פרופ' דני חמיאל
מה מאיים על תפיסת החוסן של האדם? התשובה הפשוטה היא, עצם היותו אדם! נבדוק את המשמעות המאיימת של היות אנושי מ-3 זוויות מרכזיות: (1) לאדם יש חולשות, הוא אינו שלם ובדרך כלל גם מתוסכל ברמה כזאת או אחרת מכך שאינו כזה. הוא רוצה להיות יותר יפה, יותר חכם, בעל תכונות טובות יותר וכדומה; (2) האדם רוצה אהבה והערכה, אך למעשה אין לו שליטה על תגובות הזולת אליו ; (3) האדם פגיע ואין לו שליטה מלאה על מה שקורה לו בעולם, על עתידו ועל השפעתן של נסיבות מציאותיות-חיצוניות על חייו.
הטריאדה הזו נראית מאיימת במיוחד, ואף עשויה להזכיר במקרה של דכאון את המשולש המפורסם של אהרון בק (1976). לפי המשולש של בק, האדם שנמצא בדכאון תופס את עצמו כשלילי, את העולם שסביבו כשלילי, ואת העתיד כשלילי. משלושת הזוויות הללו, יש איום מתמיד ופער חוויתי משתנה, אך כמעט תמיד קיים, בין השאיפה של האדם להיות שלם, לקבל הערכה ואהבה מוחלטים, ולהיות בטוח בעתיד הטוב, לבין המציאות. במאמר הנוכחי, אבקש לבחון כיצד אנו, בני האדם, מתמודדים עם הפער המובנה הזה, כיצד מבינות אותו גישות פסיכולוגיות שונות, ואיך הוא מתקשר לחוסן ולפיתוח של חוסן במסגרת התערבות קצרת-מועד במשבר.
הגישה האינטואיטיבית להתמודדות עם הפער בין השאיפות של האדם (לגבי עצמו, הזולת והעולם) לבין המציאות כנראה תהיה זו: מן הזווית של הפגיעות האישית - ניסיון לתקן את חווית הפער על ידי ביקורת עצמית שמטרתה השתפרות עצמית אך עלולה להביא להחלשה, הימנעות או אפילו ויתור מוחלט על המוטיבציה לגדול; מן הזווית של הפגיעות הבינאישית – ניסיון להתרכז באני, נסיגה לאני, מתוך רצון לשמור על האינטרס של האדם מול האחר, או דווקא לפתח תלות מוחלטת בו בהגנה מפני חוויית האיום; מן הזווית של העולם, או העתיד, הפעלת התנהגויות בטחון שונות כדי לייצר ניסיון שדינו להיכשל לקדם שליטה במציאות.
במאמר הנוכחי, נתמקד בעיקר בזווית של האיום הבינאישי, זה שמקורו בקשר עם הזולת, אך נתייחס בתוך כך גם לזווית של הפגיעות האישית המצויה בזיקה מלאה איתה. ביחס לשתי פגיעויות אלו, נציע התמודדות אלטרנטיבית עם חוויית האיום, ברוח הגל השלישי של ה-CBT. התמודדות אלטרנטיבית זו מציעה מהזווית של הפגיעות האישית, חמלה עצמית צניעות וקבלה, ומהזווית של הפגיעות הבינאישית, התעלות מהאני וחיבור לאחר בקשר אסרטיבי הדדי. בהמשך לרעיונות אלו, התמודדות אלטרנטיבית עם הזווית של פגיעות כלפי העולם או העתיד, עשויה לכלול בנייה של חווית בטחון במקום ניסיון לשליטה ויצירת בטחון, אך במסגרת הדיון הנוכחי ההתייחסות להיבט זה תהיה מועטה.
המפגש עם הפגיעות האישית שלנו, הכרוכה בהכרה שאיננו מושלמים או שלמים, עלולה לגרום לנו לביקורת עצמית מתמשכת ולניסיון נואש לתקן את עצמנו באופן שנוגד את אנושיותינו או אישיותינו, או לחלופין להוביל אותנו לוויתור מוחלט על הניסיון לשינוי או צמיחה. האלטרנטיבה המוצגת עבורה בגל השלישי של ה-CBT היא חמלה עצמית. בהגדרה לחמלה עצמית של קתרין נף (2012), ישנם 3 מרכיבים המאפשרים בחירה בהתמודדות אמיצה ומיטיבה עם הפגיעות או עם תוצאותיה: (1) ההתמקדות ברגע כדי למקד את הקשב במה שקורה עכשיו, מרגע לרגע, (2) עמדה של טוב לב ונדיבות, ו-(3) תפיסת הפגיעות כמשותפת ומחברת בין כל בני האנוש. בבחירה להתמודד עם הפגיעות ישנה למעשה החלטה להתעלות מעל הטבע של האני. אנחנו פותחים בכך מרחב ליצור משהו חדש, ולאו דווקא מתוך הניסיון "לתקן", במובן היום-יומי של המונח. בהמשך, נבחן כיצד היבט זה בא לידי ביטוי אצל ויקטור פרנקל, בתפיסת הקבלה והמחויבות בגל השלישי, ובמיוחד ב-ACT.
התבוננות זו מובילה אותנו למרכיב השני, הפגיעות הבינאישית. זאת, כיוון שהתעלות מעל לאני וחיבור לאחר כוללים לא רק את האומץ להתמודד עם הפגיעות האישית שלנו באמצעות הצבת אתגרים אישיים וחיזוק האני, אלא בהתקרבות ממשית לאחר ולעולמו הסובייקטיבי. את הבסיס לכך נמצא במרכיב השלישי של החמלה העצמית, תפיסת הפגיעות המשותפת ומחברת בין כל בני האנוש. הדלאי-למה אומר שמקור הנחמה המרכזי שיש בחיינו הוא מרכיב הסבל האוניברסלי. כדי שהאדם יוכל לגדול ולהיעזר באחר ולהיות שותף שלו, הוא צריך להתמודד עם הפחד להיפגע ממנו, לחוות דחייה, להיבלע באחר, ולהיות תלוי בו, תוך הניסיון ליצור קשר של הדדיות.
במישור הביולוגי, ניתן לדבר על מערכת ויסות רגשי של Affiliation שהיא שונה ממערכות יותר עתיקות הקשורות להגנה מאיום, ומכוונות יותר לרצון להרגיש טוב (חלוקה של פרופ' יורם יובל הנשענת על חלוקה של פול גילברט). מה שמאפיין את המערכת הזאת, הוא יצירת רגשות חיוביים סביב קשרים חברתיים, כאשר ישנה הדדיות בין שני צדדי הקשר. המערכת מתבטאת בהפעלת תחושות של חום, הבעת חיבה וקשר, והיא מייצרת חוויה של ביטחון ויכולת להירגע בנוכחות מישהו אחר. בתוך כך, נוכחות האחר מייצרת חוויה של בטחון, אך לא באמצעות הפעלה של התנהגויות בטחון הקשורות בנטרול סכנות והשגת שליטה. פול גילברט (2019) מכנה זאת יצירה של חוויית safeness לעומת ניסיון עקר להגיע ל-safety. במישור הפיזיולוגי, המערכת המדוברת קשורה בהפרשה של אנדורפינים ואוקסיטוצין, ולכן קשורה יותר למערכת הפארא-סימפטטית. באופן כללי, ניתן להגיד שהיא קשורה הדוקות ל- attachment systemוכי היא נקשרת בהשפעתן של חוויות חיים מוקדמות בין הילד להוריו, על ההתפתחות המוחית.
ο המקום בו מניעה וטיפול CBT נפגשים עם ויקטור פרנקל, הרב קוק, בודהיזם ומדעי המוח
ο הסלע והסל - מחשבות על השתוות הנפש
ο פסיכואנליזה התייחסותית ו"הגל השלישי" ב-CBT - סקירת יום עיון
בתאוריות יחסי האובייקט, הטרנספורמציה של הפגיעות האישית והבינאישית לחוויה של בטחון וחוסן מתורגמת ליצירה של תלות בוגרת שאין בה פחד מחודרנות, כזו ששומרת על האינדיבידואציה של הפרט ומייצרת מרחב פוטנציאלי של חופש וחיבור כאחד. אצל אריך פרום (1994, 2013) החטא הקדמון והעונש לא היו אכילת הפרי האסור והגירוש מגן עדן, אלא הניכור, או הפירוד, שבין אדם וחוה, שהיה גם החטא וגם העונש. להבנתו, אדם וחוה לא הגנו אחד על השני ולכן הגירוש מהווה גם את העונש על כך, אך גם את ההמחשה הקונקרטית של פרידה ממצב החיבור האידאלי. מאז, לפי פרום, באה לידי ביטוי השאיפה לשחזר את החיבור הראשוני הזה. האהבה והחיבור הם גן עדן והניכור והפירוד הם גיהנום.
מרטין בובר (2010) מרחיק עוד יותר בתפיסתו את הקשר. לדידו, הקשר מהווה את גרעין הקיום האנושי, "בראשית הייתה הזיקה". כך, לתפיסתו, היחידה הטבעית האנושית אינה הפרט אלא הזיקה שבין הפרט לבין האחר. בהמשך לכך, האדם אצל בובר הוא אישיות אנושית בזכות העובדה שהוא לא רק בן אדם אחד מיני רבים, אלא גם בזכות העובדה שהוא שונה מכל האנשים האחרים ובשונות הזאת הוא ייחודי וחד פעמי. כלומר, רק משום שהצד האוהב תופס כך את הצד האהוב, כייחודי ושונה, הוא נהפך ליחיד ומיוחד. אז הוא נהפך ל"אתה" עבור מי שאוהב אותו (בובר, 2010).
אצל ויקטור פרנקל (2010), "האהבה, פרושה לחוות את האחר במלוא הייחודיות והחד פעמיות שלו. האהבה היא יותר ממצב רגשי: היא פעולה מכוונת. היא מכוונת לראות את קיומו של האדם האהוב 'כפי שהוא' ולא אחרת... המוות משמיד אומנם את הקיום הפיזי של האהוב, אך אינו יכול להפסיק את קיומו 'כפי שהוא'. המהות הייחודית שלו, כמו כל מהות אמיתית, אינה מוגבלת בזמן ועל כן אינה בת חלוף..." (עמ' 155). כלומר, גם פרנקל מבין את הרגש או החיבור העמוק בין שני צדדים, ככרוך בחוויית הסובייקט כיחיד ומיוחד. במובן הזה, הוא מצטרף לפרום (1994, 2013) ולבובר (2010) אשר רואים במערכת היחסים כזירת קיום חשובה ומהותית עבור הפרט. כשהפרט לבד, אין בו שום ייחוד. למעשה, תפיסה זו רואה בקיום האנושי כקיום בין-אישי ומבינה בני אדם כסובייקטים המתקיימים תמיד ביחסים מרובים ומשתנים, כך שהחיים מוגדרים על ידי מספר עצום של אינטראקציות אינטרסובייקטיביות אלה.
בהקשר זה, מעניין לשמוע את דעתו של פרנקל על ההבחנה שבין הסטוץ לאהבה. "הארוטיקה או הפלירטוט (הסטוץ)... מתעלמים מתוך כוונה לא מודעת מהאישיות הרוחנית של בן הזוג. הם אינם מבחינים בייחודיות ובחד פעמיות שלו משום שאינם מתעניינים בכך. צורת הארוטיקה הזאת בורחת מפני האופי המחייב של האהבה האמיתית, מרגש האחדות האמיתית עם בן הזוג ומהאחריות הקשורה במחויבות כזאת. היא בורחת אל הקולקטיבי, אל הטיפוס המועדף, שבן הזוג המציאותי במקרה (השותף לסטוץ) מייצג אותו במידה זו או אחרת..." (הרופא והנפש, עמ' 161). כלומר, לא רק שאינטראקציה עם האחר היא שמעניקה לאדם את משמעותו הייחודית, אלא שהיא צריכה להיות אינטראקציה מלאה, משמעותית, מלאת רגש וכוונה, הכוללת חשיפה עצמית ובניית אמון הדרגתי עם האחר.
לדיון הנוכחי נצרף עכשיו את ההתבוננות שמציעה גישת ה-ACT בגל השלישי ב-CBT על מושג האני. בגישת ה-ACT, ישנו מעבר מתפיסת ה'אני' כקונספט, מבנה נפרד ויציב, לתפיסת האני כקונטקסט (בהקשר) וכתהליך, כלומר מהות דינמית ותלוית הקשר. למרות שלעיתים קרובות בספרות ישנה הכחשה של הקשר בין רעיונות אלו לבין תפיסות מן המזרח, קשה להתכחש לקרבה של רעיון זה לתפיסה הבודהיסטית. התייחסות אל האני כתהליך, אני שקיים כשהוא בהקשר ושאינו קיים בפני עצמו באופן נפרד מהקשרו, היא תפיסה העומדת בלב הראייה הבודהיסטית (ואגב, גם בקבלה היהודית). בתוך כך, נמצאת תפיסת אני סובייקטיבית שאין לה בסיס אינדיבידואלי אובייקטיבי, בעוד החוויה האינדיבידואלית הסובייקטיבית מתוארת פעמים רבות כאשליה הנוצרת לצורך הישרדות. במסגרת הבנת ה'אני' כתהליך וקונטקסט, המוטיבציה לחיבור לאחר היא לא רק תגובה לסבל האישי ולצורך בעזרה, אלא תנועה להתפתחות של האדם אל מעבר לעצמו, הכוללת ניסיון ליצור עם האחר יחידה חדשה בה הוא מוצא משמעות. מערכת היחסים עם האחר נתפסת כזירה הראשונית ליצירת משמעות ובטחון כאחד.
לצד ההבנה כי הקשר עם האחר, עם הזולת, הוא גורם חוסן ומשאב המכונן חוויית בטחון, בזמן איום אנו רואים לעיתים נטייה הגנתית ראשונית להסתגר פנימה מן העולם כדי לשמור על האינטרסים של הפרט. אל מול האיום מתרחש ניתוק מהאחר, אשר במקום לחזק, מחליש את היכולת להתמודד איתו. מצב של איום עלול לגרום לנסיגה, להתמקדות בעצמי ולראיית האני כמרכזי. תחת התבוננות זו, האני מרגיש שהוא חייב להינצל, גם במחיר של פגיעה באחר, אשר עלול להיתפס כמתחרה ועוין. במצב זה האדם ירגיש בודד ומנוכר ויטה להימנעות מהתמודדות. כשהאיום הוא איום מתמשך, ישנו פוטנציאל ממשי לפגיעה בהתפתחותו של האדם.
אפשרות אחרת במצב של איום היא הפוכה לחלוטין. במקרים מסוימים, בגלל הקושי לעמוד מול האיום ובעיקר אם האיום מתמשך, ההתמקדות בצרכי האני יביאו את האדם לפתח תלות מוחלטת באחר ולאבד את חווית האוטונומיה והבחירה אשר כל כך חשובות לו.
בעניין זה של אופי התגובה לאיום משמעותי, קיימת מחלוקת ידועה בין מסלאו (1943) ותפיסתו את פירמידת הצרכים של האדם, לויקטור פרנקל ומסקנותיו מהשואה (1985). בעוד שמסלאו מציע כי האיום על אלמנטים בסיסיים כמו הביטחון הפיזי של האדם חוסם את האפשרות למילוי צרכים גבוהים יותר (ובתוכם קשרים משמעותיים עם האחר), לדעתו של פרנקל האיום הקיצוני שהציבה השואה לא גרם לאנשים לאבד את רצונם לעזור ולהתקשר לאנשים אחרים במצוקה. במצב של איום ומצוקה יש, לדעת פרנקל, פוטנציאל לצמיחה, אולי דווקא בגלל היציאה מהאזור הבטוח. לפחות לפי שיטתו, הנסיגה להתרכזות באני לא הכרחית, ובעיקר, כמו שפרנקל אומר (1985) ותפיסת הACT בעקבותיו, כאשר יש לאדם ערך שבגללו שווה לו לסבול ואפילו להקריב את עצמו יש אפשרות לשאת את אותו הסבל ולתת לו משמעות.
אם כן, דומה כי ההתרכזות של האדם בעצמו אולי תביא להישרדות מידית במצבי איום, אך לאורך זמן היא עשויה להשאיר אותו לבד, פגיע ובודד, מנוכר מהזולת ומהמשמעות שנותן החיבור אל הזולת. לאורך זמן, כדי להתמודד עם מצב של איום מתמשך, האדם צריך לפעול כנגד ברירת המחדל האוטומטית להתמקד באיום ולסגת לאני לצורך הגנה עצמית. במקום זאת, יש להושיט את היד אל האחר, לפנות עבורו מרחב, ולהתאמץ ליצור חיבור דווקא ברגעי משבר וקושי.
כפי שהפניה לזולת חשובה לחיים בעלי משמעות ולהתפתחות האנושית, כך גם הרצון להראות על ידי הזולת. נביא לכך דוגמא, קיצונית מעט, הממחישה היטב את מרכזיותו של הצורך בהיראות על ידי האחר וחשיבותו לבריאות הנפשית. עמנואל לוינס, הפילוסוף האקזיסטנציאליסט הגרמני שהתאזרח בצרפת, שירת בצבא צרפת במלחמת העולם השנייה והיה כלוא בסטאלג באגף שמור לשבויי מלחמה יהודים (בייקוול, 2019). הוא סיפר על 5 שנים איומות שעברו עליו ועל חבריו שם, תוך שעבדו בעבודה מפרכת של כריתת עצים, קיבלו תזונה כמעט אפסית ונאמר להם שבכל רגע הם אמורים להישלח למחנה השמדה. הוא סיפר כי השומרים התייחסו אליהם כאילו היו אובייקטים בלתי אנושיים, שאינם ראויים לכל רגש של אחווה, "אבל כל ערב, כשצעדו בחזרה אל מאחורי גדרות התיל, קיבל את קבוצת העבודה שלו כלב תועה, שמצא את דרכו איכשהו אל תוך המחנה. כשראה אותם, היה נובח וקופץ בשמחה, כדרכם של כלבים. באמצעות עיניו המעריצות של הכלב, קיבלו האסירים תזכורת יום-יומית מה פירוש לקבל הכרה מיצור אחר – לקבל את ההכרה הבסיסית שיצור חי אחד מעניק ליצור חי אחר" (שם, עמ' 186-187).
באופן פרדוקסלי, כך ראינו, בהתמודדות של האדם עם קושי, משבר או איום, ככל שהוא יותר ממוקד בחיזוק עצמו והצלתו האישית, כך הוא מוצא את עצמו יותר בודד ופגיע. לפיכך, כאנשי טיפול, מוטלת עלינו המשימה לעזור לאדם להכיר בחולשתו ולפתח חמלה ביחס לכך, לעזור לו לבנות תקשורת הדדית עם האחר, ולהקנות לו כלים רגשיים שיאפשרו לו חוויה של בטחון (ולא בטחון מלא שאף פעם אינו מושג, אלא בטחון "טוב דיו").
הגורם שמחבר בין האני לבין האחר הוא חמלה, או נעז להציע אפילו, צניעות או ענווה. בפועל, לא תיתכן חמלה לאחר ללא חמלה עצמית, שכן אדם שלא מקבל את פגיעותו האישית ואת השותפות שלו עם אנשים אחרים, למעשה תופס את עצמו כיותר מהאחר. לחלופין, על מנת שאדם יוכל להעניק חמלה לאדם אחר מתוך ההכרה בחוסר השלמות שבו, עליו להיות מסוגל להעניק זאת גם לעצמו על סמך אותה הבנה. כיוון שכך, צניעות וחמלה עצמית הם כמעט מושגים חופפים. הצניעות, כמו החמלה העצמית, אין פירושה ביטול האני, אלא רק עצירת ההתרכזות המוגזמת באני.
וירג'יניה וולף (2011) כתבה על הנושא באופן כל כך רגיש: "אין דבר מפיל אימה יותר מאשר האנוכיות. אין עוד דבר הפוצע כל כך את האדם עצמו, ואין עוד דבר הפוצע כל כך את האנשים הנכפים לדור עימה בכפיפה אחת. (אדם אנוכי כלוא ומבודד בתוך עצמו. זה חוסר רגישות הנובע מחוסר מודעות כלפי הצרכים האמיתיים של עצמו ושל הסביבה)..." (עמ' 147). גורדון אולפורט ההומינסט ציין כי ההגדרה הטובה ביותר לניורוזות אמיתיות היא אגוצנטריות. להבנתו, שום מטפל אינו יכול לרפא פוביה, התנהגות כפייתית, דעות קדומות או עוינות, באמצעות סילוקן; אלא הוא יכול לסייע למטופל להפנים מערכת ערכים והשקפת עולם שיכסו ויספגו את הגורם המטריד והמציק. פרנקל (2010) גם הוא הזכיר כי האדם צריך לצאת מהאגוצנטריות שלו דרך הפנמה של מערכת ערכים המכוונים לאחר.
מכלול הרעיונות שנסקרו עד כה, מניחים למעשה את הקרקע לעמדות הגל השלישי של ה-CBT בהקשר זה, לזיהוי ולעצירת התגובתיות האוטומטית המתגוננת או המתקיפה של האדם, לזיהוי ערכיו ולמחויבות אליהם, הקשר עם הזולת הוא לא רק הישועה של האדם הבודד והחרד, אלא הגורם שנותן לו את המשמעות שלו ואת הייחוד שלו. הצניעות והחמלה עצמית מאפשרים את הקשר עם האחר, בעוד שהריכוז באני והרצון לנצח את האחר כדי להרגיש בטחון, קשורים בפירוד, בדידות ואיבוד הייחודיות. אדם יכול להיות ייחודי רק כשהוא מחובר לאחר, לא כשהוא מנותק. הקשר לאחר הוא לכן אחד ממרכיבי החוסן היותר חשובים אם לא החשוב ביותר העומדים לרשותנו בעבודה הטיפולית, והוא מהווה תנאי לקיום משמעותי עם חוויה של בטחון. מסיבה זו, הרבה פעמים כדאי לברר את המרכיב הזה גם כשאדם מגיע לטיפול מסיבות אחרות.
אין ספק כי הברית הטיפולית, או הקשר עם הזולת, הוא מרכיב תרפויטי בעל חשיבות עליונה בטיפול. אך האם ניתן לחזק מרכיב זה גם בטיפול שאינו ממוקד קשר ושאינו כולל פרק זמן ארוך המאפשר בנייה הדרגתית של אמון, כמו למשל טיפול פסיכודינמי ארוך-טווח? יש היום ניסיונות לא מעטים לעשות זאת בגל השלישי, כמו למשל בגישת Functional Analytic Psychotherapy, (FAP), שהיא גישה התנהגותית שעובדת סביב הקשר עם המטפל (Kohlenberg & Tsai, 1991). ננסה להציע כאן לסיום פריזמה שונה, על-גישתית, לקידום מרכיב זה של התקשורת עם האחר גם בסוגי טיפולים אחרים. זאת, דרך תהליך של פיתוח הקשבה וראיית האחר במסגרת הטיפול.
הרצון של כל אדם בתשומת לב והתייחסות הוא טבעי. עם זאת, ההתמקדות בכך, הן מבחינה מחשבתית-רעיונית והן מבחינה מעשית (המתבטאת בחיפוש מופרז של תשומת הלב והתייחסות האחר), מגבירה את חווית האיום המתמיד לאבד אותם. התמקדות בקבלת תשומת לב והתייחסות חיובית מייצרת אצל האדם ניסיון להבליט את עצמו מהאחר, להיות מיוחד, אדם שמגיעה לו תשומת לב מיוחדת. בכך, היא מקדמת בקרבו הלך רוח של הפרדה וניכור מן האחר: "שימו לב אליי עכשיו, דווקא אליי ולא אליו". רצון זה להיות מיוחד מן האחר פוגע בו ולא מאפשר לו קשר של ממש עם הזולת, הכולל איזון בין ביטוי עצמי והכרה באחר. בקשר הפוך, הרצון הזה פוגע בייחודיות, באפשרות של האדם להיות אותנטי, ולא מאפשר את התנאי לחיבור הדדי כפי שראינו אצל בובר (2010) ופרנקל (2010). ייחודיות הנובעת מאופן ראיית הזולת את האדם בקשר הכולל הכרה הדדית.
ההתמקדות של האדם ברצון שיראו ויקבלו אותו, מייצרת התרחקות מהאני המקורי או האותנטי שלו, ומגבילה אותו מלגדול. זאת, שכן מה שחשוב לו הוא קבלת תשומת הלב וההתייחסות מן האחר בכל מחיר, גם במחיר של הצגת האני כמישהו שאינו הוא, ויצירת חוויה של אני שאינו אותנטי כמו "העצמי כוזב" אצל וויניקוט (2009). בפועל, אדם הנמצא בחוויה כוזבת מסוג זה לא יכול לחוות את ייחודיותו עבור אדם אחר, כיוון שהמשוב שהוא מקבל ממנו מכוון לדמות הכוזבת אותה הוא מייצר כדי להיות מיוחד. מסקנה זו מקבלת ביסוס נוסף מממצאי מחקרים המצביעים על הקשר בין פתיחות לכאב שלנו לבין הפתיחות לכאב הזולת, קשר שמתחזק ככל שאנחנו מחוברים לאותנטיות שלנו (Toper, Sellman & Joseph, 2020-Bayer). המחקר מדגיש את הקשר בין חמלה, אותנטיות וחיוניות בחדר הטיפול ובהדרכה.
התגובה ההפוכה להתמקדות אגוצנטרית בקבלת תשומת לב מן האחר אותה נציע כאן, היא ההקשבה לאחר. בהקשבה יש לכאורה ויתור, גם אם זמני, על בקשת תשומת הלב לעצמי, ולכן היא עשויה להיות מאיימת ולא פשוטה ליישום מידי. יחד עם זאת, הורדת ההתמקדות בתשומת לב לעצמי ומעבר להקשבה לאחר צריכה להיות חלק מתהליך בו המקשיב לא מבטל את עצמו. ככזו, היא גם לא מייתרת את הצורך של האדם המקשיב בכך שיראו אותו.
אדם חווה קשר מיטיב עם הזולת כאשר הוא מזהה שלושה מאפיינים אצל הזולת. זה קורה כאשר הוא רואה שלזולת יש כוונה להיטיב עמו, כשהוא חווה אותו כבעל יכולת, וכשהוא חווה אותו כמי שיכול לראות את נקודת מבטו. אלו גם המרכיבים המאפיינים הפעלה של אלמנט פלסבו ובעצם חיבור לכוחות של האדם ליכולות הריפוי הטבעיות שלו. תפיסה זו מבוססת על מחקרי פלסבו ומחקרים על השפעת הקשר רופא-חולה על הישרדות של חולים המתמודדים עם סוגי סרטן אלימים במיוחד. שם מסתבר שמעבר ומעל למרכיבים אישיותיים של החולה, טיב הקשר בין הרופא והחולה הוא הגורם המשמעותי ביותר הקובע את הישרדות החולה (Frenkel et al., 2016).
נחזור עכשיו לשאלה הקודמת, האם אפשר לשפר את היכולת של אנשים שסובלים מהתקשרות לא בריאה, חרדית או נמנעת, להיות בקשר מיטיב והדדי עם הזולת במסגרת טיפול קצר-מועד במשבר? המחקרים הקשורים לקשר רופא-חולה מרמזים כי לא רק שזה אפשרי, אלא שאולי זה אפילו יותר אפשרי בזמן של משבר, כאשר הדפוסים של האדם מאותגרים באופן קיצוני. ייתכן כי דווקא במצב שבו כל המערכות יוצאות משיווי משקל, יהיה קל או אפשרי יותר לייצר שינוי. ייתכן שאז גם אדם עם התקשרות לא בטוחה בבסיס, אדם שמערכת ה-Affiliation שלו לא טופחה כראוי בילדות, יוכל להתחבר לכוחותיו, בעזרת החוויה כי הוא נראה על ידי אדם אחר עם כוונה טובה וכוח להיטיב עמו. לקשר הטיפולי יש לכן תפקיד ראשון במעלה ביצירת שינוי בדפוס ההתקשרות גם ואולי עוד יותר בזמן משבר. כאשר המטפל מביא את עצמו כדמות מקצועית ואמינה, דמות מיטיבה הרואה את המטופל, יש בכך כדי להעצים את המטופל להפעיל את כוחותיו ולבנות את חוסנו.
אנחנו יודעים שהרבה פעמים, במיוחד כאשר יש בבסיס התקשרות לא בטוחה באופן משמעותי, חרדתית או נמנעת, התערבות נקודתית וקצרת מועד לא תהיה מספקת כדי לייצר שינוי באיכות ההתקשרות של האדם. בוודאי לא בקשר טיפולי שמערכת היחסית הטיפולית אינה עומדת במרכזו. הדרך המוצעת כאן היא ללמד ולתרגל באופן ישיר תהליך של הקשבה שאינו טבעי למטופל ואף נחווה על ידו, כאשר בסיס ההתקשרות שלו לא בטוח, כחשיפה לא פשוטה לאיום. בתהליך לימוד של הקשבה, אנחנו רוצים לייצר הלך רוח או עמדה של חיבור לאחר, ולא של הפרדה ממנו. של ראיית האחר כשותף ולא כמתחרה או גורם איום (זאת גם כשיש התחרות בפועל על משאב שרק אחד יכול לזכות בו, או כשיש קונפליקט). בהקשבה כזאת, יהיה דגש על מתן כלים לחיזוק האני, כדי שיוכל לפנות מקום לזולת.
המטרה היא לייצר תרגול חוזר ונשנה, בקליניקה ומחוץ לה, עם דמויות משמעותיות עבור המטופל, של הקשבה השמה דגש על יצירת הלך רוח כזה. תהליך זה יחוזק גם בעזרת ויסות פיזיולוגי, למשל בעזרת שמירה על תנוחת גוף נוכחת, לא מאיימת ולא מתגוננת ואיזון נשימתי במידת הצורך. בתהליך ההקשבה ישנה הכוונה להקשיב עד תום לדברי הזולת ולנסות להצדיק את הזולת מנקודת מבטו, עם כלים לוויסות רגשי שמאפשרים לו לא להיסחף ולאבד את עצמו. להיות מספיק אמיץ כדי "לתקוע רגל אחת בעמדת הזולת, אך לשמור על רגל אחת בחוץ" כדי לא לאבד את היכולת להגיב. רק אז ניתן להביע עמדה עצמית, מתוך ראיית האחר ומבלי לאבד את האני. תהליך זה של הקשבה שולב כבר בפרוטוקולים שנמצאו מבוססים, אך יעילותו התרפויטית לא נחקרה באופן עצמאי.
סיפור ידוע, המיוחס לר' נחמן מברסלב, מספר על חכם שהצליח להציל את בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו, על ידי כך שהצטרף אליו מתחת לשולחן וישב איתו שם כתרנגול הודו בעצמו. הסיפור מדגים בצורה מאד יפה את הרעיון של רגל אחת עם הזולת ורגל אחת בחוץ. החכם נכנס לכאורה לגמרי לעמדת תרנגול ההודו, אך לא עד הסוף. בהדרגה, על ידי הכנסת גורם מציאות נוסף, אחד אחר השני, הוא מוציא את בן המלך משם ומשחרר אותו מתפיסתו את עצמו כתרנגול הודו (כוכבי אור, פרק ד').
מחקרי מוח עדכניים מראים עד כמה החיבור ההדדי לאחר, ויכולת הנתינה הנגזרת מכך, גם כשהיא מופעלת מלאכותית, מחזקים את ה-well being של האדם ומייצרים חוויה של משמעות (Davidson, 2012). ללא ספק, אנשים עם התקשרות לא בטוחה, חרדתית או נמנעת, ייתקשו מאד בהקשבה שמנסה ליצור הדדיות כאשר היא מלאכותית בראשיתה וטכנית. אך יש יותר ויותר סימנים שניתן ליצור זאת.
אנחנו יודעים היום כי בנוסף ל-intrapersonal connectivity, שהיא ביטוי לקשר בין חלקים שונים של המוח באותו אדם, קיימות גם קישוריות עצביות בין אישיות (interpersonal neural connectivity) הנוצרות ביחסי אם-תינוק. תופעה זו כוללת קישוריות בין נוירונים במוחו של התינוק ובמוחה של האם, המאפשרים ככל הנראה סנכרון בין-אישי התומך בקשר ובהבנה של האחר. ככל שהקשר בין האם והתינוק הוא חזק יותר רגשית, כך המוחות הופכים להיות מחוברים יותר. שני אנשים הופכים להיות קשורים ברשת אחת – כאשר אחד משתנה הדבר גורם לשינוי גם אצל השני. בהמשך לכך, מוכרת גם התופעה של נוירוני מראה המופעלים במוחו של אדם אחד בזמן שהוא צופה בפעילותו של אדם אחר (Rizzolatti & Sinigaglia, 2010). כלומר, הנוירונים במוחו של הצופה מדגימים פעילות חשמלית המדמה את הפעילות החשמלית המתרחשת במוחו של האדם הפועל. ההבנה הקיימת היום לגבי הגמישות של המוח והיכולת לא רק להיות מופעל על פיו אלא לפעול עליו (Davidson, 2012), נותנת תקווה שגם אצל אנשים שהקשר הבסיסי של אם-תינוק לא היה אצלם מיטיבי, ניתן יהיה לחזק את המבנים המוחיים הבינאישיים ולייצר התקשרות בטוחה על ידי אימון.
אז אולי האדם הוא לא רק לא כל כך בודד ביסודו אלא שהוא יכול גם בהמשך חייו לטפח את הקישורים והכישורים הבין אישיים הנדרשים כדי לחזור לגן העדן של החיבור (פרום, 1994, 2013) בלי לאבד את עצמו? אולי ניתן להוריד את המסכה ההגנתית הלא מוצלחת של העולם כמערכת של פרטים נפרדים, כדי לגלות את החיבורים שממילא קיימים שם. כל זאת כדי לזכות אולי במקור החוסן המשמעותי ביותר.
האם ניתן להגיע או להתקרב לכך בהתערבות קצרת-מועד במשבר ברוח הגל השלישי של ה-CBT? זאת עדיין נותר לברר.
פסיכולוג קליני ורפואי בכיר, מנהל מקצועי של התכניות הפסיכו-חינוכיות במרכז חוסן ע"ש כהן האריס, פרופ' חבר קליני בבית ספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה ופסיכולוג מדריך במרכז לברה"ן ע"ש בריל בשרותי בריאות כללית. מתמקד בטיפול CBT אינטגרטיבי. עבודתו הקלינית והמחקרית כוללת שילוב בין פילוסופיה יהודית ובודהיסטית, לצד זרמים שונים בפסיכולוגיה כגון הומניזם, יחסי האובייקט והגל השלישי ב-CBT.
תודה לד"ר אלינער פרדס על העזרה והשראתה בכתיבת המאמר ולעורכת אילאיל ארוך.
בייקוול, ש. (2019). בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוטייל משמש. הוצאת עם עובד בע"מ.
וולף, ו. (2011). רישום של העבר. מודן הוצאה לאור.
ויניקוט, ד. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד בע"מ.
כוכבי אור, סיפורים נפלאים פרק ד, משל חמישי, הוצאת מכון בשן, תשע"ב.
לוינס, ע. (1995). אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו. ירושלים: הוצאת מאגנס.
פרנקל, ו. (2010). הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית / ויקטור א. פראנקל. תרגום ועריכה מדעית - דוד גוטמן.
Beck, A.T. (1976). Cognitive therapy and the emotional disorders. New York: International Universities Press
Buber, M. (2010). I and thou. Eastford, CT: Martino Fine Books. (Original published 1923)
Buchanan, T. W., & Preston, S. D. (2014). Stress leads to prosocial action in immediate need situations. Frontiers in Behavioral Neuroscience, 8, Article 5
Colonnello, V., Petrocchi, N., Heinrichs, M. (2012). The psychobiological foundation of interpersonal relationships: The role of oxytocin in daily social exchanges. In Compassion: Concepts, Research, and Applications; Gilbert, P., Ed.; Routledge: Abingdon-on-Thames, UK, 2012; pp. 105-119
Coyne, L. W., McHugh, L., & Martinez, E. R. (2011). Acceptance and commitment therapy (ACT): Advances and applications with children, adolescents, and families. Child and Adolescent Psychiatric Clinics of North America, 20(2), 379–399
Coyne, L. W., Gould, E. R., Grimaldi, M., Wilson, K. G., Baffuto, G., & Biglan, A. (2020). First things first: Parent psychological flexibility and self-compassion during covid-19. Behavior Analysis in Practice. Advance online publication
Davidson, R. J. (2012). The biology of compassion. In Wisdom and Compassion in Psychotherapy: Deepening Mindfulness in Clinical Practice; Germer, C., Siegel, D., Eds.; Guilford Press: New York, NY, USA, 2012; pp. 111-118
DeLury, S. S., Buffone, A. E. K., Ministero, L. M., & Poulin, M. J. (2020). Compassion is partially selfless: Public self-concept accessibility following compassion and threat. Self and Identity, 19(2), 181–200
Dweck, C. S., & Yeager, D. S. (2019). Mindsets: A view from two eras. Perspectives on Psychological Science, 14(3), 481–496
Frankl, V. E. (1985). Man's search for meaning: An introduction to logotherapy. New York, NY: Simon & Schuster
Frenkel, M., Engebretson, J. C., Gross, S., Peterson, N. E., Giveon, A. P., Sapire, K., & Hermoni, D. (2016). Exceptional patients and communication in cancer care—are we missing another survival factor?. Supportive Care in Cancer, 24(10), 4249-4255.. doi: 10.1007/s00520-016-3255-6.
Fromm, E. (2013). Man for himself: An inquiry into the psychology of ethics. Abingdon, England: Routledge. (Original published 1947)
Fromm, E. (1994). The Erich Fromm Reader. New-Jersey: Humanities Press.
Galante, J., Galante, I., Bekkers, M.-J., & Gallacher, J. (2014). Effect of kindness-based meditation on health and well-being: A systematic review and meta-analysis. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 82(6), 1101–1114
Gilbert, P. (2019). Psychotherapy for the 21st century: An integrative, evolutionary, contextual, biopsychosocial approach. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 92(2), 164–189
Hamiel, D., Wolmer, L., Spirman, S., & Laor, N. (2013). Comprehensive child-oriented preventive resilience program in Israel based on lessons learned from communities exposed to war, terrorism and disaster. Child & Youth Care Forum, 42(4), 261–274
Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and commitment therapy: The process and practice of mindful change (2nd ed.). Guilford Press
Hayes, S. C. (2004). Acceptance and Commitment Therapy and the New Behavior Therapies: Mindfulness, Acceptance, and Relationship. In S. C. Hayes, V. M. Follette, & M. M. Linehan (Eds.), Mindfulness and acceptance: Expanding the cognitive-behavioral tradition (p. 1–29)ץ Guilford Press.
Kohlenberg, R. J., & Tsai, M. (1991). Functional analytic psychotherapy: Creating intense and curative therapeutic relationships. Plenum Press.
Kristin D. Neff & Pittman McGehee (2010): Self-compassion and Psychological Resilience Among Adolescents and Young Adults, Self and Identity, 9:3, 225-240
Maslow, Abraham H. “A Theory of Human Motivation.” Psychological Review, vol. 50, no. 4, 1943, pp. 370-396
Neff, K., & Tirch, D. (2013). Self-compassion and ACT. In T. B. Kashdan & J. Ciarrochi (Eds.), The Context Press mindfulness and acceptance practica series. Mindfulness, acceptance, and positive psychology: The seven foundations of well-being (p. 78–106). New Harbinger Publications, Inc
Neff, K. D. (2012). The science of self-compassion. In C. K. Germer & R. D. Siegel (Eds.), Wisdom and compassion in psychotherapy: Deepening mindfulness in clinical practice (p. 79–92). The Guilford Press
Nicholson, I. A. M. (2003). Inventing personality: Gordon Allport and the science of selfhood. American Psychological Association
Ong, C. W., Barney, J. L., Barrett, T. S., Lee, E. B., Levin, M. E., & Twohig, M. P. (2019). The role of psychological inflexibility and self-compassion in Acceptance and Commitment Therapy for clinical perfectionism. Journal of Contextual Behavioral Science, 13, 7–16
Rizzolatti, G., & Sinigaglia, C. (2010). The functional role of the parieto-frontal mirror circuit: interpretations and misinterpretations. Nature reviews neuroscience, 11(4), 264-274
Bayır-Toper, A., Sellman, E., & Joseph, S. (2020). Being yourself for the ‘greater good’: An empirical investigation of the moderation effect of authenticity between self-compassion and compassion for others. Current Psychology, 1-14
Whittingham, K., & Coyne, L. W. (2019). Acceptance and commitment therapy: The clinician's guide for supporting parents. Elsevier Academic Press
Wolmer, L., Hamiel, D., Versano‐Eisman, T., Slone, M., Margalit, N., & Laor, N. (2015). Preschool Israeli children exposed to rocket attacks: Assessment, risk, and resilience. Journal of Traumatic Stress, 28(5), 441–447.
