ממוחשב בנושא. עם זאת, אמינותו מוטלת בספק ועולה שאלה האם אכן מדווחים כל המקרים האובדניים. בדיקה יסודית של תעודות פטירה מראה את המורכבות של קביעות הרופאים את סיבת המוות, הנאלצים לקבוע האם מדובר במקרה וודאי של אובדנות או השערה בסבירות גבוהה בלבד, מה שמעלה את החשש שאנחנו מבססים את המחקר בתחום על מדגם חלקי.

באופן כללי, גורמי הסיכון המרכזיים ביותר לאובדנות הם מחשבות אובדניות, ניסיון אובדני קודם ופגיעות עצמיות. בפרט, אנשים שסבלו מדיכאון בעבר ואשר חותכים את עצמם, גם אם אין בכוונתם למות, הם בסיכון גבוה לבצע ניסיון אובדני. בנוסף, ככל שהפגיעה העצמית נעשית בגיל מוקדם יותר, סיכוי האובדנות גבוה יותר. זאת ועוד, דיכאון זוהה לאחרונה כפקטור משמעותי ביותר בניבוי האובדנות, ממצא אשר נראה על פניו טריוויאלי, אך מהווה הישג מחקרי חשוב ביותר. פרופ' זלצמן הציג בקצרה עבודה מחקרית שנעשתה על הצבא, של לאה שלף ואייל פרוכטר (2015). המחקר בדק את הקשר בין וויסות רגשי וכאב נפשי. השערות המחקר היו שחיילים הסובלים מכאב נפשי נמוך ויכולת ויסות גבוהה, אינם בסיכון אובדני. עם זאת, משתתפים הסובלים משילוב של כאב נפשי גבוה (סבל נפשי אמיתי) וגם יכולת נמוכה לווסת את עצמם רגשית, יסבלו מסכנה אובדנית high suicide idiation. הממצאים העידו כי חיילים בצה"ל עם קושי בויסות רגשי הסובלים גם מכאב נפשי, עקב אירוע חיים שקרה לאחרונה, נמצאים בסכנה אובדנית ממשית. מסקנתם של החוקרים הייתה כי כאב נפשי הוא פקטור משמעותי ביותר בניבוי אובדנות.

באשר לתחום הפסיכו-פרמקולוגי, ציין פרופ' זלצמן כי הטיפול הנבחר בסובלים מנטייה אובדנית הוא ליתיום וקלוזאפין, שתי תרופות אשר נמצאו יעילות ביותר למניעת התאבדות. עבודות גדולות מראות שההשפעה שלהם אינה ספציפית. אגב, לא רק ליתיום אלא גם תרופות אחרות אנטי פסיכוטיות ומייצבי מצב רוח ימנעו התאבדות אצל אנשים ביפולריים. ממצא עדכני ומרתק הוא תרסיס האף בשם אסקטאמין, (Sketamine- Spray of Hope), קטאמין נדיף שאפשר לרסס באף לאדם הנמצא בסכנה אובדנית. ההשפעה המיידית שלו היא הפוגה ל- 5-6 שעות. בחיילים זוהי פעולת חירום שאינה מטפלת בבעיה השורשית. בגזרת ההתערבויות ארוכות-הטווח למניעת אובדנות, הטיפול היעיל ביותר, אשר רשם 71% הצלחה, הוא שילוב של טיפול תרופתי ו-CBT, הוא מקטין כוונה אובדנית, ניסיון אובדני ואובדנות.

העתיד בחקר האובדנות הוא האפי גנטיקה. אחד התהליכים המשמעותיים בגנטיקה הוא המטילזציה - תהליך המתרחש על ה DNA ומפריע לו להתארגן על חלבונים, ובכך משנה את התנהגות הגנים. שינויים אלו יכולים להיות זמניים או קבועים, והוא גורם לגנים מסוימים להיות מופעלים או לא מופעלים. מחקרים נוירו-פסיכולוגיים מראים כי יש מיפוי שונה של גנים במוח האובדני לעומת המוח הלא אובדני, הן ברמת הנוירו-טרנסמיטורים, ברמת האנזימים, והן ברמת הסמנים הקטנים על ה DNA (Pantazatos et al., 2016). כלומר, נמצאו אינזימים שונים וחומרים שונים במוח של האובדניים המשפיעים על התנהגותם ודחפיהם. המסקנה היא כי המחקר האפי-גנטי מדגים כי הסביבה משנה משהו ב DNA ומביאה לביטוי רק חלק ממנו. מחקר זה יכול לעזור בלנבא האם אדם יגיב לתרופות והאם יש לו סכנה אובדנית.

להרצאתו המלאה של פרופ' גיל זלצמן:

לא רק מתחת לפנס: התנהגויות סיכון כמבשרות אובדנות בקרב מתבגרים – ד"ר סמי חמדאן, האקדמית תל אביב יפו

ד"ר חמדאן ביקש להתייחס בהרצאתו למשתנים המאפיינים אנשים עם סכנה לאובדנות. בפרט, הוא דן בהיסטוריה משפחתית, משבר זהות, אביסה (Binge), נטייה לביישנות, אגרסיביות, דיכאון ופגיעה עצמית – כולם כמשתנים מבשרי אובדנות.

היסטוריה משפחתית של אובדנות מעלה את הסיכון למחשבות על מוות ולביצוע ניסיון אובדני פי 7. הסיבה טמונה בסטרס הגבוהה שגורמת האובדנות של בן משפחה לסובבים אותו. במקרה של התאבדות אחד ההורים, השכול שחווה ההורה שנותר בחיים מחליש אותו ופוגע ביכולת שלו להשגיח כראוי על הילד. מצב משפחתי מסוג זה עלול להגביר את התוקפנות שמפגין הילד, בעיקר סביב גיל ההתבגרות, ובכך להגביר את הסיכון שלו לבצע מעשה אובדני.

משבר זהות הוא שתנה מאוד חשוב שיכול לתרום לעלייה בסיכון אובדני. משבר זהות הוא תהליך נפשי שגדלות לתוכו קבוצות ספציפיות אתניות, מיניות, ודתיות. מחקר שערך דר' חמדאן וחבריו באוכלוסיות מוסלמיות, בדק האם יש משבר זהות בקבוצת נשים זו? וחקרו מהם המאפיינים של החווים משבר זהות. מצאו כי נשים שנמצאות במשבר זהות מדווחות על סיכון אובדני גבוה, סימפטומים חמורים של דיכאון, וסימפטומים סומאטיים. יתרה מזאת, אלו שנמצאו במשבר של זהות לא נטו לפנות לסיוע נפשי, כי לא ידעו לאן לפנות, לעומת נשים שלא סבלו ממשבר זהות (שפנו לפסיכולוג, פסיכאטר וכו). לסיכום, נמצא כי אנשים הסובלים ממשבר זהות הינם בעלי סיכוי גבוה יותר לסכנה אובדנית, וכן כי פגיעה עצמית מאוד מייחדת קבוצות אתניות ומסכנת אף היא את קבוצות המיעוט.

האבסה (Binge) היא צריכה מאסיבית של אוכל או אלכוהול בטווח זמן קצר. שתיית אלכוהול בכמויות גדולות מאפיינת חלק גדול מהמתבגרים, מכיתה ט' עד יב', המלווה לעיתים גם בהתנהגויות סיכון, כגון נהיגה בשכרות. מחקרים מעידים כי השכיחות של צריכת אלכוהול מאסיבית עולה עם הגיל, וישנו קשר מובהק בין השימוש בו למחשבות וניסיונות אובדניים. בנוסף, נמצא כי אלכוהול מגביר את הנטייה לאימפולסיביות ותוקפנות המופנות כלפי הגוף עצמו, כמו גם מעורר לקות בקבלת החלטות, ובכך מעלה את הסיכון האובדני. יתרה מזאת, השימוש באלכוהול עשוי להוביל את המתבגר לקחת חלק בקטטות, שוטטות והתנהגות מינית מסוכנת, אשר יוצרים פתח להתנהגות אובדנית.

ביישנות היא תכונה חשובה הקשורה לאובדנות, ולדידו של ד"ר חמדאן, נמצאת מתחת לרדאר של עולם המחקר. בפרט, חשוב להכיר את הקשרים בין ביישנות לשימוש באלכוהול ולסימפטומים דיכאוניים, אשר עשויים להיות קטלניים ולהוביל לאובדנות. למשל, מחקרים מראים כי סטודנטים הסובלים מביישנות מציגים סימפטומים חמורים של דיכאון, מתקשים לתפקד ביום-יום ונמצאים בסיכון גבוה יותר למחשבות על מוות ולהתנהגות אובדנית. כמו כן, קיים אצלם סיכון גבוה יותר לביצוע מעשה אובדני בעתיד. עוד נמצא כי סטודנטים ביישנים המאביסים אלכוהול, סובלים באופן משמעותי יותר מדיכאון. מאחר וצריכת אלכוהול ודיכאון הינם מרכיבים מרכזיים ביותר בניבוי של אובדנות, אנשים הנוטים לביישנות מהווים קבוצת סיכון משמעותית.

פציעה עצמית ללא כוונה אובדנית היא שם כולל להתנהגויות כגון חיתוך עצמי והטחה של הראש בקיר, המופיעות ללא כוונה אובדנית ממשית. למרות שהיו סברות בעברת לפיהם אנשים החותכים את עצמם אינם בסכנה אובדנית, מחקרים עדכניים זיהו אותם כקבוצת סיכון משמעותית. ממצאים חדשים מדגישים את ההשלכות של הפציעה העצמית, אליהן עשויות להתלוות דיכאון, חרדה, קשיי ושינה מחשבות אובדניות. כמו-כן, פציעה עצמית קשורה לויסות רגשי לקוי, מה שמאפיין את קבוצת האובדניים.

לסיכום, ביקש ד"ר חמדאן להדגיש את הכיוונים העיקריים בהם עוסק המחקר האובדנות בקרב מתבגרים. בין היתר, ישנה התמקדות בהיסטוריה של אובדנות במשפחה, הן כמרכיב גנטי והן כמרכיב של למידה. זאת ועוד, מתבגרים החווים משבר זהות נמצאים גם כן בסכנה אובדנית, לצד מתבגרים המאביסים אלכוהול, עבורם המדרון הוא חלקלק ביותר. על אחת כמה וכמה מתבגרים הסובלים מדיכאון, ביישנות ופציעה עצמית, גורמים אשר עשויים להיות סמויים מן העין, והינם קריטיים בהבנת המאפיינים של מתבגרים אובדניים.

להרצאתו המלאה של דר סמי חמדאן:

תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב שאירי התאבדות: חלום או מציאות? – ד"ר יוסי לוי בלז, המרכז האקדמי רופין

התאבדות של בן משפחה יוצרת זעזוע עמוק בחיים של מכרים וקרובים לו. מחקרים מראים כי סביב אדם שביצע התאבדות, נמצאים 25 שארי התאבדות הזקוקים לסיוע. בהרצאתו, ביקש ד"ר לוי בלז לשאול כיצד אנשי מקצוע יכולים לסייע לאוכלוסייה זו לצמוח ממקום השבר. 

המאפיינים הבולטים בשכול של שארי התאבדות הם בושה, כעס, סטיגמה, בדידות ופחד, אך לעיתים גם הקלה המלווה באשמה, אשר עשויה להימשך שנים לאחר המקרה. מצב זה מעלה שאלות כגון "מה עשינו לא בסדר?", או "האם היה משהו שיכולנו לעשות ולא עשינו?". רבים מהאנשים שיקרים התאבד, נוטים לחשוב כי "הכתובת הייתה על הקיר", בעוד שאובדנות היא קשה מאוד לניבוי. ד"ר לוי בלז ציטט את עמוס עוז, שאמו התאבדה לאחר ייסורי נפש בהיותו בן 12: "על אימי לא דברתי אף פעם בגלל ההסתרה והבושה וקושי לדבר על הדברים" (בתוך: סיפור על אהבה וחושך).

מחקרים מראים כי רמת האובדנות באוכלוסייה של שארי התאבדות היא 8%, הנחשבת לגבוהה יותר מהממוצעת באוכלוסייה הכללית. לכן, חשוב שאנשי המקצוע יהיו מסוגלים לסייע להם לשוב ולמצוא את החוסן שלהם. בפרט, המחקר מתמד בחקירת תהליך הצמיחה הפוסט-טראומתית, המהווה שינוי פסיכולוגי חיובי בצד הכאב הבלתי נסבל. ממצאי מחקריים מעידים כי צמיחה פוסט-טראומתית מתקיימת בקרב 20%-25% מתוך מקרי שארי התאבדות.

המרצה שאל במושב הראשון האם יכולה להיות צמחיה פוס טראומתית בקרב שאירי התאבדות? מעבר לזמן המרפא את הפצעים, נדרשים פקטורים מסוימים המעודדים את התרחשותה של הצמיחה. ד"ר לוי בלז הסביר כי הצמיחה מתרחשת במקום של חשיפה עצמית, ובכך דורשת תמיכה מהסביבה. לכן, ,בקרב שארי התאבדות שאינם מצליחים לבטא מצוקה, ניכרים פחות סימני צמיחה לאחר 3-4 שנים מאז האירוע האובדני. היכולת הבין-אישית לדבר על האירוע יכולה לסייע לשארים בצורה משמעותית, מכיוון שהשימוש באחר הופך להיות משאב חשוב לעזרה, לחיזוק תחושת השייכות, לתרומה בתהליך הרפלקטיבי ולתחושת פורקן. לכן, יש חשיבות גדולה לקיומן של קבוצות תמיכה, המעודדות שיח פתוח ככל הניתן.

להרצאתו המלאה של דר לוי בלז:

סיקור הכנס המלא