בהרצאתו, ביקש פרופ' פסח ליכטנברג לדון בתחום הנוזולוגיה (תורת האבחון) כפי שבא לידי ביטוי ב-DSM ובמציאות הפסיכיאטרית של ימינו. הוא ביקש לבחון את התהליך בו הרצון לקטלג ולסווג על סמך תיאורים "אובייקטיביים" ואמפיריים, הוביל לעיוותים באבחון ובמחקר, רידד את השיח הטיפולי והחברתי והעמיק את הסטיגמה המתקיימת לגבי מתמודדים עם מגבלה נפשית. מתוך עבודתו בבית סוטריה, קהילה טיפולית בירושלים המהווה חלופת אשפוז, ביקש פרופ' ליכטנברג להציע כיוון אפשרי אליו יכול להתפתח תהליך האבחון הפסיכיאטרי. בתוך כך הוא הציע להכיר במגבלות האבחון כאינהרנטיות לעבודה הטיפולית, לתת התייחסות להקשר הפסיכוסוציאלי של הדברים, להכיר בטיפולים התרופתיים כטיפולים סימפטומטיים ולייצר שיח עם האדם אותו מבקשים לאבחן.
