"...חלק בעולם
חלק כחלק
המסע עוד לא הושלם והדרך מיטלטלת
אנשים צמאים לקשר
אנשים זקוקים לגשר
על הגשר הנטוי
יש תקווה ויש סיכוי
על הגשר הנטוי
יש תקווה ויש סיכוי
זה מביך אתה יודע
הפחדים החששות
ובפצע זה נוגע
וחושף את החולשות
וצריך כוחות ושקט
וגם לא מעט דמיון
שעת רצון ויד מושטת
לעמוד בניסיון..."
(מתוך חלק בעולם\ רחל שפירא)
חוסן נפשי, הוא נושא שתמיד חשוב לדבר עליו, אך צורך זה הפך בולט במיוחד במציאות המורכבת שכולנו התמודדנו עמה בשנה האחרונה. המפגש עם איומים קיומיים ושיבושים בשגרת החיים, יכול לשמוט את הקרקע מתחת לרגלנו, לחשוף חולשות, להעמיק קרעים, להביא לפילוג. אך בה בעת, מפגש זה יכול להיות גם ערש לידתם של כוחות חדשים עבור עצמנו ועבור החברה כולה.
הלידה של כוחות אלה אינה מהווה שליפה של "גלגל רזרבי" מן המחסן, כי אם תהליך של פילוס נתיבים, המאפשר לנו להגיע למשאבים קיימים, ובמידת הצורך לפתח גם משאבים חדשים, פנימיים וחיצוניים, לא אחת בטריטוריה לא מוכרת ולא מסומנת. נתיבים אלה גם נחוצים לנו על מנת לייצר סוג של המשכיות נוכח קטיעה של רציפויות, שהרי "על הגשר הנטוי יש תקווה ויש סיכוי".
"אנשים צמאים לקשר, אנשים זקוקים לגשר"; נדמה כי לא סתם מחברת שפירא את המילים קשר וגשר בחריזתה. בשנה האחרונה למדנו גם על כוחו של קשר, ונראה שממד זה עובר כחוט השני בין כל המאמרים שנכתבו לגיליון הנוכחי אודות חוסן, שזה הוא חלקו הראשון. בכל מאמר ומאמר עולים סיפורים של מטפלים ומטפלות פורצי דרך אשר עסקו ביצירת נתיבים חדשים עם עצמם ועם מטופליהם – יחידים, זוגות, משפחות וקהילות איתם עבדו. על הדרך, אנחנו למדים על בניית גשרים "תוך כדי תנועה", גילוי תושייה וסימון דרכים יצירתיות. זאת, גם כשישנם שיבושי תנועה או במצבים שנראים בתחילה חסומים ומובילים למבוי סתום. בי באופן אישי, הדבר מעורר השראה!
הבחירה בביטוי נתיבים מגלמת הבנה כי חוסן נפשי הוא מושג רב-מימדי, אשר ניתן ללמוד ולפתח בכל אדם ואדם. וכמספר בני האדם בעולם, מספר הנתיבים לחוסן. היבט זה התחדד עבורנו בעבודה על הגיליון, שהפך כה עשיר ומגוון עד כי החלטנו לחלק אותו לשני גיליונות. בכל אחד מהם נמצא פסיפס עשיר של פרספקטיבות, חיבור בין תיאוריות ואוסף מרתק של תובנות הנגזרות מעבודתם של הכותבים – מטפלות ומטפלים שהתגייסו בצורה מרגשת לכתיבה ושרטוט "מפות דרכים" אינטגרטיביות. הדיאלוג המפרה שהתקיים סביב הנושאים שבשני חלקי הגיליון, היווה עבורנו הזדמנות לעצור, להתבונן בגישתנו הטיפולית ולברוא מאמרים מקוריים וחדשים לגמרי השופכים אור על הדרך בה אנו פוגשים את נושא החוסן. אני מאמינה כי בכך נסללים נתיבי חוסן עבור הקהילה הטיפולית כולה, ומודה לכל אחד ואחת מן הכותבות והכותבים מעומק הלב. אני מודה גם לכם הקוראים, ה"מצביעים ברגליים" בעצם הנוכחות שלכם כאן, על הרצון ללמוד ולפלס דרכים חדשות.
לסיום, תודה גדולה גם לצוות מערכת בטיפולנט על העבודה היסודית, העומק והיצירתיות, כמו גם על המרחב לדיאלוג מפרה וחשיבה משותפת, ועל ההזדמנות להביא לקדמת הבמה נושא כה משמעותי לקהילה הטיפולית. הגיליונות הללו, על כל מי שהשתתף ביצירתם, מהווים עדות למחויבות, התמדה, נכונות להושיט יד ולהעניק מעצמנו לאחרים, מכל הלב. כך אני חווה את אוסף המאמרים הנהדר הזה ואת התהליך שהוביל לגיבושו.
המסע עוד לא הושלם והדרך מטלטלת, גם מתפתלת, אך מי ייתן שנמשיך לקבל כוחות זה מזה לקראת האתגרים הרבים שלפנינו.