חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • גישה קלינית לפסיכופתולוגיה הנרקיסיסטית - תקציר מאמרו של רוזנפלד

גישה קלינית לפסיכופתולוגיה הנרקיסיסטית - תקציר מאמרו של רוזנפלד

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

פרויד היה פסימי בנוגע לאפשרות הטיפול האנליטי בנוירוזה הנרקיסיסטית, והתייחס להיעדר יכולתם של נרקיסיסטים לפתח העברה, לעמדתם האדישה כלפי האנליטיקאי ולהתנגדות הנוקשה שלהם לשינוי. עם זאת, מרבית האנליטיקאים שעבדו עם נרקיסיסטיים טענו כי נרקיסיסטיים מפתחים העברה גם אם מסוג שונה, ו- Rosenfeld מציע במאמר הנוכחי שהתפרסם בשנת 1964 - "על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם: גישה קלינית" (On the psychopathology of narcissism: A clinical approach) כי יש לחקור באופן מהותי את ההעברה הנרקיסיסטית.

Franz Cohn (1940) ו- Stone(1954) התנגדו להבחנה החדה בין נוירוזת ההעברה לנוירוזה הנרקיסיסטית וטענו כי להעברה הנרקיסיסטית יש איכות פרימיטיבית ובסיסית. למשל, אצל נרקיסיסטים מתגלים קשיים בהבחנה בין אובייקט לסובייקט, הרסנות פרימיטיבית וחוויה של המטפל כאומניפוטנטי. Rosenfeld תומך בטענות אלו וטוען כי בעוד רעיונות אלו תורמים להבנת החוויה הנרקיסיסטית, הוא אינו מוצא תועלת בהמשגה המבחינה בין נרקיסיזם ראשוני למשני. עם זאת, הוא מבקש לחדד את טבע יחסי האובייקט ומנגנוני ההגנה הנרקיסיסטיים.

אנו רגילים להתייחס לנרקיסיזם הראשוני כאל מצב נטול אובייקט, אך גם פרויד תיאר את החוויה האוקיאנית והכמיהה להתמזגות עם היקום והאל כחוויה נרקיסיסטית ראשונית. כמו כן, כותבים נוספים התייחסו לכך שבינקות המוקדמת, לצד הכמיהה והתלות באובייקט, אין הכרה בקיומו כאובייקט נפרד. באלינט אף הציע כי מה שפרויד כינה נרקיסיזם ראשוני הוא למעשה אהבת אובייקט ראשונה. Rosenfeld עצמו מציע כי על רבים מהמצבים שפרויד מתאר כמצבי נרקיסיזם ראשוני ניתן להתבונן כעל יחסי אובייקט פרימיטיביים.
ביחסי אובייקט נרקיסיסטיים אומניפוטנציה ממלאת תפקיד מרכזי. האובייקט, ובדרך כלל חלקי אובייקט כשד, מובלעים באופן אומניפוטנטי וכך נמצאים תחת שליטת התינוק. נעשה שימוש באם או בשד כמיכלים אליהם ניתן להשליך באופן אומניפוטנטי חלקי עצמי בלתי רצויים הגורמים כאב וחרדה.

גם הזדהות, באמצעות הפנמה או השלכה, היא היבט מרכזי ביחסי האובייקט הנרקיסיסטיים. כאשר האובייקט מובלע באופן אומניפוטנטי, העצמי הופך מזוהה עמו עד כדי כך שכל זהות עצמית או גבול בין העצמי לאובייקט מוכחשים. בהזדהות השלכתית חלקי עצמי מוכנסים לאובייקט באופן אומניפוטנטי כדי להשתלט על תכונות נחשקות.

ביחסי אובייקט נרקיסיסטיים דומיננטיות גם ההגנות המופעלות כנגד כל הכרה בנפרדות בין העצמי לאובייקט, מאחר והכרה בנפרדות מובילה להכרה בתלות באובייקט, באהבה אליו ובהיותו בעל ערך אשר מעוררות חרדה, אגרסיה, צרות עין, תסכול וכאב. Rosenfeld מדגיש כי צרות עין היא בלתי נסבלת במיוחד עבור התינוק, ומקשה על ההכרה בתלות והתסכול הנלווה לה. כמו כן, הוא טוען כי עוצמת יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים והקושי לוותר עליהם קשורים בעוצמת צרות העין של התינוק. לצרות עין יש איכויות אומניפוטנטיות, ונראה כי היא תורמת לאומניפוטנטיות של יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים בעוד שצרות העין עצמה יכולה בו זמנית להיות מפוצלת ומוכחשת. במקביל, תכונות בלתי רצויות מושלכות אל תוך האובייקט ללא כל דאגה כלפיו, והיחס הכללי אליו הוא יחס של דה-ולואציה. בהפרעות נרקיסיסטיות חמורות אנו עדים גם לשימור נוקשה של הגנות מפני הכרה במציאות הנפשית. זאת, מאחר והחרדה הנלווית לכל הכרה בקונפליקט בין חלקי עצמי או בין העצמי למציאות מוכחדת. החרדה מולה מתגוננים, אם כן, היא חרדה פרנואידית בעיקרה, מאחר ויחסי אובייקט נרקיסיסטיים מופיעים בינקות המוקדמת בה החרדה הדומיננטית היא חרדה פרנואידית.

מבחינה קלינית, יחסי אובייקט נרקיסיסטיים פעמים רבות מופיעים ונחווים על ידי המטופל כאידיאליים ונחשקים: כל דבר בלתי נעים מושלך אל המטפל, והמטופל מעניק לעצמו קרדיט על כל דבר טוב ומזין שהמטפל נתן וחווה את עצמו כטוב וחשוב.
הבנת מאפייני הנרקיסיזם מביאה למספר הבנות בנוגע ליישומים הקליניים הנדרשים.

ההתנגדות העזה המופיעה באנליזה נובעת מעמדת העליונות האומניפוטנטית המכחישה כל תלות וכל חרדה הנלווית לתלות. התנהגות זו היא פעמים רבות חזרתית באופן קיצוני ומופיעה בוריאציות שונות. הנרקיסיסט האינטליגנט משתמש בדרך כלל בתובנותיו האינטלקטואליות כדי להסכים עם המטפל באופן מילולי ולסכם את מה שנותח כבר בפגישות הקודמות. דפוס זה לא רק חוסם כל התקדמות ומגע, אלא גם מהווה דוגמה ליחסי האובייקט הנרקיסיסטיים. המטופל משתמש בפירושים האנליטיים אך מרוקן אותם ממשמעות או השפעות לחייו כך שנותרות רק מילים ריקות. מילים אלו נחוות פעמים רבות כמצויות בשליטת המטופל, והוא מאדיר אותן וחווה דרכן תחושת עליונות. וריאציה אחרת מתגלה אצל מטופלים שלעולם אינם מסכימים עם פירושי המטפל, אך מפתחים באופן תמידי תיאוריות אותן הם רואים כעליונות לאנליזה.
השימור הנוקשה של הדימוי העצמי האידיאלי חוסם כל התקדמות באנליזה של מטופלים נרקיסיסטיים, מאחר וכל תובנה ומגע עם המציאות הנפשית נחווה כמסכן את אותו עצמי אידיאלי. דימוי העצמי האידיאלי הוא מבנה פתולוגי ביותר המבוסס על אומניפוטנציה והכחשת המציאות.

התוצאות הקליניות של הטיפול בנרקיסיסטיים תלוי במידה בה המטופל מסוגל, באופן הדרגתי, להכיר ביחסים עם המטפל המייצג את האם המזינה. הכרה זו מחייבת התגברות על כמה מהבעיות שתוארו קודם לכן, הכרה בנפרדות ובתסכול ובכניסה למה שמלאני קליין כינתה העמדה הדיכאונית.

כמו כן, יש לקחת בחשבון כי חלק מהמטופלים הנרקיסיסטיים מחזיקים לעיתים גם ביחסי אובייקט נורמליים יותר ופחות נרקיסיסטיים בחלק מסוים של אישיותם, וכי שיפור נמדד במונחים של אינטגרציית החלקים הנרקיסיסטיים באישיות עם חלקים אלו. כדי שיחול שיפור, יש לעבד את הנרקיסיזם האומניפוטנטי וההיבטים הקשורים בו הבאים לידי ביטוי באנליזה ולאפשר אינטגרציה שלהם עם חלקים אכפתיים יותר באישיות המטופל. זהו החלק הנחווה לעיתים ככל כך בלתי נסבל באנליזה. שוב ושוב מתרחשים פיצולים כאשר החלקים הנורמליים או האומניפוטנטיים של המטופל מוכחשים. לעיתים ניסיונות האינטגרציה נכשלים מאחר והחלקים הנרקיסיסטיים משתלטים, אך חלק מהמטופלים מצליחים בהדרגה במאבקם מול הנרקיסיזם האומניפוטנטי. 

ביבליוגרפיה

On the psychopathology of narcissism: A clinical approach. Rosenfeld, Herbert. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 45(2-3), 1964, 332-337.